תפארת יעקב על חולין חלק ב יא

רק לפ"ז נצטרך לומר דעכ"פ חשיב דרב מתנא באיעכול ניביה דאל"כ חסר להו תרי לר"י, מיהו אם נחליט מה שכתבו התוס' דלמאן דלית ליה דרב מתנא כ"ש דלית ליה דרכיש א"כ חסר להו תלתא לר"י ונצטרך לומר כמו שתירצו התוס' דעקורה ושבורה חשיב תרתי וגם נצטרך לומר איעכול ניביה חשיב חדא, רק דהך דרכיש מיושב שפיר כמ"ש כיון דלית ליה דרב עוירא משמיה דרבא, מיהו בלא"ה הך קושיית התוס' לעיל מרוב ב' צדדין לא קשיא כלל לפי מה שאבאר לקמן דף נ"ב דלא פליג ר"י על שמואל בנעקרה צלע וחצי חולי' ע"ש, גם מה שכתבו התוס' דר"י לית ליה דרכיש היינו כדי ליישב קושייתם אבל כיון שבארנו דבלא"ה לק"מ אין אנו צריכין לזה כלל, ולפי זה הכל מיושב שפיר ועמ"ש בסמוך בא"ד:

ובעיקר דברי התוס' שכתבו ליישב דהני אמוראי לית להו י"ח טרפות נאמרו למשה מסיני רק כתנא דמתניתין ולית להו דרב מתנא ודרכיש ואני תמה מאד שאם בידינו לתרץ דתנא דבי ר"י ומתניתין פליגי בעיקר הדין מה דלמר טרפה למר כשרה א"כ מהו כל השקלא וטריא דמקשינן ותו ליכא והא איכא בסג"ר ושב שמעתתא מנ"ל דתנא דבי ר"י אית ליה כל הני דילמא לתנא דמתניתין דקתני זה הכלל מרבינן כל הני ותנא דבי ר"י באמת לית ליה רק י"ח, ומ"ש דלר"י ועולא ולמ"ד בשר החופה היינו נקרע רוב חיצונה אמרינן דפליגי תנא דבי ר"י ותנא דידן ומ"ש דאנן לא אמרינן הכי, וע"כ דמשמע ליה למקשה דלא נחלקו רק אי חיה או אינה חיה אבל לא בעיקרא דמילתא דלמר טרפה ולמר כשרה רק בספק לשהותו יב"ח פליגי ולא בגוף הדין אי טרפה היא א"כ ממילא אין מקום לדברי התוס' הללו:

ועוד קשה לי על דבריהם דהא פשיטא דכל כמה דלא מצינו תנא דחולק על תנא דבי ר"י אי איפשר לחלוק עליו א"כ כיון דלתנא דבי ר"י יש שני טרפות בשר החופה את רוב הכרס ונקרע רוב החיצונה א"כ וכי בשביל דתנא דמתניתין לא חשיב רק י"ח טרפות נאמרו בסיני ופליג בדרכיש אבל מנא לן דפליג על נקרע רוב החיצונה מלבד בשר החופה דטרפה לתנא דבי ר"י, תדע דלא תירצו התוס' דר"י ועולא והך מ"ד פליגי על תנא דחשיב י"ח וע"כ דלא מצי לחלוק עליו רק מחמת הכרח דתנא דמתניתין דנקט אלו טרפות דוקא ש"מ דלית ליה דרב מתנא ודרכיש א"כ יכולין הם לסבור כתנא דמתניתין, אבל בהא דסובר תנא דבי ר"י דיש טרפות נקרע רוב חיצונה מלבד בשר החופה אין הכרח דחולק תנא דמתניתין מאיזה צד יכולין הנך אמוראי לחלוק עליו, ואיפשר לומר דמשמע להו כיון דתנא דידן אתי לאפוקי דרב מתנא דדמיא לנטולי א"כ אי בשר החופה לאו היינו נקרע רוב החיצונה ע"כ דבשר החופה ג"כ נוכל למעט דדמיא לקרועה, ואי דאין למעט רק חדא דדמיא א"כ לא ידעינן איזהו אי דרב מתנא או בשר החופה והיכי ימעט התנא חדא היכא דאיכא תרתי ולא ידעינן איזהו, ואי דבאמת ממעט בשר החופה ג"כ א"כ ע"כ חולק על תנא דבי ר"י בבשר החופה א"כ יש לנו לומר דנקרע היינו בשר החופה ולית ליה נקרע דתנא דבי ר"י לבד בשר החופה רק בשר החופה בלבד טרפה, מיהו לכאורה לא היו צריכין לכל זה והוי מצי למימר בפשיטות דלכ"ע ניטל צומת הגידין ונחתכו רגליה הוי תרתי והיינו ר"י ועולא לית להו דרכיש, ורכיש אית ליה בשר החופה עם נקרע הוי חדא, ומ"ד דהוי תרתי לית ליה דרכיש, ואתי שפיר י"ח לכ"ע, מיהו יש לומר כיון דהש"ס מייתי כלהו שב שמעתתא וגם בשר החופה ונקרע בתרתי אלמא דמשמע ליה דצומת הגידין הוי בכלל נחתכו רגליה לכ"ע ושפיר קשיא להו למ"ד דהוי בשר החופה חדא עם נקרע דחסר מי"ח:

