תפארת יעקב על חולין חלק א צג

שנראה מדבריו דתירוץ התוס' דלא שכיח קאי גם על מבשל וזה אינו דוודאי במבשל תירוץ ראשון במקומו דראוי לכוס לא הוי נהנה כ"כ רק על שוחט תירצו כך דכיון דלא משכחת לה רק בהיה לו חולה ממילא לא שכיח חולה מבעוד יום והבריא ויבשל אח"כ אבל מבשל גרידא שכיח, גם אי נימא תירוץ ראשון בתוס' דהואיל דראוי לכוס לא נהנה ג"כ לא שייך לשיטת רש"י דכתב להדיא כאן דמבשל ג"כ הוי נהנה, וליכא למימר דדוקא היכא דנעשה עבירה אז אפילו הנאה מועטת אסור אבל היכא דלא הוי עבירה אז בעינן הנאה מרובה הילכך לר"מ דלא חשיב ליה שוגג עבירה לא איכפת לן דנהנה, הא ליתא דהא אנן כר"י קי"ל וחשיב ליה שוגג עבירה ואוסר לאחרים ג"כ מכח דנהנה מאיסור ויפה כתב הב"ח דלדעת רש"י וודאי אסור לאחרים עד מ"ש בכדי שיעשו, גם דברי התוס' בעצמם לא נתבררו לי כלל מה שתירצו דשוחט לא שכיח לא גזרו דכיון דחזינן דלר"י גזרו אפילו בשוחט א"כ מנא לן לאוקמא מתניתין כר"י משום דלר"מ בשוגג מותר בו ביום הא לא שמענו דר"מ חולק על ר"י רק במבשל ונימא דטעמא משום דראוי לכוס ודוקא במבשל חולק אבל בשוחט מודה כיון דהוי נהנה גמור ומנא לן דפליג ר"מ בשוחט משום דלא שכיח מה דלא מצינו שיאמר כן בשוחט רק במבשל ודילמא מודה לר"י דבלא שכיח ג"כ גזרו כיון שנהנה הנאה גמורה ורק במבשל חולק, ואולי מחמת קושיא זו היה נראה לו להרב בעל מ"א לפרש כוונת התוס' דבתירוץ השני נאדו התוס' לגמרי מתירוץ ראשון דמבשל לא הוי נהנה רק בין מבשל בין שוחט לא שכיח אבל לא משמע כן בתוס' ועכ"פ מוכח מכאן מפירש"י דאליבא דר"י אסור לאחרים בשוגג למוצאי שבת בכדי שיעשו דוקא וכדעת הב"ח לדעתו דלא כמ"א, אך עיקר פירש"י בזה צ"ע לפע"ד מטעם אחר דהא משמע בגמרא דרב מפרש מתניתין דקתני שבת דומיא דיוה"כ דאסורה באכילה ליומא והשתא כיון דהך דומיא לא מוכחא רק לאסור בו ביום ממש לא לערב א"כ אי ס"ד דאסור גם לערב בכדי שיעשו הוי ליה לתנא לאשמועינן זה כיון דלא שמענו זה מדומיא דיוה"כ, מיהו יש לומר כיון דטעמא דאסור מפרש רש"י דלא ליתהני מעבירה א"כ ממילא אסור בכדי שיעשו כיון דסוף סוף מתהני מעבירה:

גם תמוה לי על הרב בעל מ"א שהביא מדברי התוס' הללו והרי התוס' כתבו מטעם זה להתיר במבשל ושוחט אפילו בו ביום ואפילו לו ולמה כאן פסק המחבר בהדיא דבו ביום אסור לו ולאחרים ולהתוס' מותר אפילו לו בו ביום, וע"כ דהתוס' לא כתבו כן רק אליבא דר"מ ליישב מה דקשיא הלכתא אהלכתא דכאן מורי רב כר"מ וכן דרש רבא פרק כירה ושם פסק ר"פ הלכתא דאסור בכדי שיעשו ועל זה כתבו לחלק דהכא לא שכיח וכן מבשל ראוי לכוס אבל ר"י פשיטא דלית ליה האי סברא כיון דאוסר בו ביום עכ"פ בוודאי לו ולאחרים א"כ ממילא יש לאסור לשיטת רש"י בכדי שיעשו, וטעמא דהמחבר וודאי דפוסק כהרמב"ם דמתיר לר"י למו"ש מיד ולא מפרש כאן כרש"י ולדידיה ע"כ עיקר החילוק משום דבדאורייתא לא חיישינן שיבשל בשבת אבל אמירה לנכרי חיישינן כמו נכרי שהדליק את הנר בשביל ישראל רק כאן קנסא קנסו שוגג אטו מזיד ודיו לקנסו בו ביום, אבל רש"י ז"ל מיאן בפי' כאן בדבר הזה דאי משום קנס היה לו לקנסו עולמית כמו מזיד וסוגיא דהניזקין מורה כהרמב"ם דטעמא דר"י משום קנס, אבל עכ"פ אין מדברי התוס' שום הוכחה להתיר תיכף אליבא דר"י לדידן דקי"ל כוותיה, וכל זה ברור:

ומ"מ נראה לי ברור אפילו לדברי הרב בעל מ"א באותן הנחתומין המבשלין חמין בשבת לאחרים ובעו"ה שכיח טובא שמעמידין התבשיל בתנור משחשיכה כנודע, וא"כ נראה לי פשוט דאסור אפילו לאחרים עד מוצאי שבת בכדי שיעשו דלא שייך בהא דלא גזרו בלא שכיח, ונראה לי עוד דאסור למי שנתבשל בשבילו לעולם כמו בי"ד סי' צ"ט ומה שחילק המ"א שם דהתם שאני שמא יאמר לנכרי לבטל אבל הכא אי יאמר לנכרי הרי יהא אסור בכדי שיעשו וישראל לא ישמע לו דאין אדם חוטא ולא לו וזה לא שייך כאן דהנחתום מקבל שכר מן הבעלי בתים בשביל שמבשל בשבילם ופעמים שלא הספיק לו הזמן הוא מעמיד עם חשכה שלא יפסיד שכירות ולא שייך אין אדם חוטא ולא לו, מיהו לא ידעתי הדמיון הזה שמדמה למבטל איסור דהתם ראוי לקנסו להפסיד אבל כאן להפסידו לגמרי מאיזה צד נקנוס אותו כל שממתין בכדי שיעשה שוב אין לו הנאה כלל וממילא לא יעשה כן כלל ובמזיד קנסוהו לגמרי על שעבר איסור אבל בשוגג כל שאינו נהנה מן האיסור ולא אהני מעשיו סגי בכך ואפילו בו ביום דיו שנקנוס אותו דפשיטא שלא יעשה רק כדי לאכול בשבת לא לחול, ולפי זה אפילו אי נימא דהך דנחתומין דומה לנכרי שהביא דורון שיש לאסור בכדי שיעשו אבל לדונו לאסור עולמית לא אם לא דנימא דהך הוי קרוב למזיד כיון דהנחתומין רגילין בכך היה לו להשגיח שלא יבשל שלו בשבת, וכן נראה באמת שיש לאסור דמי שנתבשל בשבילו הוי ג"כ כמו מזיד אבל מ"מ כיון שלא עשה גוף האיסור כלל רק ע"י אחר כל שאוסרין לו להרמב"ם בו ביום ולרש"י עד בכדי שיעשו סגי בכך כנ"ל:

בד"ה כי שרי ר"מ וא"ת ונוקי מתניתין בשוגג ור"מ ולא היה לו חולה כלל וכו' ואני תמה היכי ס"ד דמתניתין משום איסור מוקצה נקט שבת דומיא דיו"ה א"כ מאי ענין זה לשוחט בשבת ומתחייב בנפשו הא אפילו לא היה בכאן שום איסור לא שוגג ולא מזיד רק ששחט לחולה שיש בו סכנה ג"כ אסור מכח מוקצה, וע"כ דהאיסור בכאן מכח העבירה היא דאפילו בשוגג איכא עבירה או מטעם קנס שוגג אטו מזיד, ומה שתירצו דדומיא דיו"ה קתני אפי' היה לו חולה דחוק דהיכי ס"ד דצריך שיהא דומיא דבכל מה דמצי להיות ביוה"כ צריך להיות דומה וחולה שיש בו סכנה והבריא לא שכיח כלל ולא מיירי מתניתין בהכי ועוד דהא ביוה"כ אסור אפילו לחולה שאין בו סכנה ובשבת וודאי מותר לחולה שאין בו סכנה דבמקום חולי לא גזרו רבנן ולא גרע משאר איסור דרבנן אלמא דלאו בכל דבר צריך להיות דומה, והעיקר כמ"ש:

בא"ד וא"ת והא ע"כ לא הוי לגמרי וכו' אם לא הבריא מותר וכו' תמוה לי על קושיא זו דפשיטא דיוה"כ נמי מיירי בלא הבריא דהא קתני אע"פ שמתחייב בנפשו וקאי גם על יוה"כ וא"כ ע"כ דתרווייהו מיירי ששחט באיסור שלא לחולה וממילא בזה הן דומין בדיניהם אבל לא שייך שיהיו דומין בענין אחר במה דלא מיירי מתניתין כלל דפשיטא דיוה"כ חלוק משבת וזה ברור:

ע"ב בגמ' כגון שקצץ לו דלעת. פירש"י דמיירי בחולה שנחלה היום וקצץ לו מן המחובר דהוי מוקצה ומיירי בחולה שנחלה היום והרשב"א ז"ל השיב על פי' זה ודקדק עליו הרבה, חדא דלא הוי ליה לרבא למיסתם והוי ליה לומר שחלה בו ביום, ועוד דלשון שקצץ לו דלעת משמע דקאי על אותו חולה דאיירי ביה ואם בא לקצר היה לו להפך דבריו ולא לסמוך דבריו לדברי רב דמיירי שחלה מבעוד יום, ועוד דהוי ליה לומר פעמים דשוחט ומבשל מותר וכו', ועוד למה לא פי' בחולה מבעוד יום ומכח פירות הנושרין וכו' עיי"ש:

ולא נתבררו לי דבריו דהא ר"פ קאי אהך דרב דמעיקרא דקאמר שוחט אסור ומבשל מותר ושוחט דרב מיירי בו ביום וכן מבשל דרב ועל זה בא ר"פ ואמר דפעמים להיפוך ונקט כסדרו של רב דעל מה שאמר רב שוחט אסור קאמר דפעמים דמותר בחלה מבעוד יום דלא הוי מוקצה ועל מה שאמר מבשל מותר קאמר פעמים דאסור וקאמר על מבשל לחולה דרב דאם קצץ לו דלעת אסור וממילא לא הוצרך להזכיר רק מציאות ההיפוך לא אותו שכבר זכר רב ובטלו כל דקדוקי הרשב"א ז"ל, גם מה שהקשה למה לא פי' אפילו בחלה מבעוד יום ומכח פירות הנושרין ג"כ לא קשיא לפע"ד דכיון דפירות הנושרין לא נאסרו רק משום שמא יתלוש זה לא שייך במקום שהותר התלישה בעצמה והוא עצמו תלשה בהיתר והיאך יהא אסור באכילה מכח פירות הנושרין מחשש שיתלוש, ועוד דבדלועין לא שייך חשש שמא יעלה ויתלוש כמו שכתבו התוס' לעיל די"ד ע"א בד"ה מחתכין, גם טעם השני בפירות הנושרין משום מוקצה לא שייך כל שהיה לו חולה מבעוד יום, מיהו וודאי הא קשיא למה לי דקאמר מבשל ואדרבא כיון דדלעת רכה היא ממילא בלי בישול משכחת לה, ועמ"ש בתוס' בזה:

שם הלכתא השוחט לחולה בשבת מותר לבריא באומצא. פירש"י לחולה שנחלה בע"ש וכו' ורוב הפוסקים חולקין דקי"ל כר"ש דלית ליה מוקצה מחמת איסור, וכן נראה באמת דלפירש"י קשה היכי שייך לומר הלכתא השוחט מותר דהא לית מאן דפליג בזה כלל כיון דהיה חולה ומה חידש רב דימי מנהרדעי ולא היה לו לומר רק המבשל אסור שמא ירבה, אלא וודאי דמחדש דלא איכפת לן מוקצה מחמת איסור ומבשל נמי לא אסור אלא משום שמא ירבה ולא משום מוקצה אפי' קצץ דלעת:

בתוס' בד"ה כגון שהיה לו חולה וא"ת אם יש מוקצה לחצי שבת וכו' רב גופיה מספקא ליה וכו'. דבריהם צ"ע דוודאי משמע לעיל דרב היה לו הוכחה במשנה דאסורה ליומא כר"י והיינו כמו שכתבתי לעיל דאי משום מוקצה למה ליה לתנא לומר בשוחט בשוגג או במזיד אפילו שחט בהיתר גמור לחולה שיש בו סכנה מ"מ אסור משום מוקצה, וע"כ משום איסור שחיטה בשבת אסור ליומא והשתא תיפשוט ממתניתין דאין מוקצה לחצי שבת דאל"כ בלא"ה אסור משום מוקצה, ולפעד"נ דהכא מיירי ששחט בשוגג שהיה חושב שעדיין לא הבריא ואח"כ נודע שהבריא והשתא ממילא עד אחר שחיטה לא הוי מוקצה ואחר שחיטה ראוי לבריא ולא הוי מוקצה:

בד"ה כגון שקצץ לו דלעת פי' בקונ' וכו' וקשה מאי איריא מבשל וכו' ושייך נמי בתלישה לשון קציצה וכו'. ולדעתי יש לפרש באופן אחר דמיירי שפיר במחובר והיה לו חולה מבעוד יום ומ"מ הוי מוקצה דאין דרך ליתן דלעת לחולה שיהא זה רפואתו לסכנה הילכך הוי שפיר מוקצה דלא איתכן מאתמול מחמת איסור מחובר, ואפילו אי אירע בשבת שצריך לקצוץ לו דלעת לבשל לו הוי כמו חולה שנחלה בשבת ומבעוד יום לא היה עומד לכך והיינו דנקט דלעת דזה אינו ראוי לחולה מן הסתם וקמ"ל מבשל דאפילו מבושלת לא היתה ראויה מעיקרא, אבל לפירש"י קשה דלעת דנקט הוי ליה לומר מן המחובר, ולפיר"ת קשה לישנא דקצץ, מיהו הראיה שהביא ר"ת מהך דמסכת תמיד משמע לכאורה להיפוך כיון דקאמר כל מילי לא תפלוט ש"מ דראוי לכוס, ויש לי עוד מקום לפרש לפי דרכו של ר"ת לפי מה שכתבתי לעיל דיש לומר דשוחט ביוה"כ אפילו היה לו חולה מבעוד יום מ"מ הוי מוקצה כיון דלא חזיא לכ"ע, ונראה לפי זה דכ"ש אי ציוה הרופא ליתן לחולה מדבר המוקצה שיעור מוגבל לא פחות ולא יותר א"כ פשיטא דהוי מוקצה לכ"ע דהא אקצינהו מדעתו דמה שיבשל אינו רק הצריך לחולה, והשתא הכא