תפארת יעקב על חולין חלק א צא

מזיד איכא חדא כדי להזהירו שלא יעשה כן במזיד ויאמר שוגג הוא ולקנס זה כל שאסרו הנאתו בכדי שיעשה ולא הועילו מעשיו שוב לא חיישינן שיעשה כן כיון שלא יועיל כלום, אבל יש עוד מין קנס אחר והיינו לקנוס שוגג גזירה אטו מזיד שאם לא נקנוס אותו בשוגג חששו דגם במזיד לא נקנסנו ולדרך זה כיון דבמזיד לא קנסו רק לו ולא לאחרים א"כ בשוגג נמי אין לקנוס רק לו כיון דאין הקנס רק גזירה שמא לא נקנוס אותו במזיד, ועל זה דחה רש"י דבר זה דא"כ היה מהראוי לאסור עולמית כמו מזיד, אבל במין הראשון דקנסו שוגג כדי שלא יעשה במזיד ויאמר שוגג אני בהא דיו לקנוס בכדי שיעשה וראוי לקנוס לאסור קודם כדי שיעשה אפי' לאחרים משום שמא יבשל לאחרים במזיד, אבל לקנוס שוגג גזירה אטו מזיד שאם לא נקנוס בהא לא נקנוס גם בהא הא לא ס"ל לר"י מדלא אסר בשוגג עולמית, רק ר' יוחנן הסנדלר דאוסר במזיד עולמית גזור שפיר שוגג גזירה אטו מזיד ואוסר בשוגג עולמית, מיהו הא ס"ל לר"י הסנדלר דדוקא לו שייך לקנוס כיון דעביד איסורא ויראוהו אוכל יחשבו דעשה במזיד ומותר אב לאחרים כיון שהוא אינו אוכל ממה שיאכלו אחרים למוצאי שבת לא חיישינן אטו מזיד, אבל עכ"פ בכדי שיעשו אסור אפי' לאחרים מטעם שלא יבשל לאחרים במזיד וקנסו דלא ליתהני מעבירה ושוב לא יבשל כיון שלא יועילו מעשיו, ובדרך זה מיושב מה שהקשו מהרש"ל ומהרש"א על פירש"י שסותר סוגיא דהניזקין ולהנ"ל ניחא דהתם הכל מן המין הראשון הנ"ל דקנסו שוגג דלא ליתהני מעבירה שלא יבוא לעשות במזיד, אבל הך קנס לקנוס שוגג גזירה אטו מזיד לא ס"ל לר"י כלל בהך סוגיא דהניזקין דאל"כ היה מהראוי לאסור שוגג עולמית, ובספרי ת"י למסכת גיטין פרק הניזקין כתבתי דרך אחר בישוב שתי הסוגיות הללו ע"ש באריכות:

שם ונוקמא במזיד וכר"מ וכו'. תמוה לי למה לו לומר במזיד כיון דלא ס"ד דדומיא דיו"ה קתני מנ"ל דאתיא כר"י ואסורה באכילה ליומא דילמא כר"מ ובאמת מותרת אפי' ליומא בשוגג, והרי רש"י ז"ל פי' לעיל דהא דרב קאמר אסורה באכילה ליומא מפרש טעמא לקמן דומיא דיו"ה אלמא דמהך דמשני הכא לא ס"ד וכו' יליף רב עיקר מילתיה דאסורה ליומא וא"כ מעיקרא הוי ליה להקשות בפשיטות מנ"ל לרב דמתניתין ר"י היא ואסורה ליומא דילמא ר"מ ומותרת אפי' ליומא, ואולי י"ל דהשתא ס"ד דבמזיד וודאי מיירי דהא אע"פ שמתחייב בנפשו קתני כדפריך בסמוך והשתא נהי דלא ס"ד דומיא דיו"ה אבל עכ"פ לא ס"ד לחלק בין שוגג למזיד, וכיון דמתניתין מיירי בין בשוגג בין במזיד א"כ לא שייך לומר שיהא שחיטתו כשרה תאומים במובן בשוגג אפילו בו ביום ובמזיד לערב דוקא, ולכך מקשה ונוקמא במזיד בלבד וכר"מ ולא מיירי מתניתין כלל בשוגג דלא בא התנא רק לחדש דשחיטה של מתחייב בנפשו כשרה ובאמת אסורה ליומא ומנ"ל ליה לרב לאוקמא בשוגג כר"י, ובהכי ניחא ג"כ מה שיש להבין דפריך בתר הכי ומי מצית מוקמת לה בשוגג הא אע"פ שמתחייב בנפשו קתני וקשה לימא דמיירי בין בשוגג בין במזיד ובתרווייהו אסורה ליומא לר"י, וליכא למימר משום דבמזיד יש חילוק בין לו לאחרים לר"י ושחיטתו כשרה משמע בין לו בין לאחרים דהא השתא לא ס"ד הא ובתר הכי הוא דחדית לה כדפריך ונוקמא כר"י הסנדלר, ולהנ"ל ניחא דכיון דמיירי בין בשוגג בין במזיד לא שייך לחלק בין שוגג ומזיד דבשוגג שחיטתו כשרה לכ"ע אפי' לו ובמזיד רק לאחרים ולא לו. שם לא ס"ד דקתני דומיא דיוה"כ וכו' ל"ש בשוגג ל"ש במזיד לא אכיל. יש לתמוה מאוד בענין זה היכי ס"ד להכריח מה דנקט שבת ויוה"כ שיהא אסור בשבת כיון דאסור ביוה"כ מצד התענית ומאי ענין זה לזה, ועוד דקאמר ל"ש שוגג ל"ש מזיד והרי אפי' לא שגג ולא הזיד אפי' נשחט אתמול אסור ואנן הכא מצד איסור השחיטה דנין, ועוד דביוה"כ נמי משכחת לה לחלק בין שוגג למזיד שיש חולה שיש בו סכנה ויש לו דבר אחר ליתן לו דאם שחט בשוגג יכול ליתן לו משחיטה זו ואי שחט במזיד אסור ליתן לו רק ממה שנשחט אתמול ושפיר הוי דומיא דיו"ה, [והיה אפשר לפרש משום דיוה"כ מיותר דכ"ש דמותר משחיטת שבת וע"כ להורות דומיא דיוה"כ דאסור אפי' בשוגג, אבל מלבד שהדבר קשה מאוד שיגלה התנא כוונתו לאסור בשוגג במה שיזכיר יוה"כ שיש בו איסור אכילה מחמת התענית אבל בלא"ה הך ל"ש שוגג ל"ש מזיד אינו מובן כלל דפשיטא דכל אכילה אסורה ביוה"כ], וליכא למימר כיון דבלא"ה ע"כ מיירי מתניתין באופן שאין בו איסור מוקצה מחמת איסור והיינו שהיה חולה מבעוד יום כדמוקי לה לקמן והשתא ממילא ע"כ מיירי שאין לו דבר אחר ליתן לו דאי יש לו דבר אחר אכתי אסור מכח מוקצה וא"כ ממילא ביוה"כ ע"כ אין חילוק בין שוגג למזיד כלל, אבל באמת הא ליתא ואטו לא משכחת לה שהיה צריך לחולה שיש בו סכנה תרנגולת שחוטה היום והיה לו בשר שחוט מאתמול שלא היה ראוי לחולה זה ואח"כ הבריא אותו חולה ושחט ויש חולה אחר שראוי לו ג"כ בשר השחוט מאתמול ושפיר יש חילוק בין שוגג למזיד ומה שנראה לי בענין זה הוא על שני פנים חדא דהא דאמרינן לקמן דכל שהיה לו חולה והבריא אין כאן משום מוקצה היינו דוקא בשבת דכיון דשוחט לחולה בשבת מותר לבריא באומצא א"כ ממילא אזיל ליה איסור מוקצה שכבר היה ראוי בין השמשות לכל אדם, אבל ביוה"כ אפי' היה לו חולה בערב יוה"כ חשכה מ"מ לא שייך דנסתלק איסור מוקצה כיון שלא יהא ראוי רק לחולה זה ואותו חולה כיון שיש סכנה הותרו לו כל האיסורין וכ"ש איסור מוקצה אבל לא שייך שבשבילו שוב לא יהא מוקצה לכל אדם כיון דלכל אדם יהא אסור, והשתא שפיר קאמר בפשיטות דקתני שבת דומיא דיוה"כ מה יוה"כ אין חילוק בין שוגג למזיד והיינו דאפי' יש חולה שיש בו סכנה שמותר לו לאכול מ"מ אסור להאכילו משחיטה זו כמו כן בשבת ג"כ אסורה שחיטה זו אפי' בשוגג:

ועוד נראה לי לפי מה שכתבו התוס' בד"ה מורי להו כר"מ דאף דשמענו לאסור דורון שהביא נכרי ביו"ט שלא יהנה ממלאכת יו"ט והרי שוחט בשבת מותר לר"מ בהיה לו חולה דליכא משום מוקצה והרי מ"מ נהנה ממלאכת שבת ותירצו דבמילתא דלא שכיח לא גזרו, והשתא מילתא דפשיטא הוא לפע"ד דדוקא בשבת לא אסרו לו לאכול בשוגג אבל ביוה"כ דבלא"ה לא משכחת לה רק כשיש חולה שיש בו סכנה דבלא"ה אסור מכח התענית, והשתא במה נפשך אי אין לו רק זה פשיטא דמותר אפי' שחט במזיד וע"כ שיש לו דבר אחר ליתן לאותו חולה א"כ פשיטא דלא שייך שיהא מותר ליתן את זה ליהנות ממלאכת יוה"כ בדבר שאינו צריך לו כלל, ודוקא בשבת לא גזרו בו איסור כיון שצריך לאכול אבל ביוה"כ כיון שאין הפרש שיתן לחולה ממלאכת יוה"כ או של אתמול לאיזה צורך היה להם לחכמים להתיר לו מלאכת יוה"כ משום מילתא דלא שכיח וזה פשוט בעיני מאוד, והשתא שפיר קאמר בפשיטות דומיא דיוה"כ מה יוה"כ ל"ש שוגג ל"ש מזיד אסור לו ליהנות ממלאכת יוה"כ כמו כן שבת ל"ש שוגג ול"ש מזיד ואפי' בלא שכיח גזרו רבנן דומיא דיוה"כ דקתני דוודאי לא חילקו מחמת דלא שכיח כיון שאין תועלת בהיתר זה כלל, כנ"ל:

שם הכי קאמר אע"פ דבמזיד מתחייב בנפשו הוא הכא דבשוגג שחיטתו כשרה. תמוה לי היכי ס"ד לומר אע"פ דבמזיד מתחייב בנפשו כיון דבמזיד גופיה שחיטתו כשרה ג"כ רק לו אסור משום קנס, ואפי' נדחוק לפרש אף דבמזיד אסור לו עולמית מ"מ בשוגג שחיטתו כשרה אפילו לו למוצאי שבת, דמלבד מה דקשה דהיכן הוזכר במשנה לו ואחרים ושבת ומוצאי שבת והא לא קתני רק שחיטתו כשרה ובמזיד גופיה כשרה השחיטה, ועוד דמאי ענין זה למסכת חולין בדין שוחט הא זה שייך למלאכת שבת, אבל בלא"ה מאי ענין מתחייב בנפשו לכאן הא כל מזיד אסור לו עולמית אפילו אינו מתחייב בנפשו ואפי' בישל לו נכרי דליכא חיוב נפש כלל דעת רבינו ירוחם הביאו הב"י סי' ש"ז והסכים עמו הט"ז שם ס"ק י"ד דאסור לו לעולם וכ"ש כשעשה בעצמו מלאכה בשבת אף דאין בה חיוב נפש דאסור לו לעולם ומה זה דקאמר אע"פ שמתחייב בנפשו, בשלמא אי הוי מיירי באמת במזיד ניחא דקמ"ל דלא כר"י הסנדלר דסוברה מעשה שבת אסורין דכתיב כי קודש היא מחלליה מות יומת במזיד אמרתי ולא בשוגג הרי עכ"פ מפורש דדוקא בחיוב מיתה במזיד מעשה שבת אסורין ומתניתין דלא אתיא כר"י הסנדלר קמ"ל אע"פ שמתחייב בנפשו מעשיו מותרין, אבל השתא דלא מיירי כלל במזיד רק בשוגג היכי שייך לומר אע"פ שאי היה מזיד מ"מ בשוגג שחיטתו כשרה דהא במזיד נמי שחיטתו כשרה:

לפיכך נראה לי דמכאן ראיה לדעת הרמב"ם בפי' המשנה דבמזיד באמת שחיטתו אסורה מכח שחיטת מומר ולכאורה דבריו תמוהין דהא פריך ונוקמא במזיד ור"מ וקשה הא במזיד הוי מומר, אבל באמת לא קשיא דוודאי בעי לאוקמא במזיד ובצינעא דאין שחיטתו אסורה מכח מומר אבל לר"י דמוקמינן בשוגג הכוונה אף בגוונא דבמזיד שחיטתו אסורה מ"מ בשוגג שחיטתו כשרה ולא אסרו שחיטתו אטו מזיד כנ"ל, ולפי זה יש להוכיח דמומר לחלל שבת דוקא במלאכה דאורייתא דמתחייב בנפשו אבל מומר בדרבנן לא מדקאמר אע"פ שמתחייב בנפשו, כנ"ל, מיהו יש לדקדק קצת להרמב"ם דהך מזיד דמתניתין הוי רבותא בהכשר השחיטה א"כ מאי פריך והא מתחייב בנפשו קתני לימא דמיירי בין בשוגג בין במזיד וקמ"ל אפי' במזיד שחיטתו כשרה, בשלמא להתוס' דהרבותא הוא לענין איסור מלאכת שבת א"כ לא שייך לומר שחיטתו כשרה שיהא חלוק שוגג ממזיד אבל להרמב"ם דרק בהכשר השחיטה מיירי ולענין מלאכת שבת לא מיירי הכא וכל חד כדיניה כמו מבשל קשה, וצריך לומר דמ"מ כיון דקתני דומיא דיוה"כ לאשמועינן לענין מלאכת שבת ממילא אי מיירי בין במזיד בין בשוגג וודאי חד דינא אית להו לענין מלאכת שבת:

בתוס' בד"ה המבשל בשבת בשוגג יאכל אפי' בו ביום דר"מ לא קניס וכו'. תמוה לי היכי ס"ד לומר דר"מ אוסר בו ביום א"כ היינו דר"י ממש דבשוגג יאכל למוצ"ש ובמזיד לא יאכל עולמית, וליכא למימר דס"ד לענין אחרים נחלקו דהיכן הוזכר