בא"ד וא"ת וכי היכי דחשיב וכו' ריאה שחסרה וחסרון בשדרה נחשוב נמי בחד. ולפעד"נ ליישב דלמ"ד חסרון מבפנים לא שמיה חסרון והך חסרה היינו מבחוץ וודאי לא קשיא כלל, דמשמע בהדיא לקמן דקאמר לא צריכא רק לר"ש דאמר עד שתנקב לבית הסמפונות ה"מ בנקב שאין בו חסרון אבל בנקב שיש בו חסרון מודה משמע בהדיא דרק מטעם נקב מטריף רק דבעי נקב שיש בו חסרון וא"כ פשיטא דאין זה חסרון בשדרה, ואף דחשבינן כלהו נקובי בחדא מ"מ כיון דנקב זה דוקא עם חסרון לא הוי בכלל נקובי דמתניתין, והא דקאמר נקובי תמניא הוי היינו דחשיב ניקבה המרה, ולפי מה שכתבתי לעיל דתנא דבי ר"י ע"כ לא חשיב מרה מ"מ חשיב המסס וביה"כ בתרתי, ולמ"ד חסרון מבפנים שמיה חסרון מלבד די"ל דלא חשיב מה שהוא בפנים דוקא עם חסרון בשדרה דהוא מבחוץ, אבל בלא"ה י"ל דהך מ"ד סובר ניקב הטחול רק בסומכיה בשיור דינר זהב וחשיב ניקב הטחול לבר מהני נקובי דמתניתין:

בא"ד וא"ת נקרע רוב החיצונה ובשר החופה נמי נחשוב כחד וכו' וי"ל וכו'. תירוצם דחוק מאד שאין אנו דנין רק על בשר החופה את רוב הכרס ועל המיעוט אין דנין כלל ושפיר שיעורו שוה ברוב, וכ"ש דלא אתי שפיר כלל לפי מה שכתב הרמב"ם דהך ברובא דבשר החופה היינו רוב בעומק אף שאין הכרס נראה, וכן משמע כדבריו דהיכי שייך לומר בשר החופה את רוב הכרס ברובא דא"כ אין הטריפות בבשר החופה רוב הכרס רק בשר החופה מיעוט כרס ודוק, ולפירושו פשיטא דתרווייהו ברובא שווין, מיהו לפירושו בלא"ה לא דמי דבהא לא בעינן קריעה בעומק רק רוב ובנקרע רוב חיצונה למ"ד דאינו בשר החופה אין שיעור הקרע בעומק ברובו, ולדעתי יש לומר בפשיטות דוודאי הא דאמרינן בגדולה טפח וקטנה ברובא ואמרינן בגמרא רובא ולא הוי טפח וכו' עיי"ש זהו הכל רק בהך דנקרע רוב חיצונה דמתניתין דמפרש לה ר"י בטפח, אבל בשר החופה למ"ד דהוי תרתי ואין זה נקרע רוב חיצונה דמתניתין א"כ כיון דאמר ברובא פשיטא שאין כאן שיעור טפח כלל דהיכי ס"ד דאמורא יחדש טרפות ויאמר ברובא ולא יפרש טפח וע"כ דלא הוי רק ברובא א"כ שפיר הוי תרתי דזה בטפח וזה ברובא דוקא:

בא"ד וא"ת ואמאי לא חשיב חסרון הגרגרת וכו' דסופה ליפסק דהוי כרוב. יש לדקדק שהקשו קושיא זו בדיבור זה כאן דעד השתא הן עסוקין להקשות דחסר מי"ח לר"י ולעולא ולמ"ד בשר החופה היינו נקרע ומה ענינם לכאן להקשות דליחשוב חסרון גרגרת, והרי קושיא כזו הקשו לעיל דלא חשיב חסרון גולגולת וכמו כן הוי להו להקשות מחסרון בגרגרת, ונראה לי משום דכבר תירצו מעיקרא בתירוץ השני דלא חשיב חסרון בריאה ושדרה בחדא משום דזה בבשר וזה בעצם והשתא ממילא לא הוי קשיא דליחשוב חסרון בגרגרת דבמה נפשך אי גרגרת חשיב עצם הוי חדא עם שדרה ואי חשיב בשר הוי חדא עם ריאה, אבל לפי מה שהוצרכו לתרץ למ"ד בשר החופה ונקרע הוי תרתי דתרווייהו בשר וחשיבי תרתי א"כ חסרון בגרגרת דאין שיעורו שוה לא לשדרה ולא לריאה ליחשביה נמי בפני עצמו:

