תפארת יעקב על חולין חלק א צט

לבוא או סוף צינה לבוא חייב והביאו ראיה מאשו משום חציו דמוכח פרק כיצד הרגל דחייב מיתה ואין חילוק שם בין מקרב הדבר לאש או מקרב האש אל הדבר כדמוכח גבי הכופף קמתו של חבירו, והשתא הכא הוי ס"ד דוקא בכפתו במקומו פטור בכח שני משום דעדיין לא היו המים שם רק סוף מים לבוא אבל בכפתו במקום אחר והביאו למקום זה ס"ד דחייב כמו מקרב האש אל הדבר וכמו כפתו בפנים והביאו כפות למקום שסוף חמה לבוא, ואהא כתבו דלא מיבעיא כפתו במקומו ואשקיל עליה דפטור בכח שני אלא אפי' כפתו במקום אחר והביאו לכאן ג"כ פטור בכח שני כיון שבשעה שהביאו לכאן לא היה סוף מים לבוא כלל ואמאי דאשקיל לא מיחייב כיון דהוי כח שני:

אבל באמת עיקר דבריהם צ"ע לפע"ד לא מיבעי' לפי מה שכתבתי בגמרא והוכחתי מהך סוגיא דפרק כיצד הרגל להיפוך דמשום אשו משום חציו לא מיחייב מיתה רק ממון, אלא אפילו אי נניח כדבריהם דבאשו משום חציו מיחייב מיתה ג"כ אבל מ"מ ה"מ במקרב האש אל הדבר אבל במקרב הדבר אצל האש דוקא בכופף קמתו של חבירו לענין ממון הוא דמיחייב בכך אבל מיתה לא מיחייב במקרב הדבר אל האש היכא דסוף אש לבוא, וההפרש בין מיתה לממון מפורש שם דשאני מיתה דלא חייבה תורה שוגג כמזיד דמהאי טעמא ילפינן התם לחייב ממון במצמצם מק"ו ממיתה ועכ"פ אין ללמוד מיתה מממון לחייב מיתה ממה שחייב ממון, וראיה ברורה לזה דאי ס"ד במקרב הדבר אצל האש חייב מיתה א"כ הכא אי היה כבר המים יוצאין והוא כפתו והביאו לכאן חייב אפילו סוף מים לבוא, א"כ היכי מייתי ראיה דבכח ראשון שחיטתו כשרה מהך דר"פ דהא ע"כ לא דמי שחיטה לחיוב מיתה דפשיטא דגלגל המסבב ע"י מים מעצמו והוא הביא בהמה וכפתה כאן וע"י שסוף הגלגל לבוא ולשחוט תשחט הבהמה פשיטא דלאו שחיטה הוא ולא מיקרי כח אדם, ואף שאין הדבר צריך לראיה ומילתא דפשיטא היא מ"מ לרווחא דמילתא אביא ראיה קצת דאי ס"ד כה"ג הוי שחיטה הוי ליה לומר הא והא בכח שני, כאן שהיתה בהמה מעצמה שם ונשחטה, כאן שהביא בהמה כפותה לפני הגלגל וגלגל ושחט, וע"כ דכה"ג לאו שחיטה היא כלל והשתא היכי מייתי ראיה דבכח ראשון מהני מחיוב מיתה לשחיטה דהא חזינן דכח דמהני לחיוב מיתה לא מהני להכשר שחיטה שתהא מכח אדם, א"כ כח ראשון נמי אף דמיחייב מיתה באשקיל בידקא דמיא אבל לשחיטה לא מהני כח כזה למיחשב כח אדם, וע"כ צריך לומר דהיכא דמקרב הדבר אל האש לא מיחייב מיתה ג"כ וכיון דבכת ראשון חייב ש"מ דהוי כחו ממש וה"ה בשחיטה, אבל בגלגל המסבב מעצמו אפילו הביא בהמה וכפתה והניחה ובסיבוב הגלגל תשחט לא הוי שחיטה דמיתה נמי לא מיחייב כה"ג רק ממון הוא דמיחייב, ואין לדחות ולומר דלא בעי לאתויי ראיה מר"פ דכח ראשון חייב רק דבכח שני פטור וכ"ש שאין זו שחיטה, הא וודאי ליתא דהא בלישנא קמא הוי ס"ל דאפילו בכח ראשון לא הוי שחיטה, תדע דאי ס"ד דהוי ס"ל דאפילו בכח שני הוי שחיטה א"כ תיקשי למה שחיטתו כשרה דיעבד דוקא הא ליכא למיגזר מידי, ואי יש סברא שלא לשחוט מלבד הגזירה א"כ היה מהראוי שלא לשחוט לכתחילה בסרנא דפחרא אפילו ללישנא בתרא דהא בהא לא פליגי כלל ואנן להיפוך קי"ל דבסרנא דפחרא מותר לכתחילה כמ"ש הרשב"א, והיינו משום דדוקא ללישנא קמא גזרינן פחרא אטו מיא אבל ללישנא בתרא דבמיא ג"כ בכח ראשון מותר ממילא הוי סרנא דפחרא גזירה לגזירה, ועכ"פ מוכח דללישנא קמא סרנא דמיא אפילו בכח ראשון אסור והיכי מייתי מר"פ להתיר כח ראשון מחיוב מיתה, וע"כ דשחיטה דמי לחיוב מיתה לכל דבר א"כ מוכח דמקרב הדבר אל המים לא מיחייב מיתה, וכן משמע פשטות הסוגיא בהנשרפין דקאמר סוף מים לבוא סוף חמה לבוא פטור ולא מחלק כלל במקום הכפיתה, ואע"פ שצריך ליתן טעם למה מדמינן שחיטה למיתה ולא לממון ולכאורה דמי טפי לממון דהא טעמא דבממון מיחייב במקרב הדבר אל האש ולא במיתה משום דממון חייבה תורה שוגג כמזיד משא"כ מיתה והרי שחיטה ג"כ הוי שחיטה בלא כוונה כלל ואפילו הפיל סכין לדבר אחר או זרק סכין לנעוץ בכותל והלך ושחט שחיטתו כשרה וצריך לומר דשאני ממון דאפילו על ממונו חייב כשהזיק אלמא דלא בעינן כחו ממש משא"כ שחיטה דממונו ששחט אינו כלום ובעינן כחו ממש לכך למיתה מדמינן לה דמיתה נמי לא מיחייב רק בכח עצמו לא על ממונו, ועכ"פ דברי התוס' צ"ע לפע"ד, גם יש לפקפק לפי דעתם לחייבו כאן בכפתו במקום אחר כל שכפתו והביאו לכאן להביא עליו את המים א"כ כיון דאפילו היה סוף מים לבוא מעצמן לא מכחו היה חייב כיון שהביאו לכאן א"כ כ"ש כשהביאו והביא בעצמו את המים אף שהיה הדבר מתחלק בשני עשיות כיון שהוא עשה שניהם כדי להמיתו יש לומר דחייב, ולא דמי לזרק חץ וסילק התריס דהחץ בא מעצמו מכח מעשה ראשונה, ושניה לא היתה רק מניעת ההצלה, אבל כאן כיון דמה שסוף מים לבוא הוא עשה בידים שהביאם בכח ראשון ונעשו סוף לבוא יש לומר דחייב, אבל העיקר נראה דסוף מים לבוא אינו חייב מיתה כלל אפילו כפתו והביאו ממקום אחר לכאן כנ"ל, ועמ"ש בגמרא:

בד"ה מנין לשחיטה שהיא בתלוש וא"ת והא האי קרא בקדשים וכו' ואור"ת וכו' ומדכתיב ויקח ולא כתיב ויכין וכו' ומדכתיב מאכלת ולא מחתך וכו'. דבריהם צריכין ביאור ונראה לי דקושייתם היא אחת שהן שתים והיינו דס"ד דתוס' דהלימוד הוא דלא הוי ליה למיכתב כלל ויקח את המאכלת רק וישלח אברהם את ידו לשחוט את בנו ומזה למדו דבעינן שחיטה בדבר תלוש, וכן נמי מה שלמדו דבעינן כלי הוא ג"כ מהאי טעמא דלכך כתיב ויקח את המאכלת להורות דלא בכל דבר כשר לשחוט רק בכלי, ואהא קשיא להו כיון דכלי לא ילפינן רק לקדשים מ"ש דתלוש ילפינן אפי' לחולין וממילא ג"כ קשה דאפי' לקדשים לא שייך ללמוד תרווייהו תלוש וכלי וכ"ש שאין ללמוד תלוש לחולין וכלי לקדשים, ועל זה תירץ ר"ת דמדלא כתיב ויכין וכתיב ויקח דרשינן תלוש ומדלא כתיב המחתך דרשינן כלי, ותלוש ילפינן גם אחולין מדלא כתיב את העולה רק את בנו אבל כלי לא שייך רק אקדשים, ואף דבלא"ה לא שייך למילף תלוש וכלי אפילו בחולין דאיצטריך את בנו משום תלוש מ"מ אי לאו דמסברא יש לומר כלי רק בקדשים לא הוי ידעינן דאת בנו לענין תלוש לחולין אתי דילמא לענין כלי, ועכ"פ מכח הי מינייהו מפקת ע"כ הוי ילפינן תרווייהו לכך הוצרכו לומר דכלי לא שייך למילף רק לקדשים ומה שכתבו דבעי כלי שרת אף דשחיטה אפילו בקדשים לא בעי כלי שרת דאפילו קרומית של קנה כשר ואין עושין כלי שרת של עץ כמו שכתבו התוס' ריש פירקין בד"ה כגון שבדק, מ"מ כי דחזינן דקפיד קרא בשאר עבודות כלי שרת עכ"פ לשחיטה בעי כלי אב לא בחולין, ומ"ש ואע"ג דהכא דחי ר"ח וכו' נראה לי משום דלפי קושייתם היה קשה ג"כ קושיא שלישית כיון דהוי ס"ד דתלוש ילפינן דלא הוי ליה למיכתב כלל ויקח את המאכלת וכן כלי ילפינן מהאי טעמא א"כ כמו דדחי ר"ח תלוש כן הוי לי' למידחי התם כלי ולזה תירץ ר"ת דתלוש מויקח ולא כתיב ויכין, וכלי מדלא כתיב המחתך הילכך אף דהכא דחי משום זריזות דהיינו שלא היה לו להכין עכשיו רק היה מוכן מעיקרא דתיכף כשרצה לשחטו לא היה צריך רק לשלוח ידו וליקח, אבל מדלא כתיב המחתך ליכא למימר הכי ואפילו ר"ח מודה:

אמנם בעיקר דבריהם נראה לי דבלא"ה לק"מ דלא דמי כלל תלוש לכלי דתלוש הוא פסול בשחיטה דשחיטה במחובר פסולה ובדבר שהוא פסול בשחיטה פשיטא שאין הפרש בין קדשים לחולין, אבל כלי אינו פסול בשחיטה רק משום כבוד קדשים וזה נא שייך בחולין והרי מצינו השקו את התמיד בכוס של זהב והיינו משום כבוד הקרבן אבל תלוש ומחובר ע"כ לאו משום כבוד הוא רק שזה פסול בשחיטה א"כ ה"ה חולין, תדע דמשמע בהדיא מדברי התוס' ריש פירקין בד"ה כגון שבדק דכלי לא בעינן רק לכתחילה כמ"ש לעיל שם שהרי לא הקשו היכי שחיטתו כשרה בקרומית של קנה רק היכי ישחוט