תפארת יעקב על חולין חלק ב קו

ויש לברר עוד מהו בניטל מקצת הטחול או רובו אי הוי כניקב וטרפה או כיון דניטל כשר ממילא כ"ש מקצתו, ודוקא ניקב דהטחול ישנו רק ניקב אבל כל שחסר ואיננו הוי כ"ש להכשיר מניטל כולו, תדע דגבי כבד קתני במתניתין ונשתייר הימנו כזית וגבי טרפות קתני ולא נשתייר הימנו כלום ואי גבי טחול הכוונה דוקא ניטל כולו הוי ליה למיתני כמו גבי כבד ניטל הטחול ולא נשתייר הימנו כלום דאי נשתייר מקצת טרפה, אלא וודאי דכ"ש נשתייר מקצת מלא נשתייר כלום, ואף דחזינן דס"ד חתך מן הטחול טרפה לרב עוירא היינו דחתכו ונשאר שם דהוי כנקב כמו שפירש"י דחמיר ניקב ונחתך מניטל דהחולי מזיק לכל הגוף אבל כשניטל ואיננו מה שנשאר אינו מזיק כלל כמו ניטל כולו, תדע דוודאי לא ניטל הטחול כולו פתע פתאום בפעם אחת ולא נשאר כלום א"כ כל שנטרפה היכי תחזור להכשירה ובהך עובדא דפרק מי שאחזו דשתה עז מים של נפח ושחטוה ולא אישתכח לה טחלא ולא מצינו שנטרפה בכך ובוודאי לא ניטל מחמת המים בפעם אחת, וע"כ דכל שניטל ממנו ואיננו הוי כ"ש להכשיר מניטל כולו מיהו למ"ד ניטלו הכליות דוקא בנבראת כך או ניטלו ביד אבל ע"י חולי כיון דהקטינו טרפה ממילא בניטלו כולן טרפה. א"כ יש לומר דה"ה ניטל הטחול דבחדא מחתא מחתינהו דוקא בנברא כך או ניטל ביד אבל ע"י חולי טרפה בניטל מהאי טעמא גופא דכל שניטל מקצתו הוי כניקב ואינו חוזר להכשירו במה שניטל כולו וצ"ע בזה דמהך עובדא דפרק מי שאחזו משמע אפי' ניטל אח"כ ולא ביד רק ע"י סם מ"מ כשרה אף דבוודאי לא ניטל פתאום בפעם אחת ועמ"ש בסמוך:

שם מתיב ר' יוסי בר אבין וכו' עד סוף הסוגיא. בסוגיא זו יש לתמוה הרבה חדא בעיקר הקושיא לפי מה שנתבאר מקודם דרב עוירא לא מטריף רק בניקב מפולש או עכ"פ עד שלא ישתייר עובי דינר זהב, תדע דאי ניקב במשהו בעומק אף שאין לו חלל ולא מפולש א"כ היכי חשיב לדרב עוירא בתמניא נקובי כיון שאינו דומה בשיעורו להנך נקובי שהן לחללו או במפולש כמ"ש התוס' לעיל בשמעתין ריש פירקין א"כ מאי קושיא ממתניתין הא יש לומר שחתך ממנו מלמעלה מעובי הטחול ונשאר יותר מעובי רובו ואפי' תימא דנחתך כניקב מ"מ הרי לא ניקב במפולש גם נשאר עובי דינר זהב, ועוד תמוה לי מאד במה דמשני ה"ה דבהמה נמי טרפה ואיידי דקתני רישא וכו' ודבר תימה הוא דהיכי ס"ד דמיירי מתניתין היכא דבהמה מיטרפה ג"כ א"כ בלא"ה אסור הכל, והרי כל עיקר דין המשנה לחלק בין גופה לשאינו גופה והיאך יאמר דבר דמיטרפה כל הבהמה ולמה לי טחול וכליות כל איברים הפנימים דמיטרפה הבהמה הכל אסור בחתך מהם, ועכ"פ טפי הוי ליה לומר דנקט איידי כליות דהא בכליות לא מקשה כלל לרכיש דלקמן ש"מ דחתך בכליות כשר אפי' לרכיש א"כ נקט אסור איידי כליות, ואף זה לא יתכן כיון דבכל איברים כך הוא ומ"ש דנקט טחול, מה גם שלא ביאר כלום בגוף הדבר לחלק בין עובר לאבר שאינו ניתר בשחיטת הבהמה כיון דבלא"ה הכל אסור משום טרפה, ואי משום דאבר אסור משום אבר מן החי וחל על טרפה ג"כ דבאו בבת אחת מלבד מה דלא הוי ליה לומר אסור באכילה דבלא"ה אסור באכילה משום טרפה, ועוד אי הכוונה דאסור משום אבר מן החי אין צורך לומר איידי רישא רק אסור הכוונה משום אבר מן החי לבר מטרפה, ועוד דמחלק בין חתך מעובר לחתך מאבר דהיינו טחול והרי חתך מעובר ג"כ כל שהבהמה טרפה העובר אסור באכילה ומה הפרש בין חתך מעובר לחתך מטחול והדבר תמוה מאד לא ראיתי מי שנתעורר לבאר סוגיא זו ליישב הדברים על מכונם. ומה שנראה לי בזה על שני פנים ואף שהאחרון הוא העיקר לפע"ד ומתפרש בפשיטות טפי מ"מ לא מנעתי לכתוב גם דרך זה והוא דעיקר הקושיא דקתני אסור באכילה והרי אבר מן החי כשיש בו בשר גידין ועצמות מטמא ג"כ כאבר מן הנבלה ולמה נקט טחול וכליות שאין בהם גיד ועצם שאינו רק בשר מן החי הוי ליה למיתני היפוך מעובר שאי לא היה העובר ניתר בשחיטת אמו היה מטמא את הבשר כמגע נבלה א"כ הוי ליה למיתני בהיפוך חתך מאבר שבפנים כגון צלע וכדומה דהוי נבלה ומטמא את כל הבשר כדקתני לקמן שם בפלוגתא דר"מ ורבנן, ומזה דייק דע"כ דתנא בא לאשמועינן במה דקתני טחול וכליות לענין איסור אכילה גרידא דבא לאשמועינן דרק טחול וכליות אינהו אסורין באכילה אבל בהמה עצמה מותרת באכילה, ובוודאי ליכא למימר בנחתך מלמעלה שלא במפולש דבהא פשיטא דכשר כיון דקתני ניטלו הכליות ניטל הטחול כשר כ"ש ניטל מהם מקצתן כיון שלא ניקבו, וע"כ דקמ"ל דאפי' חתך במפולש מ"מ בהמה מותרת דזה לא נשמע מניטל דניקב ונחתך חמור כמו שפירש"י והיינו במפולש דוקא כמו שהוכחתי לעיל, והיינו דמשני דוודאי בבהמה נמי יש איסור על ידי חיתוך הטחול ומתניתין לא באה לאשמועינן כלל היתר בהמה רק דלכך קתני אסור באכילה דהיינו לענין איסור אכילה איידי דקתני רישא בעובר מותר באכילה קתני סיפא באיסור אכילה דהיינו טחול וכליות וה"ה דהוי מצי למיתני לענין טומאה באבר אחר, והדר משני ניקב לחוד ונחתך לחוד ושפיר קמ"ל מתניתין דנחתך במפולש הבהמה כשרה ולכך נקט טחול וכליות:

ועוד נראה לי לפרש בפשיטות טפי והוא העיקר לפע"ד דוודאי יש לדקדק במתניתין דהתם דקתני מותר באכילה ואסור באכילה ולא מצינו בשאר מקום שיאמר התנא על אסור ומותר מפורש אסור באכילה מותר באכילה, ושם ביארתי דרישא דקתני בהוציא את ידו והחזירו מותר באכילה הכוונה משום דאי מת הולד איכא פלוגתא בין ר"מ לרבנן בתר הכי דלר"מ הבשר מגע נבלה כיון שלא הותר בשחיטה הילכך השתא דקתני לכ"ע קתני מותר באכילה דבהא מותר לכ"ע, אבל לענין אי הוי טמא מכח האבר היוצא לא פסיקא מילתא ותליא בפלוגתא דלקמן, או דהכוונה פשוט דדוקא בדבר שיש בו היתר אכילה כמות שהוא לא קתני רק מותר דתיכף הוא היתר, אבל כאן עדיין הבהמה בחייה ואסורה רק שיש לה היתר אכילה שיכולה להתירה בשחיטה לאכילה, וכמו כן בחתך מעובר שבמעיה לא קתני מותר סתם לפי שאין חתיכה זו של העובר מותרת מיד רק שיש לה היתר אכילה ע"י שחיטת הבהמה ושייך שפיר מותר באכילה אבל סיפא דקתני אסור באכילה קשה דלא הוי ליה לומר רק אסור ופשיטא דאסור באכילה ובכמה מקומות עצמו מספר לא נקט על דבר שאומר בו איסור אסור באכילה רק אסור בלבד, וע"כ דבא לומר לדיוקא דבהמה אפילו איסור טרפה אין בה ומותרת באכילה לגמרי ואי הוי קתני רק אסור הוי איפשר לומר דבהמה ג"כ פעמים אסורה באכילה מכח חתך זה רק האבר אסור מכח אבר מן החי ג"כ ומדקתני אסור באכילה ש"מ דבהמה אפי' איסור אכילה אין בה, והשתא ע"כ בא לאשמועינן אפי' נחתך במפולש דהוי כניקב מ"מ מותרת באכילה דאי בנחתך ממנו שלא במפולש כבר שמענו מכ"ש מניטל הטחול כיון שאין זה ניקב כלל ולא הוי רק ניטל וכ"ש מקצתו דכשר מכולו כמש"ל, ואהא משני דבבהמה נמי יש איסור ע"י חתיכת הטחול ומתניתין לא באה לאשמועינן היתר בבהמה רק מיירי באופן דוודאי מותר דהוי כל שכן מניטל והא דקתני אסור באכילה איידי דקתני רישא בעובר מותר באכילה נקט בסיפא אסור באכילה והוי מצי שפיר למיתני אסור סתם דלא נחית כלל לאשמועינן היתר בבהמה, והדר משני ניקב לחוד ונחתך לחוד ושפיר משמיענו היתר בבהמה בנחתך במפולש דס"ד דהוי בכלל ניקב ואינו בכלל ניטל דמתניתין אבל ניקב שפיר טרפה כנ"ל, ובזה מיושב לשון רש"י ז"ל ריש פרק בהמה המקשה דפי' דלכך נקט טחול וכליות דלא מיטרפה בהו והיינו דקשיא ליה דנקט טחול וכליות וא"כ תיקשי לתירוץ ראשון כאן למה נקט טחול וכליות דוקא ולהנ"ל ניחא דפשיטא דאפי' לתירוץ ראשון ע"כ מתני' מיירי היכא דבהמה לא מיטרפה ועמ"ש לקמן ריש פרק בהמה המקשה שם:

שם ה"ה דבהמה נמי אסורה. פירש"י ז"ל בד"ה ה"ה וז"ל דחמיר ניקב ונחתך מניטל לגמרי שע"י הנקב הוא הולך ומוסיף מכאוב והחולי רב בגופה עכ"ל, ודבר תימה הוא שאם בא ליתן טעם למה בניטל כשר ובניקב טרפה הוי ליה לומר דבר זה מעיקרא במילתא דרב עוירא דמחדש לא שנו אלא ניטל אבל ניקב טרפה משום דחמור ניקב דמוסיף מכאוב והחולי רב בגופה, גם יש לדקדק בלשון רש"י ז"ל שאמר מניטל לגמרי כיון דבכולה סוגיא לא הוזכר רק ניטל ל"ש אלא ניטל ולא הוי ליה לומר רק מניטל ולכל הפחות מניטל כולו:

ונראה לי לפי שיש לתמוה מאד בהא דמשני ה"ה דבהמה נמי אסורה ואיידי דקתני רישא מותר באכילה קתני סיפא אסור באכילה וקשה מי הכריחו לומר בחתך מן הטחול הוי ליה למיתני שחתכו כולו מן הכרס ולא היה צריך למיתני לשון משובש אסור איידי רישא רק באמת רק הטחול אסור ובהמה מותרת ולמה נקט חתך מן הטחול דהוי כניקב דבהמה נמי אסורה, לזה סובר רש"י ז"ל דע"כ לפי תירוץ זה ס"ל דהך ניטל הטחול דכשר דוקא בנברא כך או שניטל ע"י חולי בלא כאב אבל בניטל ביד אפילו ניטל כולו טרפה דכל שנעשה חתך וכאב מוסיף חולי וטרפה [וכ"ש במתני' דנשאר בו] וזהו שכתב דחמיר ניקב ונחתך היינו אפילו כולו מניטל לגמרי דהיינו שניטל ואיננו ע"י ששתה דבר המכלה את הטחול כולו או ע"י חולי המכלה הטחול אבל כל שנחתך ביד טרפה, ואף שנראה להדיא מדברי הרמב"ם פ"ו מה"ש דאפי' ניטל ביד כשר כל שניטל כולו משום דלא קי"ל כרב עוירא ולא קשיא כלל ממתניתין הילכך ממילא אפילו ניטל כולו ביד כשר אבל לפום מה דמשני דמתניתין איידי רישא קתני ע"כ שאין במציאות היתר לבהמה בניטל ביד דהיינו שחתכו כולו וניטל דמתניתין היינו ניטל לגמרי והשתא ס"ד דרב עוירא רבותא קאמר ניקב וכ"ש נחתך כולו או מקצתו כנ"ל:

שם איבעית אימא ניקב לחוד ונחתך לחוד, הרשב"א ז"ל כתב דנחתך לדידן הוי ספק טרפה דמספקא לן אי לישנא קמא עיקר או בתרא, ולכאורה יש לדון בזה דהוי וודאי טרפה דע"כ לא הוצרכנו לחלק בין ניקב לנחתך רק מחמת הקושיא ממתניתין אבל לדידן מתניתין בקולשיה ובלא"ה לק"מ, מיהו נראה לי דברי הרשב"א עיקר דהיכי איפשר לומר דנחלקו עם רב עוירא בסברות הפוכות