תפארת יעקב על חולין חלק א צ

בברייתא דהלוקח יין טעמא דר"י משום בקיעת הנוד וזה ברור, ומה שכתבו התוס' ועיקר סמיך אדאיו כוונתם דעיקר הדחייה היא דמה בכך דהתם קאמר דר"י לית ליה ברירה כיון דבמשנה דעירובין אית ליה וכל כמה דלא מייתי לאיו אין ראיה מברייתא כלל והך דקאמר התם כדקתני טעמא לא היה צריך לזה כלל ולא נקט לה רק לדחייה בעלמא, ולפי מה שכתבתי זה אינו דלולא הך דחייה בוודאי הקושיא חזקה מהך דהלוקח יין ולא מהני כלל אפילו נימא דליתא ברייתא מכח משנה דעירובין דמ"מ מוכח עכ"פ דבהמה לאכילה עומדת וקושייתם בלא"ה לק"מ כנ"ל:

בד"ה מודה ר"י בסלי זיתים וענבים תימא וכו' וי"ל. דבריהם תמוהין מאוד לפע"ד חדא דהיכי קאמר רב יוסף ר"י דכלים הוא הא אין זה ר"י דכלים כלל דבאמת אוכלא דאיפרת הוא רק ר"י דמשקין הוא מטעם שמא ישחוט, גם מה שכתבו ליישב דכרבנן לא מצי אתיא ג"כ אינו מובן כלל דכי בשביל דרבנן פליגי על ר"י דאפילו בשאר פירות גזרינן אטו שאר משקין מ"מ מודו לר"י דאפילו בזיתים וענבים חיישינן שמא יסחוט, לא מכח משקין כלל רק אפילו בשאר פירות אסרי רבנן בעומדין לאכילה אטו משקין אבל בזיתים וענבים אפילו עומדין לאכילה אסרי בלא"ה מכח עצמן שמא יסחוט, ולמה קאמרי חבריא ר"י הוא דמאיזה צד נימא דפליגי רבנן בהא ואדרבא לשון מודה ר"י משמע דכ"ש לחכמים דאסור מהאי טעמא, ועוד דהיכי אפשר דהכוונה הכא לומר משום שמא ישחוט דפשיטא דלא דמי דהתם יש היתר ביצאו מעצמן ואסרום שמא יסחוט אבל כאן ליכא היתר כלל בעולם רק לעולם אסור רק אי עבר ושחט דנין ולא שייך לגזור כלל שמא ישחוט, וכ"כ הרשב"א ז"ל בשם הרמב"ן ז"ל דשמא יסחוט לא דמי לשמא ישחוט כלל מהאי טעמא דאמרן, ומה שכתב שם הרשב"א ז"ל וז"ל וקצת אני מסתפק בתירוץ זה דא"כ מאי קא מקשה ואזיל מדרב יהודה אמר שמואל דאמר מודה ר"י בסלי זיתים וענבי' דכי מודה בהו ר"י מאי הוי דהא לא דמי וכו', והוא תמוה לפע"ד דפשיטא דהרמב"ן אינו מפרש הקושיא מכח שמא ישחוט דכבר חילק בין בהמה לפירות כנ"ל רק דר"י לית ליה שמא יסחוט כלל רק טעמו לחלק בין לאוכלין למשקין דלאוכלין לא הוי נולד דהוי משקה שלא לרצון דלא הוי משקה כדאיתא בשבת דקמ"ד ולמשקין הוי נולד ובסלי זיתים וענבים מודה ר"י דהוי נולד דכל שיצאו וודאי ניחא ליה בהו ובשחיטה נמי כיון דניחא ליה הוי נולד, מיהו וודאי דברי הרמב"ן ז"ל ג"כ אינם מובנים דלמה לי מדר"י אמר שמואל הא בלא"ה לא מוכח כלל מהך דר"י דמשקין דאוכלא דאיפרת שפיר דמי דהתם שאני דמתיר לאוכלין משום דהוי שלא לרצון דלא ניחא ליה במשקה לכך לא הוי נולד אב שחיטה הוי שפיר נולד, וצריך לומר דכוונת הרמב"ן ז"ל כך דוודאי מעיקרא דלא ס"ד הך דמודה ר"י בסלי זיתים וענבים הוי ס"ד דטעמא דר"י דלאוכלין לא חיישינן שמא יסחוט ולמשקין חיישינן שמא יסחוט, וקשיא לן נהי דלאוכלין לא חיישינן שמא יסחוט מ"מ נולד הוא וע"כ דאוכלא דאיפרת לא הוי נולד, ואהא מדחה ליה כיון דמודה ר"י בסלי זיתים וענבים אף דהוי קיימי לאוכלין ע"כ טעמא דר"י בלמשקין מכח נולד ולאוכלין לא הוי נולד דלא ניחא ליה במשקה היוצא והוי משקה שלא לרצון ולא הוי נולד, אבל סלי זיתים כיון דלמשקה קיימי נהי דלא רצה לטרוח לסחטם וחשיב לאוכלין מ"מ אי יצאו הוי לרצון ויהיב דעתיה, וא"כ מוכח להיפוך דאוכלא דאיפרת הוי נולד רק שאר פירות לאוכלין לא הוי נולד דהוי משקה שלא לרצון ולא הוי משקה, והיינו דקאמר מידי הוא טעמא אלא לרב הא אמר חלוק ר"י אפילו בסלי זיתים וענבים א"כ ממילא הדרן להך דמעיקרא דנולד לא הוי כלל בכל גווני דהוי אוכלא דאיפרת רק טעמיה דר"י דלמשקין חיישינן שיסחוט ולאוכלין לא חיישינן, מיהו אכתי יש לדקדק נהי דנימא דטעמא דר"י מכח נולד ומודה בסלי זיתים וענבים וכן בשאר פירות למשקין הוי נולד אבל מ"מ לא דמי לשחיטה דהתם מעיקרא אוכל והדר משקה אבל בשחיטה מעיקרא אוכל והדר אוכל ושפיר לא הוי נולד אפילו נשתנה, וצריך לומר או דעיקר בא לדחות דעכ"פ לא מוכח מר"י אוכלא דאיפרת מותר דהכא טעמא משום דלא ניחא ליה לא הוי משקה דהא חזינן בזיתים וענבים מודה דהוי נולד ושפיר יש לומר דשחיטה ג"כ הוי נולד וליכא הוכחה דמתיר ר"י אוכלא דאיפרת, או דמדמה הש"ס שפיר שחיטה דמעיקרא לא הוי אוכל כלל בלי שחיטה ואחר כך נעשה אוכל דהוי נולד כמו במשקין דמעיקרא הוי עכ"פ אוכל מ"מ כיון שנעשה משקה הוי נולד וכ"ש בשחיטה דמעיקרא לא היה כלל, ואף דמעיקרא הוי קיימי לאוכל דהא בהמה בחייה לאכילה הוי קיימא מ"מ הא זיתים וענבים נמי לסחיט' קיימי מ"מ כיון דמעיקרא לא הוי משקה כשנעשה משקה הוי נולד, ה"ה שחיטה דמעיקרא לא הוי כלל רק הוי קיימא לאוכל כשנעשה אוכל הוי נולד:

