תפארת יעקב על חולין חלק ב קה

וודאי קשיא טפי, ומ"מ לפי מה שכתבתי לעיל דהכא לא בעינן יחוד כלל כיון דמעיקרא ג"כ היה מיוחד לרביעית כמו ללוג ודוקא התם בפרק המצניע דמעיקרא היה לזיתים ועכשיו לרימונים בעינן ייחדו מחדש, אבל כאן דראוי לקבל אותו דבר בעצמו רק לא כ"כ כמו מעיקרא לא בעינן יחוד דגם מעיקרא לא היה מיוחד ללוג דוקא א"כ ממילא כשנשבר לא נטהר כלל, אך אם באנו לומר דאפי' פחות מרביעית מהני הכא יחוד כל שהוא יותר מכדי סיכה בזה נצטרך לחלק כמו שכתבו התוס' דשאני התם דבעי תיקון דוקא אבל לדעת התוס' בעצמם דפחות מרביעית אפילו יחוד לא מהני בלא"ה ניחא:

בא"ד והא דתנן במסכת כלים תתכו חוליות וכו' שאני התם וכו' ולדעתי בלא"ה ניחא התם דדוקא אם עשה מן השברים כלי ע"י ששפן ולא הוסיף בהם מדבר אחר אינו יורד לטומאה אבל כשהוסיף עליו טיט עד שעשאו כלי הוי ככלי חדש שעשה מטיט דוודאי מקבל טומאה:

בא"ד וא"ת וכו' דלא הוי נולד ושרי לטלטולי בשבת וכו' אלמא מנא הוא לענין שבת וכו'. דבריהם צריכין ביאור חדא דאכתי היכי מוכח התם דלא בעי יחוד, ועוד יש לדקדק במה שכתבו אבל כ"ע מודו שאם נשבר מערב שבת דלא הוי נולד ושרי לטלטולי בשבת דאי כוונתם דכ"ע מודו דלא הוי נולד וממילא שרי לטלטל בשבת דהא פשיטא כיון דנשבר מערב שבת היכי ס"ד דהוי נולד, ואי כוונתם לומר דכ"ע מודו בנשבר מערב שבת כיון דלא הוי נולד שרי לטלטולי א"כ לא הוי להו לומר ושרי רק שרי לטלטל כיון דהך מודו על שרי קאי, וברור דכוונת התוס' כך דהם בקשו להוכיח דלא בעינן לשבר כלי יחוד כלל דהא השתא דפליגי בכלי שנשבר בשבת בוודאי לא נתייחדו שבריו בערב שבת דהא עדיין לא נשבר כלל, א"כ למה להו לחלוק בנשבר בשבת אפילו נשבר קודם שבת כל שלא נתייחדו שבריו קודם שבת הוי ליה נולד בשבת דקודם שבת לא היה כלי שלא. ייחד השברים ובשבת נולד מחמת הייחוד להיות כלי וזהו שכתבו אבל כ"ע מודו בנשבר בערב שבת אף שלא ייחד השברים קודם שבת מ"מ מודו דלא הוי נולד ושרי דלא בעינן יחוד דאי בעינן יכולין לחלוק בנשבר בערב שבת ג"כ וזה ברור, אך לפי זה יש לדחות עיקר הקושיא דע"כ לא פליגי דהוי נולד רק בנעשה בו מעשה חדש דע"י המעשה נתחדש להיות כלי זו אבל אי לא נעשה בו מעשה כלל דנשבר מערב שבת רק מחשבתו דמייחד לה לא משוי לה נולד לכ"ע, ועוד דאפי' תימא דר"י אוסר אפי' בהא מ"מ קמ"ל רבותא לר"מ דאפי' ע"י מעשה לית ליה נולד ושרי לדידיה, מיהו בלא"ה צריך לומר כתירוץ התוס' מכח ראיה השנייה:

בא"ד והא דתנן במסכת כלים פרק י"ג מחט שניטל חודה וכו' אלא שעשה שום תיקון. עיין מהרש"א מ"ש בזה ודבריו תמוהין דהיא חשב דכלי מתכות ג"כ כל שנשבר ונטהר אינו חוזר לטומאה וליתא דבהדיא קתני בתוספתא כל כלי חרס שטהור שעה אחת שוב אין לו טומאה לעולם, וכן פסק הרמב"ם ז"ל בהדיא רק בכלי חרס אבל כלי מתכות כל שעשה משברים כלי מקבל טומאה מכאן ולהבא לכ"ע א"כ הכא במחט לכ"ע בהתקינה למיתוח מקבלת טומאה להבא, ותדע לך עוד שהרי לא קשיא להו לתוס' מהך דכלים עד שהוצרכו לומר דלאו יחוד בעלמא קאמר רק לפי שחידשו דמחט שניטל עוקצה או חודה לא מהני בה יחוד ולכך הוצרכו לפרש שעשה בה שום תיקון וקשה הא שום תיקון לא מהני דהא שפן ועשה כלי אינו מקבל טומאה וע"כ שעשאה כלי שלם כמתחילה כמו תנור הנ"ל, וע"כ דהא ליתא, ועוד דאי איפשר שיעשה כתחילה כיון שניטל עוקצה וחודה ואי שעשה בה עוקץ או חוד כתחילה א"כ למה לי למיתוח הא ראויה כתחילה ככל מחט וע"כ דעדיין אינה רק למיתוח א"כ לא דמי לתנור דנעשה שלם וראוי כתחילה, וברור דהא ליתא דרק בכלי חרס אמרינן הכי ולא בשאר כלים כנ"ל:

בא"ד ומיהו קשה מהא דאמר פרק במה אשה יוצאה וכו' העושה זגין למכתשת וכו'. ולדעתי לק"מ דע"כ לא בעינן יחוד רק בשברי כלים אבל הך דהתם אף שניטל הענבל נשאר כלי שלם לענין אותה מלאכה ואינה שברי כלים כלל לכך עדיין טומאתן עליהם, ובשלמא אי עדיין לא נתלה הענבל לא חשיב גמר כלי כיון שנעשו לתלות בהן ענבל אבל בניטל הענבל וראוי הוא למלאכה אחרת א"כ כלי שלם הוא לאותה מלאכה שהרי אין בה שבר כלל לכך לא בעינן יחיד משא"כ בכלי שנשבר אף דהשבר ראוי לאיזה דבר מ"מ שבר כלי הוא ובעי יחוד דמתחילה לא היו עושין אותה כך אבל כאן אף מתחילה היו עושין אותה כך לגמוע מים או להקיש כלי שלם הוא כנ"ל:

בד"ה התם לחומרא השתא חוזר בו מכל מה שתירץ והוי כמו אלא. לא נתבאר כוונתם מה בקשו בזה דהא פשיטא דחוזר בו דכל הני דמקשה מינייהו הוזכרו בברייתא לוג וסאה וסאתים וחמשה ועשרה א"כ הרי מפורש הכל דלא כמו שתירץ קודם, ונראה לי דכוונת התוס' דס"ד דבא לדחות דאין ראיה מברייתא זו דתנא זה רוצה להחמיר ולאו משום דכללא כייל עד ועד בכלל רק הוא סובר להחמיר בכל השיעורין הללו, תדע דבחמשה ועשרה קתני חמשה כלמעלה ועשרה כלמטה ש"מ דאזיל הכל לחומרא אבל תנא דמתניתין דנקט להו בחד לישנא בעד אי היה נתכוין לחלק דבהא עד בכלל לחומרא ובהא להיפוך לא הוי סתים להו בחד לישנא וס"ד דברייתא לפרושי מתניתין אתי בעד ועד בכלל וקאמר דרק דעת עצמו אומר להחמיר בכולם, אמנם התוס' לא ניחא להו בזה רק דתנא דמתניתין נמי לחומרא נתכוון וסמך עצמו דמסתמא נפרש להחמיר דהכי משמע בהך דר' אבהו אמר ר"י דכל שיעורי חכמים להחמיר ומשמע בהדיא דכלהו עד דקתני במתניתין הוי להחמיר, אלא שיש לדקדק דלפי זה היה ראוי לומר בממון קולא לנתבע ולהיפוך שמענו פ' הזהב גבי עד כמה תחסר ולא יהא בה אונאה לפירש"י שם, וכבר כתבתי לעיל בגמ' ובתוס' בד"ה כסלע מה שנראה לי בביאור סוגיא זו:

בד"ה כל שיעורי חכמים להחמיר וא"ת בפרק תפלת השחר וכו' דאיכא נמי חומרא וכו'. תירוצם דחוק מאד דלאו בהני איירי התם רק בכמה שעות יכול להתפלל בפרט שאין זו קולא לעבור זמן תפלה שלא להתפלל ואטו ברשיעי עסקינן שיהא קולא אצלו מה שעבר זמן תפלה ואינו יכול להתפלל עוד אם לא שהים מתו מוטל לפניו וכדומה ואח"כ כשעבר הזמן פטור ולאו בהני איירי התם שיאמר עד ועד בכלל על זה, אבל עיקר הקושיא לק"מ לפע"ד שלא אמרו רק כששני הצדדים שווין אי נימא עד בכלל או אין עד בכלל ומתפרשין שניהם יפה בשוה אז דנין להחמיר אבל התם דלהחמיר נצטרך לומר דכל שעה רביעית לא יתפלל ובוודאי דלשון עד ארבע שעות משמע טפי דרביעית בכלל דאל"כ לא שייך עד ארבע דאינו סמוך לארבע כלל דשעה כולה איכא בינייהו והוי ליה למיתני עד שעה רביעית רק דס"ד דלהחמיר אפי' כה"ג הוי עד ולא עד בכלל קמ"ל דכה"ג הוי עד ועד בכלל אפילו לקולא משא"כ הכא דאין דנין רק על משהו ואתיא שפיר עד ולא עד בכלל רק סמוך לו דתיכף יש כאן שיעור הזה וכבר הארכתי זה לעיל בגמרא:

בגמרא ל"ש אלא ניטל אבל ניקב טרפה. הנה הר"ן ז"ל כתב ריש פירקין דכלהו נקובי אי יש בהם חלל הוי לבית חללו ושאין להם חלל הוי נקובתן במפולש, ולפי זה יש לחקור הך ניקב הטחול דמטריף רב עוירא מהו הכוונה אי הכוונה ג"כ נקב מפולש מעבר לעבר אבל אי יש נקב בטחול בעומק קצת אין זה בגדר ניקב הטחול, ולפי זה ממילא אי חסר מן הטחול בשר מלמעלה שלא במפולש ג"כ כשר דליכא למימר דחסר ממנו בלא"ה טרפה מתורת חסר שהרי לא זכר רב עוירא רק ניקב והרי בריאה זכרו במשנה מפורש ניקבה או שחסרה אלמא דחסרון אינו ניקב רק דאי איפשר רק לר"ש דמכשיר נקב גרידא אבל נקב שיש בו חסרון מטריף אבל חסרון שאינו נקב כלל כגון בפנים לא ולמ"ד שמיה חסרון הכוונה בפנים אבל לא מטעם ניקב דהא לא קתני דמיא לדיותא כמו שכתבו התוס' לעיל במשנה ריש פירקין אלמא דטרפות ניקב וטרפות חסר הם שני דברים וכן מנה עולא נקובה וחסורה, וכן הרמב"ם מנה נקובה דריאה וחסרה בשתים ע"ש, א"כ בטחול שלא הוזכר טרפת חסר כלל רק ניקב פשיטא דחסר כל שאינו ניקב כשר לכ"ע, ואם נפרש דסובר רב עוירא כל שניקב קרום הטחול קרוי ניקב הטחול, אבל מלבד שאין קרום הטחול מכלל הטחול כלל רק מכסה עליו, אבל בלא"ה הוי ליה לומר ניקב קרום הטחול כדקתני ניקב קרום של מוח, ועוד דהא קאי על ניטל דמתניתין ופשיטא דהכוונה שניטל הטחול עצמו א"כ ניקב נמי פשיטא דהכוונה הטחול עצמו והיינו נקב מפולש, ואי נימא דרב עוירא מטריף כל נקב משהו בעומק אפי' אינו במפולש כלל א"כ ממילא חסר ג"כ טרפה דכל שנחסר ממנו מקצת הוי ממילא ניקב כמו גבי ריאה שלא מצאו לפרש או שחסרה מבחוץ דהיינו ניקב, אבל באמת ע"כ הא ליתא דדוקא בריאה הנקב הוא בקרום הריאה הילכך אין במציאות חסר מבחוץ שלא יהא ניקב [וכבר כתבתי במתניתין ריש פירקין דלא קתני ניקב קרום הריאה מאחר דבקרום הדבר מלוי ע"ש], אבל בטחול לא שייך זה דגוף הטחול אין לו קרום רק כולו בשר עב וראיה דא"כ לרב עוירא אפי' בקולשיה בנקב משהו בעומק טרפה ולדידן אפילו בסומכיה בעינן עכ"פ שלא ישתייר עובי דינר זהב ובגמרא משמע דמה דמטריף רב עוירא בקולשיה מטרפינן אנן בסומכיה, מיהו איפשר לומר דלאו מפולש ממש מעבר לעבר בעי רב עוירא אלא כל שלא נשתייר עובי דינר זהב הוי כמפולש דאי מפולש ממש בעי והרי רב עוירא מחמיר טפי מינן ואי רב עוירא במפולש בעי מיקל הוא טפי מינן דלדידיה אפילו בסומכיה בעי נקב מפולש דהא לא מחלק בין קולשיה לסומכיה כלל, ולדידן בסומכיה אפי' אינו מפולש טרפה כל שלא נשתייר עובי דינר זהב ובגמרא משמע בהדיא דרב עוירא מחמיר ואנן מקילינן, ומה שיש להקשות על זה בהך קושיא דמקשה ממתניתין דחותך מן הטחול וכליות יתבאר בסמוך: