תפארת יעקב על חולין חלק ב קא

ירך תמוה לי וכי לא ידע הרב ז"ל מה שפי' הראב"ד ז"ל בהשגות דבוקא דאטמא ושמוטת ירך תרי מילי נינהו וכן משמע להדיא שכן דעת הרי"ף שהרי הביא לקמן הך דשמוטת ירך בפני עצמו ולא זכר איעכול ניביה כלל וכאן הביא הך דבוקא דאטמא והוא דאיעכול ניביה ש"מ דתרי מילי נינהו, ובהכי ניחא מה שהקשה הלח"מ על הראב"ד דלדבריו לימא דפליגי בשמוטת ירך, ולהנ"ל ניחא דא"כ ר"י יכשיר שמוטת ירך והרי סובר לקמן בהדיא דשמוטת ירך טרפה וקשיא דר"י אדר"י כמו שהקשה הרשב"א לכך הוצרך לומר דבדרב מתנא פליגי, ותמהני על הרשב"א בתשובה שהביא ב"י בסימן נ"ה שכתב להוכיח דדעת הרי"ף כפירש"י דשמוטת ירך ובוקא דאטמא חדא הוא מדהביא הרי"ף רק דרב מתנא ולא דר"י בשמוטת ירך והוא תמוה דבפירוש זכר הרי"ף הך דר"י בשמוטת ירך וזהו בכל נוסחאות הרי"ף שלפנינו ואפי' תימא שלא היה לו להרשב"א גירסא זו אבל מהך דהכא מוכח ע"כ דנוסחא דידן אמיתית דהא גריס הכא כהגאונים וקשיא דר"י אדר"י וע"כ דתרי מילי נינהו, גם מה שכתב בעל מ"ע שהרשב"א הביא ראיה להרמב"ם תמוה הוא שהוא לא הביא ראיה רק לדחות מי שפירש שמוטת ירך אינו סמוך לגוף ובוקא דאטמא סמוך לגוף דכיון דנקט שמוטת ירך בעוף ושמוטת גף בעוף מה גף סמוך לגוף דהא חייש לנקובת הריאה אף שמוטת ירך סמוך לגוף דהא שמוטת ירך ויד קאמר ויד בבהמה הוא גף בעוף אבל להראב"ד לא קשיא כלל דהוא מפרש בהיפוך שמוטת ירך סמוך לגוף ובוקא דאטמא למטה וכן מוכח בר"ן להדיא שאחר שכתב ראיה זו של הרשב"א כתב שיותר נראין דברי הראב"ד ע"ש הרי להדיא דלהראב"ד לא קשיא קושיא זו כלל:

ומה שהקשה עוד הרשב"א דא"כ בוודאי דמיא לפסוקי ונטולי וחשב ראיה זו למוכרחת ע"ש, ואומר אני אם קושייתו ז"ל קושיא מי יתן ידעתי לפי דעתו וגירסתו אי ס"ד דאיפסק ניביה דמיא ממש לפסוקי דמתניתין א"כ מה ס"ל לר"י באיפסק ניביה אי כשרה למה ליה לומר דדמיא קצת הא ממעט דמיא לגמרי ור"ל נמי לא יוכל לחלוק בזה כיון דדמיא ממש וע"כ דבאמת טרפה ס"ל בהא ור"ל פשיטא דסובר דטרפה דהא אפי' בלא איפסק מטריף כ"ש באיפסק א"כ ר"י ור"ל תרווייהו שלא כהלכה דהא איפסיק הלכתא דוקא עד דאיעכול ניביה, ועוד מנא ליה לר"ל באמת הכרח שלו דהא אי הוי דמיא הוי מודה לר"י דא"ט דוקא א"כ אכתי דילמא א"ט דוקא ובא למעט איפסק דדמיא לפסוקי ובהכרח דאיפסק פשיטא להו דטרפה ואי איפשר דהתנא ימעט להכשיר ובאמת הלכתא להיפוך אפי' איפסק כשר והוא תמוה לכאורה:

אבל דבר ברור הוא דהך פלוגתא דר"י ור"ל לא תליא כלל בזה דאפי' אי נימא עד דאיעכול ניביה מ"מ פליגי שפיר דלא דמיא כלל לשאר פסוקי ונטולי דהנך דמתניתין היינו שאותו אבר שבו תלוי הטרפות נפסק וניטל, אבל כאן להיפוך אין הטרפות בניביה שהרי אי לא נשמט הירך ואיעכול ניביה כשר לכ"ע ולא בעינן עיכול ניביה רק דבלא"ה הדרא בריא ומהאי טעמא כתב הר"ן בניטל הירך דלא הדר בריא לא בעינן עיכול כלל אם כן אכתי לא דמי למתניתין כלל שאותו אבר שבו נטרפת לאו פסוקי היא ולא נטולי רק שף מדוכתיה וניביה הוא דאיפסק ואיעכול א"כ מה בכך דאיעכול מ"מ לא דמיא לר"י ולר"ל דמיא קצת וזה ברור ולק"מ, ומה שהקשה עוד הרשב"א דהלכה כר"י לגבי ר"ל זו וודאי אינה קושיא כיון דאיכא רב מתנא דפליג ג"כ אר"י ליתא בהך כללא וכן כתבו התוס' בכללא דיע"ל קג"ם דהיכא דנחלקו שאר אמוראי ג"כ ליתא להך כללא וכן מוכח מדברי התוס' לעיל דהקשו ליפלגו בדרכיש וקשה הא קי"ל כרכיש וקי"ל הלכתא כר"י לגבי ר"ל וע"כ דהא ליתא, וכ"ש לפי שיטת הרשב"א דשמוטת ירך היינו בוקא דאטמא דשף א"כ איכא טובא אמוראי לקמן דפליגי בהא דטרפה, אך באמת זה אינו כמ"ש לעיל דוודאי סובר הרי"ף דתרי מילי נינהו דאל"כ קשיא דר"י אדר"י, ומה שהקשה הר"ן ז"ל אי תרתי נינהו למה לא חשיב לה בהדי שמעתתא ג"כ לק"מ לפע"ד דהוי בכלל בהמה שנחתכו רגליה והוי לה כחסרת רגל שהרי ביתרת רגל פירש"י לקמן דף נ"ח דהוי כשמוטת ירך דכל יתר כנטול משמע דשמוטת ירך היינו ממש נחתכו רגליה דכל שנשמט הירך סוף הרגל ליפול, וגדולה מזו כתבו התוס' ריש פירקין דלכך לא חשיב ניטל צ"ה דהוי בכלל נחתכו רגליה מה שאינו נראה לכאורה כלל א"כ כ"ש שיש לחשוב שמוטת ירך בכלל נחתכו רגליה ולקמן אי"ה גבי שמוטת ירך נדבר עוד מזה בס"ד:

ונראה לי ראיה ברורה לגירסת הרי"ף והגאונים דאי ס"ד דלא פליגי רק בלא איפסק ולא איעכול א"כ למה ליה לר"י לומר דא"ט דוקא וא"כ איידי רישא קתני הוי ליה לומר א"ט ממעט בלא איפסק ולא איעכול וא"כ ממעט להטריף באיפסק ואיעכול וע"כ דלכ"ע כל שלא איפסק ואיעכול יכולה לחיות דהדרא ברי' רק באיפסק ואיעכול דאינה יכולה לחיות בהא נחלקו וכמו שפירשתי לעיל דגמירי דיש לה רפואה מה שלא נודע לנו, והא אין להקשות לימא דא"כ ממעט הך דרכיש להטריף דהא בלא"ה טרפה כמ"ש לעיל דלא פליג עולא אדרכיש כלל רק הוא בכלל הח' כמו שכתבתי לעיל ריש פירקין באריכות בישוב דברי הרמב"ם, ועמ"ש לעיל בתוס' בד"ה וחזייה:

שם אין בעלי אומנות רשאין לעמוד. פירש"י במלאכת אחרים והוא שלחני וכו', משמע מדבריו דבשל עצמו חיוב נמי איכא דליכא למימר דרק לישנא אין רשאין קשיא ליה לכך פירש בשל אחרים דעכ"פ בהך עובדא דבר נפחא למה פי' דהיה שלחני בשל אחרים כל שלא היה מחוייב לא רצה ר"י שיפסיד על ידו והרי אמרו מנין לזקן שלא יטריח ת"ל זקן ויראת וכיון שאין חיוב רק בדבר שאין חסרון כיס וכאן יש חסרון כיס א"כ הוצרך בר נפחא שלא להניחו לקום מפניו שיפסיד על ידו, ואף שהביא ראיה מבעלי אומנות והתם בשל אחרים דהא אין רשאין קאמר, היינו כיון דבשל אחרים אינו רשאי ממילא בשל עצמו ליכא חיוב דאי היה חיוב בשל עצמו ואין משגיחין בהפסד ממון גם בשל אחרים היה מחוייב ומדפירש"י שהיה שלחני בשל אחרים ע"כ דסובר דבשל עצמו חיוב נמי איכא ובשל אחרים אינו רשאי, מיהו קשיא הא דפריך מביכורים מנין דהתם הכוונה בשל אחרים ועמ"ש בתוס' בסמוך:

בתוס' בד"ה אין בעלי אומנות וכו' שור זה עולה. ולדעתי התם נמי הכוונה בפשיטות לפי שאינו רשאי להקריב שור שנדב עבור עצמו בשביל אחר ומחמת שצריך לשום באותו שור כפי מה שהוא כי כל שהוא משובח יותר ראוי לקרבן כמו שאמרו אחד מיוחד שבעדרו וכן אביא חטאת שמנה א"כ צריך לשום כפי מה שהוא ובאמת אסור להקריבו בשביל אחר ואפילו בשביל עצמו שלא לשם נדבתו דמעיקרא אסור רק דאומרין דרך משל אי היה מותר להקריב כמה אתה נותן עבורו וזהו שאמר אע"פ שאינו רשאי ולא מצינו בשום מקום שיאמר תנא דמתניתין רשאי בלשון ארמי שיהא הכוונה כרשיא ועמ"ש בפירש"י, ולא ידעתי מה שהביאו התוס' מתשובת רש"י והא שם במקומו בערכין פירש"י כך וזו היא ראיה דלא היה כוונת רש"י כאן מה שפירש במלאכת אחרים מכח אין רשאין דקאמר רק דסובר באמת דבמלאכת עצמו מחוייב כמ"ש בגמרא:

בגמרא אמר ר"נ כסלע כיתר מכסלע וכו' אלמא עד ולא עד בכלל. פירש"י ז"ל דקאי על שדרה וגולגולת דשיעור פחת גולגולת כסלע ואמר ר"נ דכי הוי מצומצם הוי כיתר מסלע וטרפה, והר"ן ז"ל הביא פוסקים דס"ל כיון דקתני במתניתין בחסרון גרגרת עד כמה תחסר ובנפחתה לא קתני שיעור ש"מ דלעולם כשר והוא ז"ל השיב עליהם דהא אפי' באדם אינו חי כ"ש בבהמה, ואין זו קושיא דאינהו ס"ל דפחת גולגולת הנזכר באדם הוא עם נקובת קרום העליון אבל נפחתה בלבד אין שום טרפות פוסל בו, מיהו למ"ד קרום עליון בלבד שניקב טרפה צריך לומר דאדם שאני הכל כמו שכתבו התוס' לעיל ריש פירקין, מיהו כבר כתבתי שם שנראה לי ברור דהך וכן לטרפה לא הוזכר רק גבי חסרון בשדרה דבהא בשיעור המטריף הדבר תלוי אבל בחסרון גולגולת לא מהני לסלק הטומאה רק בשיעור מיתה שאם יחסר מן הגולגולת שיעור זה ימות תיכף ובזה נתבטל חשיבות הגולגולת ואינו מטמא באוהל הילכך לא שייך זה לענין טרפה שאם נפחתה כ"כ ממילא מתה היא מיד ואין לדון עליה כלל:

אמנם בגוף פירש"י דפירש דר"נ בא לומר דכסלע דינו כיתר מסלע וכן כאיסר דינו כיתר מאיסר הוא דבר מתמיה לפע"ד שיאמר ר"נ לשון זה בפשיטות הוי ליה לומר דכסלע וכאיסר טרפה וכי במקום שירצו ליתן שיעור לטרפות יאמרו ששיעור זה הוא כיותר משיעור זה, ועוד דלפירושו עיקר חידושו של ר"נ הוא דכאיסר דמתניתין היינו דאיסר אינו בכלל היתר והיכי שייך לומר אלמא קסבר עד ולא עד בכלל שהרי דבר זה בעצמו הוא מה שאמר ולא הוי ליה לומר אלמא רק להקשות ממתניתין דחבל היוצא מן המיטה:

לכן נראה לי פשוט דר"נ קאמר להיפוך כל מקום שאמרו כסלע הכוונה כיתר מסלע לא סלע מצומצם, והכי איתא להדיא במימרא דרב אסי נקדרה כסלע ומפרש התם גניבא דהכוונה כיתר מסלע ולאו בסלע מצומצם והיינו דכל דבעינן שיהא פחת או כסלע או כאיסר הכוונה כסלע מרווח והיינו דקאמר אלמא קסבר עד ולא עד בכלל דאי ס"ד דעד כאיסר הכוונה דאיסר בכלל להכשיר היכי מפרש דהך איסר היינו כיתר מאיסר א"כ אימת טרפה ביתר מכיתר ומהו השיעור הזה וע"כ דסובר ר"נ דעד ולא עד בכלל א"כ איסר עצמו להטריף הוא ושפיר מפרש דאיסר מרווח דוקא, ואמת דבתוס' משמע דגניבא דלעיל גבי נקדר פליג על רב אסי אבל המעיין התם יראה בהדיא שלא אמרו ורחב"א אמר וכן ממה שאמר לדידי מיפרשא לי משמיה דגניבא משמע דפרושי קא מפרש הכי כסלע דרב אסי והן הן דברי ר"נ כאן ונקט הכא משום כאיסר דמתניתין כנ"ל ברור, ועמ"ש בזה בתוס' בד"ה כסלע:

שם איתיביה רבא לר"נ וכו' מאי לאו חמשה כלמטה. תמוה לי היכי ס"ד להקשות לר"נ מהכא וכי מאי אולמא הך משנה ממתניתין דידן ולא אמרינן איסר כלמטה ובשלמא סתם גמרא י"ל דאורחייהו בהכי למישקל ולמיטרי כה"ג אבל שיקשה רבא קושיא ותיובתא לר"נ מה שהוא מפרש הך משנה דהכא דאיסר כלמעלה ופשיטא דגם משנה דכלים מפרש כך דמי הכריחו כאן לפרש כך