תפארת יעקב על חולין חלק א צו

בד"ה ורמינהו בכל שוחטין הוי מצי למימר וכו'. לכאורה נראה מדברי התוס' דבשאר קנים ג"כ שחיטתו כשרה דיעבד עכ"פ אבל באמת הא ליתא דא"כ לא שייך לומר הוי מצי למימר בשלמא, רק על התרצן קשיא דלמה ליה לאוקמא קנה במחובר דמאיזה צד נפרש קנה בסימונא דאגמא כיון דבשאר קנים אסור לכתחילה אפי' בתלוש ג"כ היכי שייך לומר הוי מצי למימר כיון דלא קשיא מידי דהא ברייתא ע"כ בסימונא דאגמא דוקא א"כ ממילא מתניתין בשאר קנים, וברור דכוונת התוס' דוודאי באמת ס"ל דשאר קנים אפילו דיעבד אסור כיון דקסמין נבדלין וא"כ ע"כ מתניתין דקתני שחיטתו כשרה בסימונא דאגמא מיירי רק כיון שאין הכרח לזה ממילא היה יכול לומר בשלמא קנה אקנה לא קשיא רק כיון דסוף סוף קשיא צור אצור ניחא ליה נמי לאסור קנה דעלמא אפי' דיעבד ולהקשות מצור וקנה, והתרצן נמי מוקי תרווייהו במחובר כדי לאסור קנה דעלמא אפי' דיעבד ואפי' אי נימא דעכ"פ בבדיקה דאח"כ כשר אבל אין שחיטתו כשרה כמו שאר סכין אפי' לא בדק אח"כ, ועמ"ש לקמן דט"ז ע"ב בגמרא:

בד"ה להודיעך כחו דרבי ולא חייש לאשמועינן כח דהיתירא דר"ח וכו'. ולדעתי לק"מ בלא"ה דלא שייך לומר לאשמועינן כח דהיתירא רק אי כח זה הוא מעין המחלוקת לאשמועינן דאפי' בכה"ג מתיר וחולק על אותו שאוסר, אבל כאן דעיקר מחלוקתם הוא בפסול מחובר אי מחובר פסול או כשר אבל להכשיר לכתחילה אין שום חידוש כלל ורבי גופא היה מודה בזה דאי מחובר כשר מותר לכתחילה, ולאשמועינן דלא חייש ר"ח שמא ידרוס דבר זה אינו תלוי כלל במחלוקת זו ולא שמענו לרבי דחושש שמא ידרוס וא"כ היכי ס"ד למיתני פלוגתייהו בלכתחילה דלא הוי שמעינן עיקר חידוש דינו של רבי דפוסל מחובר דלא כר"ח ולאשמועינן היתר לכתחילה דלא חיישינן שמא ידרוס מה דלא פליגי בהא כלל וזה ברור:

בד"ה כאן במחובר מעיקרו לעיל גבי ר"ח לא מצי לשנויי הכי וכו'. תמוה לי דהא כאן נמי דמחלק הכי אליבא דרבי לענין פסול מחובר קאמר ומנא תימרא ומייתי ברייתא והך ברייתא פשיטא דאין להוכיח מינה לחלק לענין לכתחילה דאדרבא בהדיא קאמר נעץ סכין בכותל שחיטתו כשרה דיעבד וצור יוצא מן הכותל פסול אפי' דיעבד ומוכח להיפך ממש, ועוד דא"כ נצטרך לומר לרבי ג"כ לחלק בענין פסול מחובר דמעיקרו פסול דיעבד ותלוש ולבסוף חיברו אסור לכתחילה ולר"ח מחלקינן לענין לכתחילה, והשתא כיון דע"כ צריך לחלק כך לרבי ג"כ א"כ מה צורך לאוקמא כר"ח דנצטרך לחלק גם לר"ח לענין לכתחילה בהא מה דלא שמענו לחלק בכך כלל לענין לכתחילה ונוח יותר לאוקמא כרבי ואין צורך לחלק רק לרבי בלבד מה שיש לנו סיוע לחילוק זה מברייתא דהשוחט במוכני ושוב אין צורך לחלק בכך לר"ח לענין לכתחילה מה דלא שמענו לחלק בכך, באופן שדברי התוס' צ"ע לפע"ד:

בד"ה או שהיה קנה עולה מאליו לאו למעוטי נטעו אדם וכו' המשתחוה לאילן לא אסרו אלא תוספת דוקא [דהוי כאילו נטעו מתחילה לכך] וכו'. אבל רש"י ז"ל פי' בהדיא למעוטי נטעו אדם ומשמע אפי' השריש כיון שהיה תלוש מתחילה, אבל לדעתי נראה ליישב פירש"י והוא דהפרש גדול יש בין פסול מחובר דשחיטה בין הכשר מחובר דע"ז דוודאי אי אפשר לומר דבשחיטה אי חיברו אח"כ הוי תלוש שהרי נלמד מויקח את המאכלת ופשיטא שאין הפרש בין בית של בנין או כותל מערה דתרווייהו אינן בכלל ויקח, ובהכרח שאנו אומרים לא דקפיד קרא בעת שחיטה שיהא בלקיחה דוקא כיון דלא כתיב רק ויקח את המאכלת לשחוט ולא ילפינן רק שיהא קודם שחיטה דבר הניקח וממילא אפילו חיברו חיבור גמור ושחט שפיר דמי דאל"כ פשיטא שהיה לנו לפסול תלוש וחיברו ג"כ דאינו ניקח כמו מחובר ממש וע"כ דלא קפדינן רק שיהא ראוי ליקח ולשחוט וכל שהיה ראוי ליקח אפי' היה מחובר אח"כ לא איכפת לן, והיינו דלא הוזכר בשחיטה דתלוש וחיברו הוי תלוש דוודאי הוי מחובר רק לפי שלא היה מחובר מעיקרו והיה ראוי ליקח מעיקרא שוב לא איכפת לן, אמנם בע"ז דהלימוד הוא מאלהיהם על ההרים ולא ההרים אלהיהם הרי דקפיד קרא דהעבודה להר בעת עבודה לא נאסר א"כ אי נימא דהוי מחובר לא היה נאסר אפי' חיברו אח"כ וע"כ דקפיד קרא הרים דוקא שהוא הר בידי שמים לא מה שנתחבר בידי אדם לא הוי דומיא דהר והוי תלוש לענין ע"ז, והשתא ממילא בנטעו אדם והשריש השרשה זו בידי שמים הוא והוי שפיר כמו הר ואינו אוסר משא"כ בשחיטה מה בכך דעכשיו הוי מחובר גמור הא אפילו בית ג"כ הוי מחובר גמור שאינו בכלל ויקח ואפי' מחובר לדבר תלוש כגון בהמה כל שאין הבהמה כבית יד הוי מחובר רק העיקר תלוי כיון שהיה מעיקרא תלוש והיה בכלל ויקח אפילו בעת שחיטה אינו בכלל ויקח לא איכפת לן א"כ ממילא אפי' נטעו אדם והשריש כיון שהיה תלוש פעם אחת לא איכפת לן וזה ברור לפע"ד, ועמ"ש עוד לקמן הוכחה לזה במימרא דרבא פשיטא לי ע"ש:

דף ט"ז ע"א בגמ' אלא לאו ש"מ שאני וכו' פירש"י ז"ל והא מתניתין רבי היא דאי ר"ח אפילו לכתחילה מכשיר, ולא נתבאר כוונתו דאי בסיפא קאמר הא שחיטתו פסולה קתני אפילו דיעבד ואי הכוונה דמרישא אין ראיה דהך שחיטתו כשרה היינו כר"ח א"כ תיקשי רישא לסיפא ולא הועיל כלום, ואם כוונת רש"י ז"ל לומר דשפיר יש לומר לרבי לעולם פסול רק ר"ח הוא דמחלק בכך ומחובר מעיקרו מודה דפסול רק בתלוש וחיברו פליג דדיעבד כשר ולזה דחה הרב ז"ל דבר זה דאי ר"ח אפי' לכתחילה, ואם כך כוונתו קשה חדא דשפיר יש לומר ר"ח והא דמכשיר לכתחילה היינו בלא ביטלו כמו שהקשה הרשב"א ז"ל באמת אבל אי ביטלו רק דיעבד כשר, ואי משום דסכין לא מבטל ליה הא אכתי לא ידע מזה ולקמן דחה בהכי אבל לא להקשות ולהוכיח מזה דשפיר יש לומר דביטלו, ועוד דא"כ עיקר ההוכחה רק ממה דאי ר"ח אפי' לכתחילה א"כ למה ליה להוכיח ממה דקשיין אהדדי הא כל הוכחה רק מרישא עצמה דמכשיר מחובר דאי ר"ח אפי' לכתחילה וע"כ רבי והרי רבי פוסל דיעבד, וע"כ דשאני לו לרבי בין מחובר מעיקרו לתלוש וחיברו ומה צורך להביא סיפא דקתני שחיטתו פסולה כיון דבא להוכיח הכשר תלוש וחיברו והרי קתני ברישא שחיטתו כשרה במחובר ולר"א אפי' לכתחילה וע"כ רבי היא ושחיטתו כשרה, ועוד דאי עיקר הוכחה משום דאי ר"ח אפי' לכתחילה מה הוסיף בהך ומנא תימרא שהרי הוכחה זו עצמה מוכח במתניתין דקתני צור וקנה לכתחילה לא אי ר"ח אפי' לכתחילה ואי רבי אפי' דיעבד וע"כ דיש חילוק בין מחובר מעיקרו לתלוש וחיברו, ומהאי טעמא נמי אין לפרש כוונת רש"י דקשיא ליה דנימא הא רבי והא ר"ח כדמוקי הך משנה דזרעים מי ששנה זו לא שנה זו דאכתי קשה כל הנ"ל, ונראה לי דכוונת רש"י למה דמוקי מעיקרא מתניתין דידן דצור וקנה כרבי ומחלק לרבי בין מחובר מעיקרו לתלוש וחיברו ומייתי ראיה מברייתא, ואהא מסיים רש"י דהא מתניתין היינו מתניתין דידן דאי נתכוון על ברייתא דצור יוצא מן הכותל הוי ליה לומר והא מתניתא וע"כ דעל משנתינו קאמר דאתיא דוקא כרבי משום דר"ח אפי' לכתחילה מכשיר, ולכך ליכא לאוקמא מתניתין כר"ח ומחובר מעיקרו וברייתא דבכל שוחטין בין במחובר בתלוש וחיברו משום דר"ח מכשיר לכתחילה כל מחובר, והיינו כמו שכתבו התוס' בד"ה כאן במחובר דלמה לא ישחוט לכתחילה דאי משום שמא ידרוס אפי' תלוש וחיברו נמי וכיון דמכשיר תלוש וחיברו אפי' לכתחילה ה"ה מחובר מעיקרו ולכך מתניתין דוקא רבי היא ולא ר"ח, כנ"ל:

שם הא בסרנא דפחרא וכו' הא בכח ראשון וכו' וכי הא דאמר ר"פ. דע שוש מחלוקת בין הפוסקים כי דעת הרמב"ם משמע דרק דיעבד כשר כששחט במוכני אבל לכתחילה לא ודעת המחבר בש"ע והוא דעת הרשב"א דאפי' לכתחילה יכול לקבוע סכין בגלגל ולשחוט וצריך להבין טעם מחלוקתם, והנה הא פשיטא דכיון דקתני בברייתא השוחט במוכני שחיטתו כשרה וודאי הכוונה רק דיעבד כדדייקינן לעיל במשנה השוחט דיעבד אין לכתחילה לא רק דטעמו של. הרשב"א כיון דאיכא תרי לישני בגמרא ללישנא קמא רק בסרנא דפחרא כשר אבל בסרנא דמיא אין הכשר ואפי' בכח ראשון דהא בתר הכי מייתי סייעתא מר"פ דבכח ראשון כשר והשתא שפיר נקט שחיטתו כשרה דיעבד דוקא משום דלכתחילה גזרינן אטו סרנא דמיא, אבל ללישנא בתרא דאפי' בסרנא דמיא בכח ראשון כשר א"כ נהי דבסרנא דמיא בכח ראשון אין לשחוט לכתחילה דיש לגזור כח ראשון אטו כח שני אבל סרנא דפחרא מותר לכתחילה ללישנא בתרא דהוי גזירה לגזירה פחרא אטו מיא בכח ראשון ומיא בכח ראשון אטו כח שני כולי האי לא גזרינן, אבל דעת הרמב"ם הוא כיון דבסרנא דמיא יש לגזור כח ראשון אטו שני כמו כן יש לגזור סרנא שמגלגל אדם אטו סרנא דמתגלגל מעצמו ולא הוי רק חדא גזירה, ונראה לי עוד דסרנא דפחרא כל שגלגל האדם בכחו אפי' גלגול שני ושלישי שמתגלגל מעצמו מיקרי כח אדם ודוקא במיא לא הוי רק ראשון כחו לפי שלא הסיר רק המניעה וכח שני אין בו כח אדם כלל רק גרמא אבל בסרנא דפחרא כל זמן שמתגלגל מותר, והשתא אי באנו להתיר לכתחילה סרנא דפחרא שפיר יש לגזור אטו סרנא דמיא המתגלגל מעצמו כיון שזה וזה מעצמו מתגלגל, ועמ"ש בסמוך:

שם אבל בכח שני גרמא בעלמא הוא. יש לי ספק בדיני ממונות כה"ג אי חשיב גרמא ג"כ ופטור ג"כ או לא, ואשר הביאני להסתפק בזה משום דבפרק הנשרפין ילפינן לחייב מצמצם בממון וקי"ל כמ"ד התם דחייב מק"ו ומה מיתה דאינו חייב על השוגג כמזיד חייב את המצמצם בד"מ דחייב שוגג כמזיד כ"ש דחייב במצמצם, והשתא אין ללמוד ג"כ לפטור בממון כה"ג משום דפטור במיתה דשאני מיתה דאינו חייב על השוגג כמזיד משא"כ ממון דחמיר חייב ג"כ בכח שני, וראיה לזה דהא בפרק כיצד הרגל דכ"ב נחלקו ר"י ור"ל דר"י סובר אשו משום חציו ור"ל סובר אשו משום ממונו וקאמר התם ר"ל מ"ט לא אמר כר"י חציו מכחו אזלי האי לא מכחו אזיל, ופירש"י דאש מאליה הולכת ודולקת למרחוק והיינו