תפארת יעקב על חולין חלק א פט

שוחט רק באופן זה שהיה לו חולה והבריא ושחט אחר שהבריא ועמ"ש התוס' לקמן דט"ו סוף ד"ה מורי להו, גם בלא"ה הך לפי שאינה מן המוכן מורה להדיא שאין זה רק שלא היה מוכן מעיקרא לנבלה ולא משום מוקצה מחמת איסור, והתוס' בביצה תירצו דאי מוכן לאדם הוי מוכן לכלבים א"כ מבעוד יום היתה מוכן לאדם אף דכשקדש היום אינה מוכן אבל מה שמוכן לכלבים נשאר מוכן, והוא תמוה לפע"ד דמחמת איסור לא הוי נמי מוכן לכלבים דאסור להרוג בהמה בשבת לכלבים כמו לשחוט לאדם, והא דאמרינן מוכן לאדם הוי מוכן לכלבים היינו דמה שמוכן לאדם מכל מקום ראוי ג"כ לכלבים אבל כשאי אפשר לשוחטה ולהרגה פשיטא דאינה מן המוכן כלל וצ"ע בזה. ולפע"ד נראה כמ"ש מקודם:

בד"ה בהמה לר"י ביו"ט היכי שחטינן וכו' משמע דקסבר אביי סתמא לאכילה וגבי תרנגולת וכו'. הנה לא כתבו בזה לחלק כלל משמע דנראה להו לחלק ביניהם דדוקא תרנגולת שילדה ביצה ביו"ט הרי כשקנאה אתמול היתה טעונה ביצים ולכך סתמא עומדת נמי לגדל, דאי ישחטנה נפסדו כל הביצים הנמצאין בה לכך סתמא עומדת נמי לגדל ביצים אבל בהמה שפיר י"ל סתמא לאכילה:

ע"ב בגמ' מזרח ומערב נמי אין ברירה. יש לתמוה כיון דע"כ בעת קניית עירוב נתברר מקומו של חכם דאי הוא בין השמשות במזרח שוב לא יהא במערב א"כ לעולם כבר בא חכם, ורש"י ז"ל כפי הנראה הרגיש בזה לכן פי' שהחכם יכול לילך ארבעת אלפים אמה כשיאמר שביתתי בעיקרו וא"כ יכול להיות שבין השמשות הוא בדרומה של עיר ויכול לילך ע"י שיאמר שביתתי בעיקרו למזרח העיר רחוק יותר מאלפים אמה, וכמו כן יכול לומר שביתתי בעיקרו למערב העיר וממילא לא נתברר אז שביתתו של חכם, אבל מ"מ קשיא דעכ"פ צריך לומר בין השמשות שביתתי בעיקרו או למזרח או למערב ואי אמר למזרח קנה אז עירוב שבמזרח ואי אמר למערב קנה העירוב שבמערב והתוס' בביצה פירשו בזה בע"א, אבל לשיטתם קשיא למה לי ב' עירובין ועיין מהרש"א ז"ל שם, ולולא דבריהם היה נראה לי לפרש דס"ד שהוא מניח עירובו בע"ש בעוד היום גדול ומתנה תיכף בעת הנחת העירוב כך והעירוב קונה לו ביה"ש מכח תנאו שהתנה בשעת הנחת העירוב, והשתא אז בשעת הנחת העירוב לא נתברר אי יבא חכם למזרח או למערב ויוכל שיתהפך דעת החכם לכאן או לכאן א"כ הוי שפיר ברירה דנאמר הוברר דבשעת הנחה קנה לו העירוב במקום שיבוא אח"כ, ואף דקנין עירוב ביה"ש הוא היינו מכח שהתנה שיקנה לו ביה"ש והרי מעיקרא לא רצה כלל שיקנה לו מזרח דוקא או מערב דוקא כיון שהיה מסופק וע"כ דבברירה תלוי א"כ שפיר קשיא מ"ש ואהא תירץ ר"י דמיירי בשעת הנחת העירוב שהתנה תנאי כבר בא חכם למזרח או למערב, והיינו שהניחו סמוך לביה"ש עד שלא יוכל להשתנות מקומו של חכם ממה שהוא רק הוא לא ידע ואין זה ברירה רק גילוי מילתא בעלמא אבל אם הניח העירוב והתנה בזמן שעדיין לא בא ויוכל לבוא שינוי הוי שפיר ברירה, וכוונת ר"י דוקא על חכם אחד יכול להתנות כגון שמתנה בשעה שכבר בא אבל על שני דברים אינו יכול להתנות כלל בשום פנים כנ"ל:

שם אלא אמר ר"י ר' יהודה דכלים הוא וכו' כיון דלא איתכן מאתמול להך מלאכה וכו' מעיקרא אוכל. תמוה לי דהיכי מדמה הך דהכא לכלים כיון דמעיקרא נמי לאכילה קיימא והתם מעיקרא לא קיימא להך מלאכה, ואי הכוונה לומר דכמו דהתם לא איתכן מחמת שלא נשברה אתמול והכא נמי לא קיימא לאכילה כיון דהיתה מיחסרא שחיטה ולא איתכן לאכילה א"כ מאי דחי התם מעיקרא אוכל הא מיחסרא שחיטה, ואי נימא דהיינו דקאמר אוכלא דאיפרת תיקשי באמת מה ענין זה לאוכלא דאיפרת התם מעיקרא קודם שנפרת היה אוכל והשתא נפרת לא חשיב שינוי אבל כאן מעיקרא כשלא נפרת לא היה אוכל כלל ולא נעשה אוכל רק כשנפרת, ונראה לי דוודאי ס"ד לדמות שחיטה דהכא לשבירה דהתם כמו דבכלים הוי נולד משום דמיחסר שבירה הכא נמי מיחסר שחיטה, רק הש"ס מדחה דלא דמי אוכלין לכלים שנשברו דכלים כיון דמעיקרא כלי והשתא שבר כלי הוי נולד אבל באוכלין כל שמינו אוכל הוא אף דמיחסר פרידתו והפרתתו לא חשיב נולד בזה, ומייתי ראיה מר"י דקאמר אם לאוכלין היוצא מהן מותר ואף דמעיקרא אוכל והשתא משקה מ"מ כיון שלא היה חסר למשקה זו רק להפרידו מן הפרי אבל כבר היה מעיקרא בתוך הפרי ולא חסר רק מה דאיפרת לא הוי נולד, ומוכח דבאוכלין אין מה שצריך לפרתו מיקרי נולד וה"ה בהמה דמיחסר שחיטה ושחטה אין זה נולד והוי כמו אגוז בקליפתו דאינו ראוי לאכילה רק ע"י שישבר הקליפה להוציאו מן האגוז מ"מ פשיטא דלא הוי נולד וכמו כן שחיטה:

ובהכי ניחא מה שאמר בסמוך לאו איתמר עלה אמר ר"י א"ש מודה היה ר"י לחכמים בסלי זיתים וענבים וכו' ורש"י ז"ל פי' דהטעם שמא יסחוט והכא נמי חיישינן שמא ישחוט, ומלבד מה דקשה קושיות התוס' בד"ה מודה יש לתמוה שהרי לאו ר"י דכלים הוא כלל רק ר' יהודה דמשקין ואין זה ענין לתירוצו שלרב יוסף דמעיקרא והוי ליה לומר אלא ר"י דמשקין הוא והוא תמוה מאוד, ועוד אבאר בתוס' מה שיש להקשות בזה, ולהנ"ל ניחא דהכוונה דע"כ לאו טעמא דר"י משום דאוכלא דאיפרת לא חשיב נולד דבזיתים וענבים מודה דהוי נולד כיון דמשקה ממש הוא אף דלאוכלין הצניען כל שיצאו נשתנו מאוכל למשקה והוי נולד, ובשאר פירות הוא דפליג כיון שאין ברכן להיות משקה כלל ואפילו יצאו לא חשיבי בעיניו למשקה גמור והוי כמו אוכל דמעיקרא ולא חשיב נולד, ומה שאמר אלמא כיון דלסחיטה קיימי יהיב דעתיה הכא נמי כיון דלשחיטה קיימא יהיב דעתיה הכוונה ליתן טעם לה הוי אוכלא דאיפרת נולד כיון דאוכל הוא מעיקרא רק מחוסר פרידתו, והיינו משום דכיון דקיימי לסחיטה והוא לא סחטן בוודאי בכוונה ודעת עשה כן שנתן דעתו שלא לסחטם הילכך כשנסחטו בשבת חשיב נולד דמעיקרא לא היה עומד לכך כיון שלא סחטן, והכא נמי כיון דלשחיטה קיימא ולא שחטה מסתמא נתן דעתו עליה שלא לשחטה וכיון שנשחטה בשבת הוי נולד שלא עמדה לכך בדעתו, משא"כ שאר פירות אין ראיה ממה דלא סחטן דאקצינהו מדעתו למשקה היוצא דהא דלא סחטן משום שאין דרכן להוציא מהן משקה בסחיטה אבל מ"מ לא אקצינהו למשקה שיצא מהן מעצמן, ועוד דמשקה מהן לא חשיב נולד דאינו משקה שהוא לרצון ולא חשיב משקה רק כמו אוכל דמעיקרא משא"כ זיתים וענבים ושחיטה לבהמה דהוי תרתי לגריעותא דהוי השתא משקה גמור ואוכל גמור ומעיקרא אקצינהו כיון דקיימי לסחיטה ולשחיטה והוא לא שחט ולא סחט בכוונה ודעת עשה כן דאקצינהו ואח"כ כשנשחט ונסחט הוי נולד ודו"ק, עמ"ש בתוס' בד"ה מודה עוד בענין זה ועכ"פ ברור דהך דמיון לכלים ומה דמחלק אוכלא דאיפרת הכוונה כמ"ש מקודם:

שם מוקצה מחמת איסור מי שמעת ליה. יש לדקדק דלמה ליה למימר הכי תיפוק ליה דקאמר ר"י הוא והרי ר"מ נמי מודה בזה דרב עצמו מישתק ליה לתנא לקמן דתני השוחט בשוגג יאכל דאפילו ר"מ מודה דלא חזי לכוס, וע"כ משום דדומיא דיו"ה קתני אפילו היה לו חולה דלא הוי מוקצה מחמת איסור, לכך נראה לי דהך מוקצה מחמת איסור דקאמר הכא היינו כהך דכל נרות מטלטלין חוץ מן הנר שהדליקו בו באותו שבת דלא הוקצה לכל השבת רק בשעה שהדליקו בו אבל אח"כ אזיל ליה האיסור, ובכהאי גוונא בשוחט בהיה לו חולה ג"כ היה מוקצה מתחילת שבת שהרי לא היה צריך החולה אז שלא שחט כלל רק כיון שהיה באפשר שיצטרך החולה לשחוט לו אף דבין השמשות הוקצה, לכל היום לא הוקצה, ובהא ר"מ לית ליה מוקצה ואליבא דר"י ס"ד כאן דטעמו משום מוקצה, ואהא קאמר אימר דשמעת ליה לר"י מוקצה מחמת מיאוס שהוקצה מחמת מאיסותו לכל השבת אבל מחמת איסור שלא הוקצה לכל השבת כיון דיש לו חולה לא, ומייתי מהך דנרות דלא הוקצה רק בעת הדלקה וקאמר שאני התם דדחי ליה בידים אבל היכא דלא דחי בידים מנא לן דאית ליה מוקצה מחמת איסור שאינו לכל השבת כנ"ל, ועמ"ש בתוס' בד"ה אימר:

בתוס' בד"ה התם כדקתני טעמא קשיא לי וכו' ור"ש מקוצי הקשה וכו'. דבריהם תמוהין לפע"ד שאין ענין כלל הך סוגיא דעירובין דהשקלא וטריא הוא לענין ברירה אי נימא כהך משנה דהתם דאית ליה לר"י ברירה או כהך דאיו דלית ליה ברירה, אבל הכא עיקר השקלא וטרי' אי בהמה עומדת לאכילה או לגדל וכל שמצינו תנא אליבא דר' יהודה דלית ליה ברירה יקשה עליו בהמה לר' יהודה בי"ט היכי שחטינן, וע"כ דסובר דבהמה עומדת לאכילה א"כ מאיזה צד נימא דלמ"ד אליבא דר"י דאית ליה ברירה בהמה עומדת לגדל ומאי ענין פלוגתא דברירה להך מילתא אי בהמה לאכילה עומדת או לגדל, תדע דקאמר והא לית ליה לר"י ברירה ומייתי ברייתא וקשה הא איכא משנה דעירובין בהיפוך דאית ליה ברירה, וברור דלא נחית הכא רק לאתויי תנא אליבא דר' יהודה דלית ליה ברירה א"כ ע"כ מוכח עכ"פ דבהמה בחייה לאכילה עומדת ולא לגדל, והשתא קושיית הר"ש מקוצי פשיטא דלא קשיא דמה בכך דליתיה לאיו מקמי' מתניתין עכ"פ כיון דשמענו תנא דתני איו דלית ליה לר"י ברירה ולכ"ע לר"י בהמה שחטינן ביו"ט וע"כ דעומדת לאכילה א"כ היכי מוכח מדברי ר"י דדילועין שיאסור מה שנשחט בשבת לפי שאינו מן המוכן דילמא משום דעומדת לאכילה הוי מוכן, בשלמא אי לא הוי מצינו כלל שום תנא דלית ליה לר"י ברירה הוי אמרינן שזו היתה סברא פשוטה דבהמה לאו לאכילה לחוד עומדת רק לגדל ג"כ, אבל כיון שמצינו תנא דלית ליה ברירה לר"י ע"כ להך תנא בהמה לאכילה עומדת לר"י ומאיזה צד פשיטא לן דלאידך תנא בהמה לאו לאכילה לחוד עומדת דלא פליגי בהא כלל, וכמו כן קושיא ראשונה מיושב בפשיטות דוודאי הך דחיי' כדקתני טעמא לא אמרינן הכא רק כיון דלא מצינו שיסבור ר"י אין ברירה ובמתניתין דעירובין מפורש דיש ברירה לר"י ממילא כדי להשוות ברייתא דלוקח יין שלא תחלוק על המשנה דעירובין יש לנו לדחות בכל מה דאפשר משום בקיעת הנוד, אבל וודאי בברייתא לא משמע הכי כלל דקאמר אי אתה מודה ש"מ דלטעמיה דר"מ קאמר דעכ"פ צריך שיודה לחשש בקיעת הנוד, אבל עיקר טעמייהו משמע דאינו מכח בקיעת הנוד רק שיש לנו לפרש כן כדי שלא נחדש תנא דלית ליה אליבא דר"י ברירה היפוך המפורש במשנה לר"י, אבל בתר דתני איו דלא כמתניתין בהדיא שוב אין ראוי לדחוק בטעמיה דר"י בברייתא דהלוקח יין רק הטעם פשוט דאין ברירה, לכך התם בעירובין דכבר ידע ברייתא דאיו דלא כמתניתין שוב לא נראה לפרש