תפארת יעקב על חולין חלק א צז

ברוח מצויה, והשתא מה הפרש יש בין אשו למימיו דהכא דפשיטא דהמים הולכין ג"כ כמו האש וכיון דכח ראשון חייב ממילא היכי נפטור בכח שני דאי משום דמים מעצמן הולכין הא אשו ג"כ מעצמו הולך ומ"מ קי"ל כר"י דהוי משום חציו א"כ מ"ש מימיו מאשו, ובהכרח שנאמר דאשו משום חציו דמחייב ר"י היינו דוקא ממון ואף דלאו מכחו אזיל אבל מיתה לא מיחייב כהך דהכא בבידקא דמיא והיינו דשאני ממון דמיחייב שוגג כמזיד משא"כ מיתה, ולפי זה הכא נמי ממונא מיחייב אפי' בכח שני:

הן אמת דלא נעלם ממני מה שכתבו התוס' פרק הנשרפין דאשו משום חציו מיחייב אפי' מיתה והוכיחו זה מפרק המניח דמקשה התם לר"ל ממתניתין דהמדליק את הגדיש והיה עבד כפות וגדי סמוך דפטור וקאמר בשלמא למ"ד אשו משום חציו מש"ה פטור, ופירש"י דקם ליה בדרבא מיניה הרי בהדיא דחייב מיתה על אשו משום חציו וא"כ הדרא קושיא לדוכתא מ"ש מימיו דהכא מאשו דהא באש ג"כ הרוח מוליך האש ומ"מ חייב אף דהוי כח שני ומ"ש מים דהכא דפטור, ואמת שיש מקום לחלק קצת דדוקא באש כיון שהוא הצית האש בעצמו אף שאח"כ הולך ברוח מצויה בעצמו חשיב כחו שהאש הזה הוא המציא אותו, אבל כאן שהמים בעצמן לא המציא אותן הוא בידיו ולא הביאם לכאן רק הסיר המניעה הילכך אף דאי כפתו סמוך למים הוי הסרת הדף כחו כיון שבאו המים תיכף לפיו מכח הסרתו הדף אבל בכח שני לא חשיב כחו כלל כיון שהוא לא המציא את המים ולא הביאם בידיו ולענין כח שני שוב הוי הסרת הדף רק מסיר המניעה ולא כחו כך היה אפשר לחלק:

ואמנם נראה לי דמאותו מקום שהוכיחו התוס' פרק הנשרפין דאשו משום חציו חייב מיתה משם יש לי להוכיח להיפוך והנה שם איתא דפריך ממשנה עבד כפות לו וגדי סמוך לו פטור ופריך בשלמא למ"ד אשו משום חציו משום הכי פטור אלא למ"ד אשו משום ממונו אלו קטיל תורא עבדא מי לא מיחייב ומשני כגון שהצית בגופו של עבד דקם ליה בדרבא מיניה, ואני תמה בלשון הזה כיון דמה דקאמר מעיקרא מש"ה פטור הכוונה משום דקם ליה בדרבא מיניה ולא חש להזכיר כי דבר פשוט הוא טעם זה א"כ לא היה לו לומר רק הב"ע שהצית בגופו של עבד ומ"ש דבתר הכי הוצרך לפרש קים ליה בדרבא מיניה טפי ממעיקרא:

ומה שנראה לי בזה דבלא"ה הקשו התוס' שם על רש"י דפי' אלו קטיל תורא עבדא מי לא מיחייב הכוונה שלשים של עבד, והיינו כיון דעל ממונו ליכא חיוב מיתה ממילא חייב על אש כמו בשור שהרג עבד, ותמהו התוס' דבפירוש איתא בברייתא דף מ' שם חומר בשור מבאש דשור משלם שלשים של עבד משא"כ באש והיכי מקשה כאן ליחייב על אשו בשלשים של עבד כשור, ופירשו הם דהכוונה לא על העבד רק ליחייב על הגדי למ"ד דגדי אפילו סמוך אין דרכו לברוח או על הגדיש וס"ד כמו בהמית אדם בשוגג אמרינן קם ליה בדרבא מיניה לפי שאי היה מזיד היה חייב מיתה כמו כן ס"ד בממונו שהרג אדם והזיק ממון כיון שאי היה הוא ההורג והמזיק היה פטור מכח קם ליה בדרבא מיניה הוא הדין בממונו, ואהא קאמר דהא חזינן דחייבה תורה על שורו שהרג עבד שלשים שקלים אף שאי היה הוא ההורג היה חייב מיתה ש"מ דבממונו לא אמרינן קם ליה בדרבא מיניה [כך הוא ביאור דברי התוס' וכתבתי זה לפי שלא נתבררו לכאורה דבריהם], אבל אני תמה בעיקר קושייתם דפשיטא דלא קשיא ולא מידי דרש"י ז"ל פי' בדף ט' בהא דאמרינן חומר בשור מבאש דלכך באש אינו משלם שלשים של עבד מכח מה נפשך אי לא היה כפות היה לו לברוח ואי היה כפות קם ליה בדרבא מיניה, והשתא ממילא פריך הכא שפיר בשלמא למ"ד אשו משום חציו מש"ה פטור דקם ליה בדרבא מיניה אבל למ"ד אשו משום ממונו ועל ממונו ליכא חיוב מיתה א"כ מ"ש אשו משורו ולמה לא יתחייב שלשים של עבד על אשו כמו שורו, והרי כל הטעם דאשו קיל משורו משום דבלי כפות היה לו לברוח ובכפות חייב מיתה וזהו רק אי אשו משום חציו חייב מיתה אבל אי אשו משום ממונו דליכא מיתה למה לא יתחייב שלשים של עבד וזה ברור ולק"מ, ובוודאי היה יכול להקשות לר"ל מהך ברייתא דחומר בשור מבאש דמשום ממונו מ"ש אשו משורו רק דפריך טפי ממתניתין דקתני עבד כפות פטור ולמה לו להקשות מברייתא ולא ממתניתין, אך עכ"פ מוכח ג"כ דאשו משום חציו חייב מיתה:

אך באמת השתא דאתינן להכי אומר אני דאשו משום חציו פטור ממיתה כמים דהכא דהוי כח שני רק בממון חייב בכח שני, והך ברייתא דחומר בשור מבאש מתפרשת כפשטא דדוקא בממונו שהזיק חייבה תורה קנס אבל הוא עצמו שהזיק אפי' אינו חייב מיתה כלל כגון באשו משום חציו מ"מ כיון דהוא הוא המזיק ולא ממונו לא חייבה תורה קנס וכופר, והיינו דפריך הכא בעבד כפות בשלמא אי אשו משום חציו מש"ה פטור משלשים של עבד דלא חייבה תורה קנס של עבד רק על ממונו [והיינו דלא חששה תורה לקנוס המזיק בעצמו דלא שכיח שיזיק אדם ויהרוג במזיד אדם אבל על ממונו חייבה תורה כדי שישמור ממונו מלהזיק] ולא בחשו שהוא משום חציו דהוא עצמו המזיק, אבל לר"ל דסובר אשו משום ממונו א"כ מ"ש שורו או אשו כיון דתרווייהו ממונו הוא למה לא יתחייב בשלשים של עבד, ואהא משני שהצית בגופו של עבד ואף דיש כאן משום ממונו ג"כ מ"מ פטור דקם ליה בדרבא מיניה דבכה"ג וודאי חייב מיתה לכ"ע כיון שהצית בגופו, אבל מעיקרא למ"ד אשו משום חציו לא היה הפטור מכח קם ליה בדרבא מיניה דמשום חציו ליכא חיוב מיתה כלל רק דלא חייבה תורה קנס רק על ממונו שהזיק אבל על היזק של עצמו לא חייבה תורה שלשים של עבד, והשתא ניחא נמי בפשיטות הא דלא מקשה מברייתא דחומר בשור מבאש דלר"ל מ"ש כיון דתרווייהו ממונו הוא ולהנ"ל ניחא דברייתא מצי לאוקמא שלא היה כפות ובשור חייב ולא אמרינן דהיה לו לברוח אבל באש פטור דהיה לו לברוח, אבל בכפות באמת חייב משום ממונו אבל מתניתין דקתני בכפות פטור ע"כ דאשו משום חציו הוא ולא חייבה תורה שלשים של עבד רק בממונו, ואהא משני דמתניתין דפוטר מן העבד אפי' בכפות היינו בהצית בגופו ומכח קם ליה בדרבא מיניה כנ"ל, ועמ"ש עוד בתוס' בד"ה אבל בזה:

שם יתיב רב וכו' שנאמר ויקח את המאכלת לשחוט. לא נתבאר היכי מוכח מהא ובתוס' כתבו דהוי ליה למיכתב ויכין והוא דחוק מאוד כיון שבאמת לקח לשוחטו תיכף למה יאמר ויכין, ונראה לי דההוכחה היא דהוי ליה למיכתב וישלח אברהם את ידו אל המאכלת לשחוט את בנו ויקח את המאכלת למה לי וע"כ להורות דבעי לקיחה לא במחובר, והיינו דקאמר זריזותיה דאברהם שלא נתעצל בשילוח ידו רק תיכף ששלח ידו לקחו במהירות לשוחטו והיה מוכן אצלו על המזבח כדי שיוכל לקחתו תיכף בהשלחת היד שלא יצטרך לילך ליקח. אותו, והנה רש"י ז"ל הביא לשון אחר דרב לא שמע רק המקרא ושאל לר"ח מאי קאמר ואמר לו וכו' והוא תמוה דלא השיב ר"ח כלל על מה ששאל רב דהא לא הזכיר רק וי"ו דכתיב אאופתא קאמר, וברור דהש"ס בעצמו מקשה לתרווייהו והא קרא קאמר ולמה שאל רב מאי קאמר ולמה השיב ר"ח דאינו נכון ומשני דזריזותיה דאברהם קמ"ל ולכך שאל רב מאי קאמר ור"ח השיב דבאמת אינו נכון, ועמ"ש בתוס' בד"ה מנין ובגמרא לקמן בבעיא דרבא:

שם ואי ס"ד הוי מחובר אלהיהם על ההרים ולא ההרים אלהיהם תמוה לי על לשון זה שהרי עיקר דברי רבא דקאמר פשיטא לי דתלוש וחיברו לענין ע"ז הוי תלוש ומה היא כוונתו לענין ע"ז ע"כ משום דמחובר בע"ז לא נאסר וקאמר דהוי תלוש א"כ לא היה לו לומר רק דאמר מר המשתחוה לבית אסרו ש"מ דהוי תלוש והיכי שייך לומר ואי ס"ד כאילו מחדש קושיא מקרא דאלהיהם על ההרים, ונראה לי דמכאן ראיה למה שכתבתי לעיל בתוס' בד"ה או שהיה קנה לחלק בין שחיטה לע"ז דבשחיטה אפילו הוי מחובר גמור כגון שהשריש עכשיו מ"מ אמרינן דלא קפיד אתלוש בעת שחיטה רק דמעיקרא יהא תלוש וכל שהיה תלוש פעם אחת כשר לשחיטה אפילו נתחבר חיבור גמור, אבל בע"ז דכתיב אלהיהם על ההרים הרי דבשעת עבודה בעינן שלא יהא מחובר הילכך כל דהוי מחובר אז אפילו היה תלוש מעיקרא הרי עכשיו ההרים אלהיהם, ולכך בנטע אדם אילן והשריש לכ"ע אינו אוסר בע"ז כיון דבשעת עבודה הוי מחובר גמור רק רבא קאמר דתלוש ולבסוף חיברו בע"ז הוי תלוש דחיבור זה שאינו בידי שמים רק בידי אדם אינו חיבור אפילו לשעתו, ולכך מייתי ראיה ביון דאמר מר המשתחוה לבית אסרו ע"כ דהוי עכשיו תלוש אפילו לשעתו דאי הוי מחובר רק מ"מ אסרו כיון דהיה תלוש מעיקרא הרי היתר של מחובר הוא מקרא אלהיהם על ההרים והיינו בשעת עבודה א"כ מה בכך דהיה תלוש מעיקרא הרי עכשיו מחובר הוא וע"כ דעכשיו אין חיבור זה חיבור כלל רק תלוש הוא אבל נטע אילן דעכשיו מחובר הוא אינו נאסר, והיינו דקאמר אף דלענין ע"ז הוי תלוש מ"מ להכשר זרעים פליגי תנאי אבל אי הוי אמרינן בע"ז טעמא דהיה תלוש מכבר אף דעכשיו מחובר הוא אוסר א"כ ממילא לא הוי דומה להכשר זרעים כיון דעכשיו מחובר הוא כנ"ל:

שם לענין הכשר זרעים תנאי היא דתנן הכופה קערה על הכו וכו' עד תברא מי ששנה זו. איכא למידק בהך בשביל שלא ילקה הכותל דמשמע דכפה קערה בשביל שלא ילקה הכותל דא"כ הרי ניחא ליה כלל ולמה לי בשביל שלא ילקה שעשה מעשה דנראה דלא ניחא ליה תיפוק ליה כיון דלא ניחא ליה אינן מכשירין ומה ענין כותל וקערה לכאן, גם רישא קשיא דקתני הכופה קערה על הכותל בשביל שתודח הרי הוא בכי יותן דמה ענין כותל לכאן, ובוודאי לא שייך לומר דעיקר דנקט כותל כאן הוא משום דיוקא הא בשביל שתודח הכותל אינו בכי יותן ובסיפא להיפוך דבשביל דיוקא לא יאמר דבר שאין לו שייכות כלל, ועוד דלא שייך שיאמר מסדר המשנה שני דברים הפכיים ממש, ואפילו תימא שהם שני תנאים שהרי בסיפא אמר בשביל שלא ילקה הרי על רישא הכופה קערה על הכותל בשביל שתודח בכי יותן בשביל שלא ילקה הכותל אינו בכי יותן ובוודאי לא שייך לומר בכה"ג שהם שני תנאים כיון שהכל דבר אחד הוא וברישא נתכוון רק לדיוקא דאינו בכי יותן ובסיפא להיפוך, ונראה לי דוודאי ברישא קמ"ל לגופיה דס"ד כיון