בקרומית של קנה והיינו דקתני טמא במוקדשין לא ישחוט וכיון דבקרומית של קנה מיירי אפילו טהור אינו שוחט, והשתא ממילא אין לדמות מחובר לכלי דכלי ע"כ לאו פסול שחיטה היא כיון דכשר דיעבד רק לכתחילה משום כבוד אבל מחובר כיון דפסול דיעבד ע"כ דלאו שחיטה הוא ומה נפקא מינה בפסול בשחיטה קדשים או חולין, ונראה דהיינו דיליף התם דקרא בעולה מדכתיב ויעלהו לעולה תחת בנו וקשה מעיקרא הוי ליה לאתויי דהא כתיב והעלהו שם לעולה, ולהנ"ל ניחא דוודאי יצחק עולה היה אבל מ"מ אין ללמוד מאדם לבהמה וכ"ש יצחק שהקפיד על כבודו שיהא שחיטתו בכלי אבל עולת בהמה לא שמענו, ועל זה מביא מדכתיב לעולה תחת בנו אלמא דהיה נוהג באיל הכל כמו בבנו וממילא טעון כלי כמו בנו, ועוד נראה לי כיון דחזינן דילפינן תלוש בהכשר זרעים מדכתיב כלי ומינה ממעטינן מחובר א"כ כיון דמרבינן כלי לקרבן ממילא מוכח דבעינן תלוש ולמה לי קרא אתלוש, וע"כ אם אינו ענין לקדשים תנהו ענין לחולין או אם אינו ענין לכתחילה תנהו ענין לדיעבד וממילא מוכח אפילו בחולין כיון שהוא פסול בשחיטה כנ"ל, ובעיקר הלימוד שלמדו מהך קרא תלוש וכלי והיכי מוכח תרווייהו נראה לי ג"כ שדברי התוס' דחוקין דמה שכתבו מדלא כתיב ויכין אינה הוכחה כלל דלא רצה שיצטרך להכין רק היה מונח שם מוכן ולא היה חסר רק לשלוח ידו וליקח אותו, גם מה שכתבו מדלא כתיב המחתך הוא דחוק מאוד ועכ"פ הוי ליה להביא מקרא הקודם ויקח בידו את האש ואת המאכלת וילכו שניהם יחדיו לכן נראה לי דתלוש ילפינן מדכתיב וישלח אברהם את ידו ויקח דהוי ליה לומר ויקח אברהם את המאכלת לשחוט וע"כ דקמ"ל דצריך דבר הניקח ביד ומיטלטל ממקום למקום ולכך כתיב ששלח את ידו ויקח דהיינו דבר הניקח ביד דוקא, והיינו דדחי ר"ח דקרא זריזות דאברהם קמ"ל שהיה המאכלת מוכן במזבח עד שלא היה צריך לילך לקחתו רק בהשלחת ידו לקחו, וכלי ילפינן דלא היה לו לכתוב רק וישלח אברהם את ידו ויקח לשחוט את בנו ואנו ידעינן דלקח דבר לשחוט בו ומדכתיב את המאכלת ש"מ דבעי כלי, והיינו דכתיב לשחוט את בנו משום דכלי לא בעינן רק בבנו שהיה עולה מפני כבוד הקרבן והיינו דלא זכר כאן את בנו וגבי כלים סיימו את בנו, כנ"ל:

בד"ה לענין ע"ז הוי תלוש לא בעי לאתויי הכא וכו' דאפילו רבנן דשרי וכו'. ביאור דבריהם דקשיא להו דכמו שאומר רבא דהכשר זרעים תנאי היא כך הוי ליה לומר דלענין ע"ז תנאי הוא והוי ליה לאתויי פלוגתא דר"י ורבנן כדמייתי משנה דהכופה קערה, ואהא כתבו דלא בעי לאתויי הא משום דאפילו רבנן דשרי מודו בבית וממילא