מיהו מה שתירצו דטעמא דחסרון משום דסופו ליפסק רוב, אינו נראה כך מתוך דברי הרמב"ם דפסק חסרון הגרגרת הוי נבלה וכבר בארנו דסופו לינקב וליפסק אפילו במידי דהוי נבלה בניקב ממש ונפסק מ"מ סופו ליפסק אינו רק טרפה, וכבר הוכחתי כן בראיות ברורות, א"כ ע"כ דנחסרה הגרגרת לא הוי משום סופו ליפסק רק מצד עצמו הוי נבלה, ונראה לי דלא קשיא כלל ומתחילה אומר דהך טרפות חסרון גרגרת עיקרו מכח ניקב הוא דכל שניקבה נקב מפולש שיש בו חסרון כאיסר טרפה, וכן משמע במשנה דאלו כשרות לקמן דקתני ניקבה הגרגרת עד כמה תחסר עד כאיסר הרי דעיקר הטרפות מטעם ניקבה הוא שניקבה נקב מפולש שיש בו חסרון כאיסר, וכן מפורש ברמב"ם פ"ג הלכה כ"ג עיי"ש, ולפי זה כ"ש שיש כאן מקום להקשות דליחשוב ניקבה גרגרת כאיסר ולא הוי בכלל שאר נקובי דזה דוקא בנקב שיש בו חסרון כאיסר, ומ"מ יש לומר דאף דמוכח מבשר החופה ונקרע רוב חיצונה וכן מריאה ושדרה דכל דלא שוה בשיעור חשיב תרתי מ"מ היינו דוקא באיברים שונים אבל כל שהוזכר פסוקת הגרגרת והיינו ג"כ נפסק לחללו רק לפי שהנקב רחב ברובו אין צריך חסרון כלל וכשאינו ברובו בעי חסרון כאיסר, וכן אמרו לקמן נקבים שיש בהם חסרון מצטרפין לאיסר ונקבים שאין בהם חסרון מצטרפין לרובא הרי הכל מטעם ניקב, וכיון שהוזכר באותו אבר נקב בלי חסרון ברוב שוב לא חשיב באותו אבר נקב בחסרון כאיסר, ואי קשיא הא בריאה למ"ד לא שמיה חסרון הרי חשבינן לר"ש נקב בלי חסרון לבית הסמפונות ונקב שיש בו חסרון בכל שהוא, הא ליתא דכבר בארנו לעיל דלכ"ע לא ס"ל לתנא דבי ר"י כר"ש כלל, דלמ"ד שמיה חסרון חסרה מבפנים ואין זה נקב כלל, ולמ"ד לא שמיה חסרון חשיב חסרון אונא דהוי בכלל חסרה, כמו שפירש"י לעיל בד"ה לא תיפוק, ולא קאמר לקמן לא צריכא רק לר"ש רק לישנא דאו שחסרה דמוכח שיש חסר הנעשה אח"כ ג"כ וקאמר דנקט לשון זה לר"ש עיי"ש שהארכתי, ולפי זה הך חסר דריאה הוי חסר שאין בו נקב כלל אבל חסר שהוא לחללו כמו ניקב לא חשבינן באבר אחד לתרתי, ועוד דאפילו לר"ש לא קשיא דשאני נקב לסמפונות דלר"ש לא מיקרי נקב רק לסמפונות דזהו לדידיה לחללו כמו כלהו נקובי אבל נקב שיש בו חסרון שאינו לסמפונות לא מיקרי נקב כלל, אבל בגרגרת לא חשבינן נקב רחב שאין בו חסרון ונקב קצר שיש בו חסרון לתרתי כיון דתרווייהו נקב הוא לחלל, כנ"ל:

בגמרא לאפוקי לקותא דרכיש בר פפא. פירש"י ז"ל דעולא פליג עליה, וכן נראה להדיא מדברי התוס' דעולא לית לי' דרכיש, ובזה תמהו על הרמב"ם דמנה ח' מיני טרפות ופסק כרכיש בר פפא, ונראה לי דהרמב"ם אינו מפרש כפירש"י דהיכי ס"ד שיחלוק עולא על הך ברייתא דלקמן דמייתי ריב"י ורבנן מאיוב יפלח כליותי מי קא חיי ופירש"י דלקותא היא וטרפה א"כ כיון דרבנן וריב"י מטריפין היאך יחלוק עולא דכשרה:

לכן ס"ל להרמב"ם דהכוונה כך דהטור פסק חסר למקום חריץ כשר והיש"ש חלק עליו, ונראה דתליא בהא אי נימא דלרכיש ט' מיני טרפות נאמרו דהיינו לקותא בפני עצמה ע"כ דחסר למקום חריץ כשר, דאי חסר ג"כ טרפה למקום חריץ א"כ למה לי לקותא בפני עצמה הא הוי בכלל חסרה דכל שנתמסמס הבשר רואין כאילו אינו וע"כ דחסר אינה טרפה אפי' למקום חריץ ולקותא למקום חריץ טרפה, או שיהא מוכרח להיפוך דחסר דוקא למקום חריץ ושלא למקום