תפארת יעקב על חולין חלק ב קז

דהא רב עוירא לא מחלק בין קולשיה לסומכיה כלל א"כ כיון דנחתך כשר לדידיה אפילו בסומכיה כשר ולדידן דמקילינן טפי מרב עוירא יהא בנחתך בסומכיה טרפה וע"כ דלפום הך שינויא ס"ל דבאמת קיל נחתך מניקב ואפי' בסומכיה כשר רק דמספקא לן דילמא כלישנא קמא דאין חילוק בין נקב לנחתך כלל לכך הוי ספק טרפה:

מיהו נראה לי ברור דהיינו דוקא בנחתך לגמרי אבל נחתך עד פחות מעובי דינר או שנחתך לרחבו מעבר לעבר רק לא כל הרוחב באופן שהחתיכה שנחתכה עדיין דבוקה בגוף הטחול בהא וודאי טרפה ולא ספק, ואמינא בה טעמא שזה דמחלק בין ניקב לנחתך עיקר הכוונה כיון שנחתך הוי כניטל דהא מתניתין מיירי שנחתכה לגמרי והוי אבר מן החי וכיון שנחתך לגמרי סברא דהוי כניטל דמה לי ניטל כולו ביד או מקצתו ולא מיטרפה רק בנקב דהטחול סביבו קיים ונקוב, אבל כשהופרש ממנו חתיכה הוי כניטל ומדלא מחלק רב עוירא בין ניטל כולו למקצתו משמע דכל ניטל מודה רק ניקב מטריף, והשתא דוקא כהך דמתניתין דנחתך לגמרי אבל אי דבוק עדיין בטחול פשיטא דלא גרע נחתך מניקב דזה נקב דק וזה רחב והא הוי כניקב ממש וכ"ש הוא הילכך כל שנחתך עד פחות מעובי דינר טרפה וודאית היא, כנ"ל:

שם לקתה בכוליא אחת טרפה. פירש"י מליא מוגלא והרשב"א ז"ל השיב עליו ממה שאמרו לקמן פסול בזה ובזה לקותא ואילו מוגלא כשר בריאה ופסול בכוליא ש"מ דמוגלא לאו לקותא היא, ובאמת רש"י ז"ל לא גריס לקמן הא מילתא כלל ואדרבא יש להוכיח כפירש"י דוודאי יש לתמוה כשהקשו לעיל ריש פירקין לתנא דבי ר"י דתנא מניינא ותו לא והא איכא שב שמעתתא ומייתי בכללן הך דרכיש ודרב מתנא בבוקא דאטמא, והשתא אי ס"ד דאיכא בכוליא לבר מההיא דרכיש והיינו מליא מוגלא דרב מתנא א"כ הא איכא נמי דרב מתנא בכוליא, בשלמא לפירש"י דהיינו הך כיון דמייתי דרכיש לא מייתי דרב מתנא משא"כ אי נימא דתרי מילי נינהו דהא חזינן דלקותא טרפה גם בריאה ומליא מוגלא כשר בריאה א"כ איכא תמניא שמעתתא, והא אין להקשות דעכ"פ הוי להו להביא בשמו של רב מתנא גם הך כיון דמייתי משמו בוקא דאטמא דהא מייתי הך דנעקרה צלע משמיה דשמואל משום אידך דמייתי משמיה דשמואל כמ"ש התוס' ריש פירקין ומ"ש דבכוליא מייתי מרכיש ולא מרב מתנא, הא לא קשיא כיון דבדרב מתנא לא נתפרש בהדיא דבכוליא איתמר דהא ס"ד לעיל דבריאה קאמר והתלמידים בדבר לכך מייתי מרכיש דקאמר בפי' בכוליא דאילו בריאה הוי בכלל נקובת הריאה אבל אי באמת תרי מילי נינהו וודאי קשיא, וביותר אני תמה אי ס"ד דהך לקותא היינו שנתמסמס הבשר כהך דריאה דנפלה תלחי תלחי א"כ היכי קאמר לעיל דעולא לית ליה לקותא דרכיש בר פפא הא חזינן דגבי ריאה ג"כ טרפה וא"כ יחלוק עולא גם בריאה וזה וודאי אינו, וליכא למימר דבריאה טרפה דהוי כאילו אינו והוי כמו ניקבה הריאה וחסרה כמו שפירש"י לעיל משא"כ כוליא אין נקב וחסרון פוסל בה ואנו צריכין לחדש לקותא בפני עצמה שלא מתורת ניקב וחסר וכיון שלא נאמר בסיני לית ליה דרכיש, אבל הא גופא קשיא היכי קאמר לקמן פסול בזה ובזה לקותא דהא לא דמי כלל דבריאה כיון דהוי כאילו אינו הרי ניקבה הריאה וחסרה ולא מתורת לקותא טרפה וכבר חשב נקב בריאה דכשר בכוליא והיכי חושב לקותא בפסול בזה ובזה, מיהו דברי הרי"ף ז"ל יש לי ליישב דס"ל כמ"ש לעיל בהך דעולא דמה שאמרו שם לאפוקי לקותא דרכיש אין הכוונה דלית ליה דרכיש דהא דרכיש הלכתא היא וליכא מאן דפליג עלה רק דקמ"ל לאפוקי לקותא דרכיש שלא נאמרה בסיני שאילו היה נאמרה לקותא בפני עצמה ע"כ היה צריך לומר דלאו מתורת חסר אתינן עלה דהא כבר נשנה חסרה בסיני וע"כ לאו מתורת חסר והיינו מוכרחין לומר אחת משתי אלה או דבאמת חסר אפילו למקום חריץ כשרה או דלקותא אפילו אינה למקום חריץ טרפה קמ"ל דלקותא לא הוזכר כלל בפני עצמה וטריפת לקותא בכוליא מכח חסר אתינן עלה וממילא חסר נמי למקום חריץ טרפה, והשתא שפיר קאמר פסול בזה ובזה לקותא דבתרווייהו מתורת חסר הוא ואף דבריאה ניקבה נמי טרפה נ"מ לר"ש ג"כ טרפה דהוי כנקב שיש בו חסרון, או כמו שכתבתי לעיל דהך דריאה מיירי דיש קרום על הריאה תחת אותן החתיכות שנפלו כהך מעשה דריינ"ס שהביא התב"ש סי' ל"ו כמ"ש לעיל וכן משמע מפירש"י שם ובהא לא הוי רק חסרה לא נקובה אבל לפי מה שפירש"י ותוס' לעיל בהדיא דעולא פליג על רכיש אי איפשר לפרש הך לקותא דרכיש בנתמסמס הבשר עד שהרופא גוררו דהיכי קאמר פסול בזה ובזה לקותא דהא בריאה לאו מתורת לקותא היא רק דהוי כאילו אינו ומכח חסר ובכוליא אין חסר וניקב פוסל וכמו דחשיב נקב אינו פוסל בכוליא ופוסל בריאה כמו כן לקותא דכוליא אי איפשר לחשוב דפסול בתרווייהו דלא דמי כלל כנ"ל ע"ב בגמרא ואי אישתייר. פירש"י ולא יצא המחט לחוץ ויש הגנה כנגדו כעובי דינר כשר, והוא תמוה מאד דמאיזה צד פירש הרב ז"ל במחט, גם בקולשיה היכי כשר הא הוי מחט בחלל הגוף, מיהו בהא יש לומר דקוץ לחלל שאנו מטריפין היינו בנתחב קוץ ואין אנו יודעין מקום שנתחב בפנים אז חוששין לכל איברים הפנימים, אבל כשנתחב במקום מן המקומות ועודנו תחוב שם לא חיישינן להחזיק ריעותא שנתחב במקום אחר ג"כ ויצא וניתק לכאן ודנין דכאן נתחב הילכך כשנמצא תחוב בטחול דנין דכאן נתחב וכיון דהוא בקולשיה כשר, אך הא קשיא דנראה מלשונו דהמחט הולך מפנים לחוץ והגנה יש מבחוץ א"כ הרי ניקב הכרס, ואמת די"ל טחול סותם רק אי ניקב הטחול ג"כ ליכא סתימה ופחות מעובי דינר בטחול חשיב כמפולש, אבל תימא היא מה הפרש בזה בין קולשיה לסומכיה כיון דמבפנים בא וניקב הכרס ובקולשיה גרע דשם אינו שוכב על הכרס ואדוק בו גם מה צורך לו לרש"י לפרש במחט:

ונראה לי דסובר רש"י ז"ל כיון דקתני במתניתין ניטל הטחול כשר ע"כ כולל בין שניטל ע"י חולי בין שניטל ביד כמ"ש הרמב"ם ז"ל ג"כ כך בכל ניטל דאין חילוק בזה, והשתא ע"כ רב עוירא דמטריף בניקב אי איפשר לומר אפי' בניקב ע"י חולי דא"כ ניטל לגמרי ע"י חולי היאך יוכשר הא וודאי לא ניטל לגמרי בפעם אחת וע"כ שנימוק מעט מעט והוי ליה ניקב מעיקרא והיאך יחזור לכשרותו, וע"כ דלא מטריף רק בניקב בקוץ או מחט שנתחב לפנינו בטחול מחוץ לפנים דכיון דנתחב בה קוץ ומחט כאיב לה טפי ומוסיף חולי בכל הגוף כמו שפירש"י לעיל, ואהא קשיא ליה לרש"י אי ס"ד דאנו מודים לרב עוירא שיש טרפות עכ"פ בטחול מצד עצמותו רק בסומכיה דוקא למה בהך דרכיש אמרו דהלכתא כרכיש אף שלא זכר למקום חריץ ודרב עוירא אין הלכה הא הלכה כך הוא רק בסומכיה ולמה לא נפרש דברי רב עוירא בסומכיה כמו דמפרשינן הך דרכיש למקום חריץ, לזה סובר דבאמת לית הלכתא כרב עוירא כלל שאין טרפות בטחול מצד עצמו כלל רק בקולשיה אין שום טרפות בטחול אפילו שלא מחמת עצמו דאי נמצא מחט ולא ראינו שנתחב מחוץ לפנים בטחול טרפה בלא"ה אפי' לא היה ניקב הטחול משום מחט בחלל הגוף ואי ראינו שנתחב רק בטחול אפי' ניקב מעבר לעבר כשר, אבל בסומכיה נהי דמצד עצמו אין בו טרפות אבל מ"מ יש בו טרפות בניקב אפי' לא יצא לחוץ רק נשאר פחות מעובי דינר מצד נקובת הכרס דלולא שניקב הטחול היה סותם נקובת הכרס כי בצד העב הוא שוכב על הכרס, אבל כיון שניקב עד פחות מעובי דינר הוי כמפולש ואין כאן סתימה לכרס אבל אין זה מצד דרב עוירא דדייק דוקא ניטל דפשיטא דאין טרפות בטחול מצד עצמו כלל רק כשבא מחט מפנים לחוץ דרך הכרס אי ניקב הטחול עד פחות מעובי דינר אינו סותם, ואם נדחוק לפרש לשון רש"י ז"ל ולא יצא לחוץ היינו חוץ לטחול לצד הסמוך לכרס ובא מחוץ לפנים הוי אתי שפיר ג"כ בפשיטות על דרך הנ"ל דבקולשיה אין טרפות רק בסומכיה אבל לשון לחוץ לא משמע הכי, גם לפי שמיושב טפי מה דקאמר לית הלכתא כרב עוירא לפי מה שכתבתי דמיירי מפנים לחוץ ודו"ק:

שם כעובי דינר זהב כשרה. במרדכי פרק זה מביא מעשה וז"ל כתב הר"י מווינא ראיתי לפני מורינו ראבי"ה שהביאו לפניו טחול של פרה שהיה נפוח באמצעיתו מאד עד סומכיה וצוה וחתכו לפניו את הניפוח וכשחתכו קפצו מים זכין מהטחול ממקום הניפוח ויצאו מים כלי גדול והיה מראהו בפנים כמראה שעוה וצוה וגררו בסכין מבפנים וגררו הרבה ובדקו בפנים והיה שלם מכל צד שלא ניקב וכו' נראה להכשיר ע"כ. והנה הט"ז והש"ך סי' מ"ג כתבו בפשיטות בשם הת"ח דבעינן דוקא שיעור עובי דינר זהב, והנה דבר שכיח הוא בבהמות שנמצא בועות הרבה בטחול ופעמים שלא נשאר בפנים בשר שלם סביבם כעובי דינר זהב ויש מן המורים הרבה שמטריפין על פי דעת הש"ך וט"ז הנ"ל, גם יש מהם אינם יודעין לפתוח ולבדוק ומקלקלים עד שנראה להם שלא נשתייר כשיעור המכשיר, לכן ראיתי לברר דברים הללו שהם משחיתים ומכלים ממון ישראל שלא כדת והוא דכבר בארנו דמדמנה עולא נקובה וחסרה בשני סוגים ש"מ דכל היכא דטרפה בניקב לולא דהוי הוזכר חסר להטריף אין מטריפין חסר שהרי בריאה רק חסר מבחוץ הוי ס"ד להטריף משום דקתני או שחסרה רק דמקשינן עלה דבלא"ה ניקבה היא ואמרינן דחסר מבפנים היא או לר"ש ש"מ דאין חסר בכלל ניקב וכן חסר מן הלב שלא לבית חללו [דאל"כ הוי לה ניקב בוודאי כשר שלא הוזכר רק ניקב ואין נקב רק או לבית חל בהנך שיש בהם חלל ובאין בהם חלל במפולש וא"כ דבר פשוט הוא דטחול דשיעור נקיבתו עד פחות מעובי דינר זהב ממילא אינו פסול רק כשניקב מן התחלתו עד לעומק במפולש, אבל כשאין בו נקב מבחוץ כלל רק בעובי הבשר בפנים יש בשר רע וכדומה אפילו אי חסרון מבפנים שמיה חסרון היינו דוקא בריאה שזכרו ניקבה וחסרה אבל בטחול שלא הוזכר רק ניקב מילתא דפשיטא הוא שאין לנו לבדות טרפת חסר בטחול רק באופן שנחסר מחוץ עד לפנים פחות מדינר זהב דהוי בכלל ניקבה, וכן הרמב"ם ז"ל מנה נקובה בפני עצמו וכל טרפות חסרה בפני עצמו והטחול בכלל