תפארת יעקב על חולין חלק א ק

לא קשיא דהוי ליה להביא הא דהוי כתלוש משום דאין הכרח דיש לומר דפליגי, רק מדאמר מר דמשתחוה לבית אסרו מוכח דלדינא הוי תלוש דהכי קי"ל וממילא מוכח ג"כ דאפילו רבנן מודו דמסתמא לא הוי אמר מר דלא כרבנן דהלכה כוותייהו, ואפשר לומר עוד דידעו התוס' דאילן שהשריש לא דמי לבית כיון שנתחבר יפה מעצמו רק דעכ"פ הוי ליה לרבא לומר באילן תנאי היא כמו שאמר בהכשר זרעים תנאי היא, ואהא כתבו דאילן שאני דאין זה תלוש וחיברו כלל רק הוי מחובר מעיקרו:

ודע דהרמב"ם ז"ל פ"ח מהלכות ע"ז הלכה א' כתב כל שאין בו תפיסת יד אדם ולא עשהו אדם אע"פ שנעבד הרי זה מותר בהנאה לפיכך העכו"ם העובדים את ההרים וכו' ואת הבהמה הרי אלו מותרין בהנאה וכו' עיי"ש, והשתא מבואר מדבריו להדיא שאין היתר ע"ז מצד מחובר כלל רק מצד שאין בו תפיסת יד אדם ובהמה פשיטא דאין ההיתר מצד מחובר, א"כ לא הבנתי כלל הך תלוש ולבסוף חיברו מה ענין זה לע"ז והכל תלוי בתפיסת יד אדם א"כ בית פשיטא שיש בו תפיסת יד אדם, וכמו כן יש להקשות בהך סוגיא דע"ז דמ"ז המשתחוה לבית אסרו אלמא קסבר תלוש ולבסוף חיברו הוי תלוש ומה ענין זה לזה אפילו הוי מחובר מה בכך מחובר עצמו אינו מותר רק לפי שאין בו תפיסת יד אדם וכל שלא היה תפיסת יד אדם אפילו תלוש גמור אינו נאסר כגון בהמה, ועוד יש לתמוה דבפרק כל הצלמים נחלקו ר"י הגלילי ורבנן דרבנן קאמרי העכו"ם העובדים את ההרים וכו' הן מותרין ומה שעליהן אסורין וקאמר ר"י הגלילי אלהיהם על ההרים ולא ההרים אלהיהם ומפני מה אשרה אסורה שיש בה תפיסת יד אדם ואמרו בגמרא דבאילן שנטעו ולבסוף עבדו פליגי דלר"י הגלילי מותר ולרבנן אסור, והנה רש"י פי' במשנה דטעמא דרבנן מכח אלהיהם על ההרים דהיינו מכח מחובר ולר"י הגלילי כל שהיה בו תפיסת יד אדם הילכך אפילו נטעו ולבסוף עבדו אסור אף דהוא מחובר, ולפי זה יש לתמוה כיון דפסק אילן שנטעו ולבסוף עבדו מותר למה הביא דהדבר תלוי בתפיסת יד אדם הא זהו אליבא דריה"ג ולא הוי ליה להזכיר רק מכח מחובר, ונראה לי דוודאי סובר הרמב"ם דאלהיהם על ההרים אין הכוונה מכח מחובר דהא בהמה נמי אינה נאסרת רק טעמא דרבנן ג"כ לפי שאין בהם תפיסת יד אדם, רק באילן הטעם כיון דהקרקע אינה נאסרת לפי שאין בה תפיסת יד אדם א"כ ממילא כיון שהאילן השריש בקרקע מעצמו ונעשה מחובר גמור וכל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע ובטל לגבי קרקע ודינו כמו הקרקע ממש וכיון שהקרקע אינה נאסרת כן האילן לא נאסר שנעשה כמו הקרקע אבל אי נטעו מתחילה לשם ע"ז ונאסר שוב אינו מתבטל כלל אבל כל שנתחבר בהיתר נתבטל לגבי קרקע, וריה"ג סובר דכל שהאילן היה בו תפיסת יד אדם לא מהני מה שנתחבר עכשיו לקרקע ולמד כן מאשרה, ורבנן ס"ל דאשרה היינו שנטעו מתחילה לכך וכל שנעבד קודם שנתחבר אינו מתבטל בחיבורו לקרקע והיינו דקאמר רבא דתלוש ולבסוף חיברו בע"ז הוי תלוש ולא נתבטל לגבי קרקע וממילא אסור לפי שהיה בו תפיסת יד אדם, ולפי זה מה שכתב הכ"מ שם דטעמא דהרמב"ם באילן שנטעו לפירות דלא מיקרי עשהו אדם שהקרקע והמים הם שמגדלים אותו ליתא רק הטעם דכיון שהשריש ונתחבר לקרקע חיבור מעצמו הוי חיבור ובטל לגבי קרקע והרי הקרקע אין בו תפיסת יד אדם כנ"ל:

בא"ד דהתם כשבנאו מתחילה לכך. דבריהם צ"ע לפע"ד והנה שם שנינו מי שהיה ביתו סמוך לע"ז ונפל אסור לבנותו כיצד יעשה כונס לתוך שלו ארבע אמות היה שלו ושל עכו"ם נידון מחצה למחצה אבניו ועציו ועפרו מטמאין כשרץ, ופירש"י שהיה אחד מכתליו ע"ז והבית עצמו נעבד, ומעתה יש לתמוה היכי אפשר לפרש שבנאו מתחילה לכך א"כ כותל זה ע"כ של עכו"ם הוא א"כ היאך היה יכול הישראל לסמוך לו בית מתחילה וגם היאך היה יכול לדור בבית כיון דכותל זה ע"ז הוא ואסור בהנאה, ואמת דלכאורה תמוה בלא"ה כיון דבאמת קי"ל תלוש ולבסוף חיברו הוי תלוש א"כ אפילו לא בנאו מתחילה לכך עכ"פ כשנעשה ע"ז הרי נאסר בית ישראל לדור בו, ומיהו אפשר לומר דבאמת היה אסור בהנאה מעיקרא והוצרך הישראל לצאת משם רק דס"ד כיון שנפל יוכל לבנות הישראל כותל משלו קמ"ל דאסור משום שיבנה בית לעכו"ם שהם ישתמשו בכותל זה לע"ז ואף שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו מ"מ סוף סוף בונה בית לע"ז, אבל אי נימא שבנאו מתחילה לכך א"כ לעולם לא היה באפשר שיהא כאן בית ישראל סמוך לו שיהא כותל ע"ז אחת מכותליו של ביתו דהא אסור בהנאה:

ועוד נראה לי דהתם מיירי שהיה כותל זה של ישראל שבנאו בגבולו ובא העכו"ם ובנה סמוך לו ונשתמש בכותל זה לע"ז ולא נאסר הישראל בביתו דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו רק אי נפל אסור לבנותו לבנות לכתחילה כותל לע"ז, אך לפי זה צ"ל דהך דקתני אבניו ועציו ועפרו מטמאין כשרץ לא קאי ארישא דכותל של ישראל לא נאסר רק קאי אסיפא דהיה שלו ושל עכו"ם דאז חלק העכו"ם מטמא ואי נתערבו הכל טמא, ולפי זה יש לתמוה על הש"ך בי"ד סי' קמ"ג שפירש דעת רש"י שכתב הבית עצמו נעבד דכוונתו דאל"כ לא הוי פליג ר"ע דמטמא במשא כנדה דמודה ר"ע דמשמשי עכו"ם אינם מטמאין במשא, ולפי הנ"ל הא ליטא כיון דרישא מיירי בכותל של ישראל לגמרי א"כ לא נאסרו כלל אבניו ועציו וע"כ דכוונת רש"י דאי לא נעבד הבית עצמו לא היה צריך לכנוס ד' אמות והיה יכול לסמוך בלי הרחקה כמו שפי' הב"ח שם, ומלבד זה דברי הש"ך תמוהין שהרי המחבר עצמו בכ"מ פרק ח' מה' ע"ז כתב להדיא על הך דאסור לבנות בנפל דרש"י פי' דהב"ע דהבית עצמו נעבד ופשיטא שלא נתכוון לר"ע דלא הוזכר התם שום טומאה רק איסור הנאה ולא קי"ל כלל כר"ע, וברור דכוונתו דאי לא נעבד בעצמו יכול לסמוך דלא כש"ך וזה ברור מיהו יש ליישב דברי התוס' ג"כ דלא נתכוונו התוס' כלל להקשות מרישא, דהך אבניו ועציו ועפרו מטמאין לא קאי כלל ארישא דע"כ בכותל של ישראל מיירי דאל"כ היה אסור לדור בבית קודם שנפל, רק מסיפא קשיא להו שלו ושל עכו"ם וקתני אבניו ועציו ועפרו מטמא וקשיא להו הא לא נאסר במחובר וע"כ דהוי תלוש והוי ליה לרבא לאתויי הך משנה ואהא תירצו דהעכו"ם בנאו מתחילה לכך, ומ"מ אין דבריהם מחוורים בזה דהיכי ס"ד שבנאו מתחילה לכך א"כ היאך היה יכול הישראל לבנות עמו מתחילה בשותפות כיון שעכשיו אינו יכול לסמוך, וע"כ דסיפא נמי שלא בנאו מתחילה לכך ובנאו שניהם בהיתר ואח"כ נעשה חלק הנכרי ע"ז והיה יכול הישראל לדור שם כיון שבנאו בהיתר רק בנפל אסור לבנות רק כונס לתוך שלו:

הן אמת כי לפי מה שפירש"י נידון מחצה למחצה דאם הכותל עוביו ב' אמות עולה לו אמה ומרחיק ג' אמות וחלק הנכרי אינו עולה לו, ולפי זה נראה לכאורה דע"כ רישא בכותל של נכרי דאי בכותל של ישראל א"כ כיון דאי כל הכותל שלו כונס ד' אמות חוץ הכותל ולמה בכותל שותפות כונס ג' אמות, אבל אינו מוכרח כלל דיש לומר דהך ד' אמות דרישא היינו בצירוף מקום כותל שנפל כיון שכל הכותל שלו ובסיפא דחציו של נכרי צריך ד' אמות חוץ חלק הנכרי, ואע"פ שיש לדקדק דמקמ"ל בסיפא דאין חלק הנכרי עולה כיון דבעינן לתוך שלו בשלמא אי רישא בכותל של נכרי וצריך ד' אמות חוץ הכותל קמ"ל סיפא דאי יש לישראל חלק חלקו עולה אבל להיפוך קשה, אבל מ"מ ברור לפע"ד דרישא בכותל של ישראל דאי בכותל העכו"ם ונעבד הרי נאסר הישראל בבית קודם שנפל והיכי שייך לומר מי שהיה ביתו סמוך ונפל דמשמע שהיה דר בו מעיקרא, ועוד אי ס"ד בכותל העכו"ם א"כ היכי ס"ד שיחזור ויבנה אותו על גבול העכו"ם, ואי שיבנה בתוך שלו הא זה קתני אח"כ כיצד יעשה כונס לתוך שלו [ובוודאי ליכא למימר דמעיקרא נמי בתוך שלו קאמר רק כיצד יעשה ירחיק ד' אמות, דמדקאמר כונס לתוך שלו משמע דמעיקרא לאו בכניסה מיירי רק באותו מקום שהיה בנוי, וכ"ש כפי הנראה מדברי הרמב"ם דלא גריס ד' אמות שלא זכר רק כונס לתוך שלו והיינו שיניח ריוח שלא יוכל הנכרי לסמוך לו בית ע"ז ומהאי טעמא לא פירש מחצה למחצה כפירש"י משום דלא גריס כלל ד' אמות] ועכ"פ דברי התוס' שרצו לפרש שבנאו מתחילה לכך צ"ע לפע"ד, ולפי זה צריך ליישב באמת שלא הביא רבא מהך משנה דתלוש וחיברו הוי תלוש דאל"כ היאך נאסרו אבניו ועציו בסיפא מחמת חלק העכו"ם הא במחובר לא נאסר, אבל לדעתי לק"מ בלא"ה חדא שהרי אע"פ שהמשתחוה לקרקע עולם לא אסרה חפר בה בורות שיחין ומערות אסרה וכן המשתחוה לבהמה לא אסרה עשה בה מעשה אסרה, א"כ הכא נמי לא הוי מצי רבא להוכיח מזה דהוי תלוש דאפילו תימא דהוי מחובר יש לומר שעשה מעשה בכותל דאז אפילו בקרקע אסרה וכ"ש בכותל, ועוד נראה לי דכמו דמיבעיא לן באיצטרובול דלא הוי מחובר כמו בית א"כ יש לומר נמי דכותל רעוע שהיה עומד ליפול שהרי נפל ממילא לא הוי מחובר כמו בית ולכך הוצרך להביא דאמר מר המשתחוה לבית אסרו דבהשתחואה בלבד נאסר בלי מעשה ובבנין יפה שלא נפל כנ"ל ברור:

והואיל ואתא לידן הך משנה דפרק כל הצלמים אומר במה שפירש"י שם אבניו ועציו ועפרו מטמאין כשרץ דאפילו חלקו אין ברירה עיי"ש, ולא יכולתי להבין הך ברירה היכי שייך הכא בשלמא לענין איסור הנאה ס"ד לומר כיון שחלקו א"כ חלק זה שלו וממילא לא נהנה מע"ז ואפילו נתערבו האבנים מ"מ כיון שחולקין בהם אמרינן שזהו חלקו כיון שמגיע חלק לישראל וחלקו לא נאסר רק כיון דאין ברירה לא מהני, אבל לענין טומאה במה נפשך אי לא נתערבו וישראל מכיר את שלו פשיטא דאין חלקו מטמא, ואי נתערבו אפילו אי בעלמא יש ברירה מ"מ וכי פרחה טומאה מינייהו והיכי ס"ד שיש מי שסובר דאי נתערב חתיכות של היתר של זה בחתיכות איסור של חבירו ואין בהם כדי לבטל שיחלקו למ"ד יש ברירה, ונראה לי דסובר רש"י ז"ל דהך כותל של שותפות כאן אין הכוונה רק שחציו של כותל עומד על גבול ישראל וחציו על גבול העכו"ם אבל הכותל כולו נבנה בשותפות מעצים ואבנים של שניהם ולא נתייחד כלל שיהא עצים ואבנים העומדים על גבול ישראל לישראל והעומד על גבול העכו"ם לעכו"ם, והשתא כשנפל הכל מטמא כשרץ ואפילו חלקו והיינו שלקח הישראל עכשיו חלקו וס"ד שלא יטמאו דיש ברירה שזהו חלקו, וחלק ישראל אינו מטמא דלא נאסר כלל דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו והוברר דחלק זה לא נאסר ולא נטמא, קמ"ל דאין ברירה, ובהכי ניחא ג"כ אף דטומאת ע"ז דרבנן ובדרבנן יש ברירה מ"מ כיון דלענין הנאה ע"כ אין ברירה ואסור בהנאה לכך גם לענין טומאה אין ברירה אף דהוא דרבנן כנ"ל: