תפארת יעקב על חולין חלק א צב

בדברי ר"מ ור"י רמז לאחרים דר"מ מתיר לאחרים ור"י אוסר וכיון דכל מחלקותם באחרים פשיטא דהוי ליה להזכיר העיקר אבל עכשיו דקתני בשוגג יאכל למוצאי שבת היינו דר"מ ממש דבשוגג יאכל הכוונה למוצאי שבת, ועוד דהיכי קאמר רב אסורה באכילה ליומא ור"י היא כיון דלר"מ נמי אסורה באכילה ליומא אפילו בשוגג, ובוודאי לא שייך לומר דאסורה באכילה ליומא היינו לערב ג"כ בכדי שיעשו ולר"מ מותר מיד דהיכן הוזכר זה בדברי רב כיון דלא קאמר רק אסורה באכילה ליומא א"כ שפיר אתיא כר"מ ג"כ, ונראה לי דכוונת התוס' שלא נפרש לר"מ מותר בערב תיכף ור"י נקט מוצאי שבת היינו בכדי שיעשו ומ"מ לא מצי אתיא כר"מ דכיון דלדידיה במזיד ג"כ שחיטתו כשרה א"כ ע"כ מיירי מתניתין בין שוגג בין מזיד א"כ ממילא יש לדון דשחיטתו כשרה שוה בשניהם והרי שוגג כשר לערב תיכף ומזיד בכדי שיעשו, וע"כ כר"י דבמזיד שחיטתו אסורה דאסור לו עולמית רק בשוגג מיירי דאז שחיטתו כשרה ושפיר יש לומר דכשר בכדי שיעשו ולר"מ מותר תיכף, ולזה הוצרכו לדחות זה מהך דהניזקין ומפרק כירה, וענין הראיה שהביאו מפרק כירה נראה לי פשוט משום דהך בעיא שכח קדירה על גבי כירה מהו פשיטא דהספק היה גם בשבת עצמו דמאיזה צד פשיטא להו דבשבת עצמו אסור, וכיון דפשיט להו מהך דהמבשל בשבת בפשיטות ש"מ דבא לאסור בתרווייהו או להתיר דאל"כ להך צד דפשיט להתיר אפילו מזיד עדיין לא פשיט בו ביום כיון דהיתר דמבשל רק במוצאי שבת, וע"כ דהמבשל בו ביום מיירי ופשיט להתיר בשכח אפילו מזיד בו ביום, [וצ"ע למה לא מפרש הך ולא שנא דקאמר היינו ל"ש מבשל לא שנא שכח הדין בשוגג יאכל במזיד לא יאכל], וכן משמע עוד שם בתר הכי דקאמר מאי לאו באותו שבת לא לשבת הבאה משמע בהדיא דלענין שבת עצמו מיבעיא לן, כנ"ל:

בא"ד מדבעי לאוקמא מתניתין ר"מ ובמזיד ומתניתין דומיא דיוה"כ קתני וכו' לכאורה אינו מובן כלל דהא בס"ד דבעי לאוקמא כר"מ אכתי לא ידע דצריך להיות דומיא דיוה"כ וכדמשני דומיא דיוה"כ ממילא הוי מצי למימר נמי דלא הוי דומיא מצד זה ומה נפקא מינה ונקט לה מצד ל"ש שוגג ל"ש מזיד, ונראה לי דכוונתם כיון דלפי האמת לפי מה דמוקי לה כר"י מכח דומיא דיו"ה ע"כ אין חילוק בין לו לאחרים דבו ביום אסור לתרוייהו ולמוצאי שבת מותר לתרווייהו מכח שחיטתו כשרה דקתני כדבסמוך, א"כ ממילא לפי מה דבעי לאוקמא כר"מ הוי ליה למידחי בפשיטות דסתמא קתני שחיטתו כשרה משמע דלו ולאחרים שוה דבו ביום אסור ולמוצאי שבת מותר, רק אי השתא נמי לפי מה דמוקי כר"י אינן שווין ע"כ אין זה דחייה לכך הביאו דהא לר"י ע"כ שווין מכח דומיא א"כ ממילא הוי מצי למימר בפשיטות דלכך מוקי לה כר"י משום דלדידיה שווין לו ולאחרים בהיתר השחיטה משא"כ לר"מ נצטרך לחלק וע"כ דלר"מ אין חילוק ג"כ:

בד"ה מורי להו כר"מ משמע שכן הלכה. אבל פרק כירה פסק כר"י והביא ראיה מפרק מרובה דע"א דפליגי ר"א ורבינא אי מעשה שבת דאורייתא או דרבנן וקי"ל הלכה כמיקל אלמא לית הלכתא כר"י הסנדלר וא"כ הלכה כר"י, ותמה עליו הרא"ש פרק מרובה שם דהא ר"א ורבינא פליגי אליבא דר"י הסנדלר וא"כ מוכח דהלכה כר"י הסנדלר ע"ש, אבל לדעתי דברי הרי"ף ברורים דפשיטא דמהך דמרובה מוכח דהלכה כר"י ולא כר"י הסנדלר, חדא אפי' אי פליגי אליבא דר"י הסנדלר מ"מ אי ס"ד דהלכה כר"י הסנדלר א"כ כיון דקי"ל כל היכא דפליגי ר"א ורבינא הלכה כמיקל א"כ היכי קאמר מעיקרא בפשיטות לפרש הך וחכמים פוטרין מכח שחיטה שאינה ראויה וכר"י הסנדלר כיון דהלכה כמיקל ואינו רק דרבנן, והרי מעיקרא מסיק בפשיטות מכח ר"י הסנדלר ומעשה שבת אסורין מקרא כי קודש הוא רק בתר הכי מייתי פלוגתייהו דר"א ורבינא חד אמר דרבנן וחד דאורייתא וקאמר דלהך מ"ד דרבנן חכמים אשארא קאי ולא על שוחט בשבת, אבל היכי מסיק מעיקרא לפרש ברייתא שלא כהלכה ולא מקשה עלה מידי כיון דהלכה אינה כר"ח דדריש לה מקרא רק מדרבנן, וע"כ דלית הלכתא כר"י הסנדלר ור"א ורבינא לא פליגי אליבא דהילכתא כלל רק אליבא דר"י הסנדלר ולא שייך בזה הלכה כמיקל ושפיר מתרץ הש"ס מעיקרא דהוי שחיטה שאינה ראויה מכח מעשה שבת דס"ל כמ"ד דאורייתא אליבא דר"י הסנדלר, דלא אמרינן הלכה כמיקל רק היכא דפליגי להלכה משא"כ היכא דפליגי אליבא דהך תנא דלית הלכתא כוותיה ליתא בהך כללא דהלכה כמיקל:

ועוד דבעיקרא דמילתא דפשיטא לי' להרא"ש דפליגי ר"א ורבינא אליבא דר"י הסנדלר הוא דבר קשה מאוד דא"כ למה החליט מעיקרא האוקימתא אליבא דר"י הסנדלר כפי דרש ר' חייא דמעשה שבת אסורין מדאורייתא והוי ליה לומר הניחא למ"ד דאורייתא למ"ד דרבנן מא"ל, וע"כ דוודאי לכ"ע לר"י הסנדלר דאורייתא רק ר"א ורבינא פליגי בדינא דמר סובר דאורייתא דהלכה כר"י הסנדלר ומ"ס דרבנן דלית הלכתא כוותיה רק כר"י והיינו כיון דמעשה שבת דרבנן משום קנס ממילא לאחריני לא קנסו רק לדידיה אסור עולמית, רק דקושיית הש"ס אח"כ הוא דלמ"ד דאורייתא והיינו דהלכה כר"י הסנדלר אתי שפיר דקאמר וחכמים פוטרין דנסיב לה בלשון חכמים משום דהלכה כוותייהו אבל למ"ד דרבנן דאין הלכה כר"י הסנדלר א"כ למה נסיב להו בלשון חכמים כיון דלית הלכתא כוותייהו, וכן לקמן פרק כיסוי הדם קאמר דראה רבי דבריו של ר"מ באו"ב ושנאו בלשון חכמים וראה דברי ר"ש בכסוי הדם ושנאו בלשון חכמים אלמא מדשינה התנא בלשון חכמים ש"מ דהלכה כך ומשני דרק אשארא קאי מה דשינה וחכמים פוטרין אבל וודאי לר"י הסנדלר באמת אפי' בשוחט בשבת פטור ולא נקט וחכמים פוטרין רק מכח גוף הדבר דשחיטה שאינה ראויה אינה שחיטה:

בא"ד וקשה מכאן לפ"ה וכו'. הא דלא קשיא להו בלא"ה סוף סוף קאמר התם דאסורין בכדי שיעשו ולמה במבשל בשבת בשוגג מותר, וכמו כן הוי להו להקשות בפשיטות דהא משנה שלימה היא נכרי שהדליק הנר בשביל ישראל אסור אלמא דאסור ליהנות מאורו אפי' הדליק נכרי וכ"ש כשבישל ישראל בשביל ישראל, אבל באמת כוונת התוס' פשוט דבלי פירש"י י"ל דדוקא באמירה לנכרי חיישינן אי שרית מה שעשה הנכרי בשבילו אתי למימר לנכרי שיעשה אבל בישראל העושה בשוגג לא חיישינן שיעשה במזיד, אבל לפירש"י שלא יהנה ממלאכת יו"ט אי אפשר לפרש טעמו ג"כ משום שלא יאמר לנכרי לעשות דא"כ אפי' לערב יו"ט ראשון נמי יהא אסור אפילו בכדי שיעשו דמ"מ אתי למימר לנכרי להביא לו שיהא לו לערב ביו"ט שני, וכך כתבו התוס' בהדיא בביצה שם ע"ש:

אבל לדעתי דברי רש"י ז"ל נכונים דוודאי בלא"ה יש לתמוה יהי' איך שיהי' טעמו של רש"י עכ"פ אסור ליהנות ממלאכת יו"ט עד בכדי שיעשו לערב א"כ מה נ"מ אם אי אפשר לו להשיג אותו הדבר עד יום שלם או שני ימים פשיטא דאסור עד הזמן שהיה יכול להשיגו א"כ כיון דאסור ללקוט ביו"ט שני מן המחובר הרי ע"כ שיעור בכדי שיעשו הוא למוצאי י"ט שני, ומה נפקא מינה מאיזה צד שאי אפשר לו להשיגם אם מצד שאינם בנמצא או מצד איסור יו"ט שני דרביע עליה ומה בכך דיו"ט שני ספק זה אינו מועיל רק מצד מוקצה אבל מצד שלא יהנה סוף סוף הוי הנאה כיון שאסור ללקוט מספק והוא תמוה לכאורה:

אבל באמת לק"מ דפשיטא דאין הכוונה בכדי שיעשו דוקא בכדי שיתלוש מן המחובר דפשיטא אי יכול להשיג פירות תלושין מערב יו"ט דמותר בכדי אותו השיעור רק אי אין כאן פירות אחרים צריך להמתין שיעור שיוכל להשיגם, וזהו שכתב רש"י דביו"ט עצמו אסורין מכח מוקצה ולמוצאי יו"ט ראשון אסורין בכדי שיעשו ובוודאי אם אין במציאות פירות תלושין כאלו רק מחוברין צריך להמתין עד מוצאי יו"ט שני רק אם יש במציאות פירות תלושין מערב יו"ט או מה שנקצץ ביו"ט ע"י נכרי לעצמו לא בשביל ישראל אותן היה יכול ליקח ממנו למוצאי יו"ט תיכף ממילא אינו צריך להמתין רק בכדי שיוכל להשיג פירות הללו בהיתר, ומעתה ממילא גם כוונת רש"י שכתב שלא יהנה ממלאכת יו"ט הכוונה דחכמים אסרו ליהנות מהם לפי שנתלשו עבורו שלא יאמר לנכרי להביא וכל שלא יהא לו הנאה מזה ממילא לא יאמר הילכך כיון שיכול להשיג במוצאי יו"ט בהיתר וממתין כשיעור זה ממילא אינו נהנה ממלאכת יו"ט ושוב לא חיישינן שיאמר להביא, אבל במבשל מודה רש"י דלא חיישינן שיבשל במזיד רק הכא הטעם לר"י דנהנה מאיסור דשוגג ג"כ עבירה היא כמו שפירש"י כאן ולר"מ לאו עבירה היא אבל לשמא יבשל במזיד לא חיישינן רק באמירה לעכו"ם חיישינן כמו נכרי שהדליק את הנר והביא דורון, כנ"ל:

ובאמת דבלא"ה אני תמה בגוף דברי התוס' שתלאו קושייתם בהא דקאמר הכא דהלכה כר"מ וכן דרש רבא פרק כירה דהא בלא"ה קשה לפירש"י התם דהא התם ליכא איסור כלל לא במזיד ולא בשוגג דהא נכרי הביא לו בלי ידיעתו ומ"מ אסור ליהנות ממלאכה שנעשית ביו"ט, והרי כאן במבשל בשבת פירש"י דטעמא דר"מ ור"י הוא דר"מ סובר שוגג לא אסרו ליהנות דשוגג לאו עבירה היא ור"י סובר דשוגג נמי עבירה היא אבל תרווייהו מודו דהיכא דליכא עבירה כלל לא אסרו ליהנות ממלאכת שבת ויו"ט, והרי זה סותר פירש"י פרק אין צדין דהך דהתם לא כר"מ ולא כר"י, ולפי מה שכתבתי לק"מ דמודה רש"י דהך איסור שאסור ליהנות הוא רק באמירה לנכרי ושאר דרבנן אבל בדאורייתא לא חיישינן שיבשל כנ"ל, ועמ"ש בסמוך:

בא"ד כיון דבלאו בישול ראוי לכוס אבל קשה משוחט וכו' דבמילתא דלא שכיח וכו' הרב בעל מ"א בא"ח סי' שי"ח ס"ק ב' כתב שם על מה שכתב המחבר דמבשל בשבת מותר לאחרים למו"ש מיד וז"ל דדוקא בנכרי שעושה בעינן בכדי שיעשה דחיישינן שמא יאמר לו לעשות אבל ישראל לא ישמע לו ואף לרש"י שכתב הטעם שלא יהנה ממלאכת שבת כמ"ש סי' תקט"ו הכא שרי דבמילתא דלא שכיח לא גזרו תוס' חולין דט"ו דלא כב"ח עכ"ל, ואני תמה על דבריו חדא מה