אלא דקשיא לי לפי' הרמב"ן ז"ל הא דקאמר אלמא כיון דלסחיטה קיימי יהיב דעתיה הכא נמי כיון דלשחיטה קיימא יהיב דעתיה והשתא תיקשי בשלמא גבי זיתים וענבים צריך לומר משום דיהיב דעתיה כיון דלסחיטה קיימי דאי לא"ה הוי ס"ד כיון דהוא הצניען לאוכלין הוי משקה שלא לרצון ולא הוי משקה קמ"ל כיון דלכ"ע לסחיטה קיימי כל שיצאו יהיב דעתיה והוי לרצון והוי משקה ומיקרי נולד, אבל בשחיטה כיון דאוכל הוא וודאי אפילו שלא לרצון חשיב אוכל, ועוד דלא הוי בכאן של לרצון כלל ונהי דנימא דבמתניתין אסורה ליומא אפילו שחטה אחר שלא לרצון בשוגג אבל מ"מ פשיטא דחשיב אוכל כיון דאוכל גמור הוא ודוקא משקה שלא לרצון לא חשיב משקה ולא אוכל, והנה כבר כתבתי בגמרא מה שנראה לי בפי' סוגיא זו:

ונראה לי לפרש עוד דוודאי עיקר סברא דאוכלא דאיפרת הוא שכל אוכל הוא עתיד ליפרת ואין הפרתתו חשיב נולד שאין מה שנפרת חידוש בו שיהא נולד ומייתי ראיה מהך דר"י דלאוכלין מותר אף שנולד משקה אלמא דמה שנפרת לא חשיב נולד, ואהא קאמר דמודה ר"י בזיתים וענבים ובוודאי טעמו משום נולד דלשמא יסחוט ליכא למיחש כיון שהצניען לאוכלין וע"כ משום נולד, והיינו טעמא דדוקא שאר פירות הוי שפיר אוכלא דאיפרת אבל זיתים וענבים כיון דקיימי לסחיטה הרי בכוונה ודעת נתן דעתו עליהם שלא לסחטן והוי המשקה שיצא נולד דאקצינהו בדעתו ממשקה, אבל שאר פירות לא אקצינהו בכוונה ודעת רק מעצמן אין דרכן בכך לסחטן לא סחטינהו אבל מ"מ מה שיצא מהן לא הוי חידוש, וכמו כן שחיטה דהכא כיון דקיימא לשחיטה והוא לא שחט בערב שבת הרי בכוונה ודעת אקצי לה שלא תהא אוכל ואח"כ בשבת דנעשה אוכל ע"י שחיטה הוי שפיר נולד, ובפי' זה מיושב הכל על נכון והוא דומה למ"ש בגמרא רק שהוספתי ביאור כאן:

בד"ה אימור דשמעת ליה לר"י וכו' דיחוי בעלמא הוא וכו' ומוקי מתניתין כר"י דמבשל וכו'. ולפי דבריהם קשה למה לא דחו האמת דדומיא דיו"ה קתני דהיה לו חולה ולמה לו לדחות דבר שאינו אמת, גם תיקשי לרב ששת היכי ס"ד דר"י דנרות הוא הא רב גופא משתק ליה לתנא לקמן דמתניתין בהיה לו חולה והבריא דאל"כ אפי' לר"מ אסור מכח מוקצה מחמת איסור, גם לא הבנתי הך ומיהו שכתבו התוס' למה נתכוונו אי נתכוונו להקשות דהיכי מוקי לקמן כר"י דמבשל הא גם ר"מ מודה מחמת מוקצה מחמת איסור היינו קושיית הש"ס לקמן הא ר"מ שרי ותירוצם הוא תירוץ הש"ס לקמן, ואי כוונתם להקשות כיון דדיחוי זה אינו אמת א"כ למה ליה לאוקמא כר"י דמבשל לוקמא כר"י דנרות כפי האמת א"כ קשיא טפי היכי מצי לאוקמא בהכי כיון דר"מ נמי מודה בה והיכי קאמר ונסבין למימר ר"י הוא, וכבר כתבתי בגמרא מה שנראה לי בזה ע"ש:

דף ט"ו ע"א בגמ' אלא אמר רב אשי ר"י דמבשל הוא וכו'. תמוה לי כיון דמתניתין היא בתרומות א"כ תיקשי לכל הני אמוראי דמעיקרא דס"ד לומר ר"י דדילועין ור"י דכלים ור"י דנרות דהיכי אפשר דר"י הוא דוקא הא לכ"ע אסור בכדי שיעשו מכח מלאכת שבת והרי עד השתא ס"ד דמתניתין במזיד מדקתני אע"פ שמתחייב בנפשו א"כ לכ"ע אסור מכח מלאכת שבת, ואטו הני כלהו אמוראי לא הוי ידעי לאסור מלאכת שבת בכדי שיעשו והרי רש"י ז"ל פי' לר"מ דסובר יאכל דהא דאמרינן בעלמא לערב בכדי שיעשו לית ליה לר"מ אלא אי עביד איסורא אבל עכ"פ הך בכדי שיעשו הוא דבר ידוע, וכ"ש דמפורש במשנה זו בתרומות א"כ וכי כל הני אמוראי לא הוו ידעי להא כלל והרי בהא נסתר דבריהם דבהכרח לכ"ע אסור מכח מלאכת שבת, וע"כ רב דקאמר אסורה ליומא ור"י הוא ע"כ דמצד איסור מלאכת שבת ג"כ ר"י הוא והיינו אוקימתא דרב אשי והוא תמוה לפע"ד, ונראה לי דס"ד דשחיטה אינה בכלל מעשי שבת שצריך להמתין בכדי שיעשו דס"ד זהו דוקא באותן המלאכות הנצרכין לעצם הדבר כגון בישול וכדומה דאי אפשר מצד עצמותו בלי זה, אבל שחיטה שאין השחיטה רק לסלק איסור אבר מן החי אבל אי השחיטה תיקון האכילה בעצמותה שהרי יכול לחתוך אבר ולאכול וכיון שאינה רק לסלק האיסור לא הוי מעשה שבת לאסור בכדי שיעשו, ועוד לר"מ ור"י דמעשה שבת מדאורייתא מותרין רק רבנן גזרו לאסור שלא יהנה ממלאכת שבת א"כ בשחיטה לא גזרו כלל אפילו במזיד דמילתא דלא שכיח הוא שישחוט בשבת דלפי שאינו רוצה לאכול איסור אבר מן החי יעבור באיסור סקילה, ודוקא מלאכה כגון בישול וכדומה שצריך לה מצד עצמותה גזרו לאסור שלא יהנה כיון שנהנה מגוף המלאכה שאוכל בשר מבושל וכמו כן אי אפשר לו לאכול בלעדי הבישול אבל שחיטה ס"ד כיון שאין האכילה אח"כ מחמת השחיטה דאי היה חותך בשר היה יכול לאכול ג"כ לא הוי בכלל מעשה שבת:

שם ר"י אומר בשוגג יאכל במוצאי שבת. פירש"י ולא בשבת וה"ה לאחריני דאע"ג דבשוגג חיוב סקילה ליכא עבירה מיהא איכא ובעינן בכדי שיעשו דלא נימטי הנאה מעבירה וכו', ואיכא למידק מה בכך דמטי ליה הנאה מעבירה כיון דמדאורייתא אפי' במזיד מותרת בהנאה אפי' בו ביום, ונראה לי דכוונתו דכמו במזיד קנסוהו רבנן דלא ליתהני מעבירה כדי שלא יעשה כן כמו כן בשוגג קנסוהו רבנן דלא ליתהני מעבירה כדי שלא יעשה כן במזיד, דשוגג מצד עצמו וודאי לא היה מהראוי לאסור הנאתו כיון דמדאורייתא מותר אפי' מזיד, ומה שפירש"י אח"כ דר"י לאו מטעם קנס שוגג אטו מזיד אתי עלה היינו דתרי גווני שוגג אטו