תפארת יעקב על חולין חלק א ט

מהכל ממירין הוי ס"ד לומר דקושית המקשה מעיקרא היתה דהכל ממירין שאני כדקתני טעמא אבל לא שיאמר בלי טעמא, אבל למסקנא ס"ל למקשה באמת דהכל ממירין דיעבד כמו הכל מעריכין, והך לא שאדם רשאי לא לטעמא איתמר דלא צריך כלל רק לאסוקי וסופג את הארבעים, אבל בערכין דלית ליה לאסוקי מידי לא צריך טעמא כלל רק הכא קשיא ליה דתרתי דיעבד הוא, והשתא כוונת רש"י פשוט, דהקושיא למה ליה למיתני ושחיטתן כשרה לימא הכל שוחטין לחודיה כמו הכל מעריכין או שחיטת הכל כשרה ולמה נקט הכל שוחטין ואיצטריך לפרושי ושחיטתן כשרה משא"כ בהכל מעריכין, ואהא קשיא ליה לרש"י הא בתמורה נמי תני הכל ממירין ומפרש, אף שאין כן בהכל מעריכין א"כ הרי יש כאן ב' מקומות דתני ומפרש, ומשני דלא מפרש התם הכל ממירין ותמורתן תמורה בהדי הדדי כמו הכא הכל שוחטין ושחיטתן כשרה, ואהא קשיא ליה עוד סוף סוף עכ"פ מפרש התם, א"כ היאך אתה בא להקשות מכח הכל מעריכין ואתה מכריח דהכל שוחטין לכתחילה א"כ תיקשי בהכל מעריכין דאין לו חבר כלל דלא מצינו הכל דיעבד בלי שיפרש, א"כ אם תפרש הכל שוחטין דיעבד ושחיטתן כשרה מפרש בפי' דיעבד, אין לך להקשות רק דפי' כה"ג בהדי הדדי לא מצינו, אבל אם תפרש הכל שוחטין לכתחילה באמת יקשה על הכל מעריכין טפי, דלא מצינו הכל דיעבד בלי פי' כלל, ואהא תירץ רש"י דהך דתמורה סובר השתא דאינו פי' כלל רק נקט לה משום דבא לאסוקי וסופג את הארבעים, ובהכל מעריכין שאין לאסוקי כלל נקט הכל דיעבד בלי פי', אבל אם תפרש הכל שוחטין דהכא דיעבד שפיר קשיא דלא מצינו כה"ג שיאמר דיעבד ויפרש דיעבד בהדי הדדי ודו"ק, ולפי זה מוכרח דהך כדמפרש טעמא דלעיל הוא כפירש"י, אבל לפי' התוס' דהכוונה דמפרש טעמא על מה דנקט הכל דבא לאשמועינן שאם המיר במזיד תמורתו תמורה, א"כ תיקשי למסקנא באמת על הכל מעריכין שלא מצינו לו חבר שהרי כל הכל לכתחילה גם בהך דתמורה דאפילו המיר במזיד אבל הכל דיעבד לא מצינו, וע"כ דבמסקנא ס"ל דהך לא שאדם רשאי לא נקט לה רק לאסוקי וסופג ארבעים, וזה ברור:

בא"ד ועוד דבריש תמורה וכו'. הנה עיקר דבריהם נבנו על יסוד שאמרו שם בתמורה שהקשו מאי קשיא ליה דהכל ממירין לכתחילה ולא שאדם רשאי דיעבד דמנא ליה דהכל ממירין לכתחילה כדפריך הכא מנא ליה דהכל שוחטין לכתחילה, ותרצו דדייק דע"כ לכתחילה דאי דיעבד תרתי דיעבד למה לי כדדייק הכא, ואהא קשיא להו לפירש"י דהוי ליה לשנויי משום וסופג את הארבעים כדמפרש רש"י כאן אהך קושיא גופה דלמה קתני בתמורה תרתי דיעבד:

אבל באמת הוא תמוה לפע"ד, דכיון דידע דהכל ממירין יש לפרש דיעבד רק מכח לא שהאדם רשאי, מפרשו לכתחילה, דאי דיעבד תרתי דיעבד ל"ל, והשתא היאך שייך לפרש לכתחילה ממה שאומר בפי' שאינו לכתחילה, ועכ"פ לא הוי ליה להקשות רק תרתי דיעבד למה לי, דדיעבד הוא וודאי כדקתני בהדיא רק תרתי למה לי, ומדמקשה רומיא רישא לסיפא וקאמר הכל ממירין לכתחילה ש"מ דהוי ס"ד דהכל ממירין באמת לכתחילה והיינו משום דלא ידע שיש לפרש מתפיסין בתמורה א"כ ע"כ לכתחילה הוא, ומה שהקשו התוס' שם דמנא ליה דהכל ממירין לכתחילה כדדייק הכא לא ירדתי לסוף דעתם, דהרי הכא מקשה מעיקרא בלי ראיה דהכל לכתחילה רק דדחי ליה מהכל ממירין דע"כ הכוונה בתורת תמורה כמו כן הכא בתורת שחיטה, אבל התם בתמורה גופא עד דידע דיש לפרש בתורת תמורה משמע ליה בלי ראיה הכל לכתחילה והוצרך לשנות הכל מתפיסין בתמורה והיינו הכל בתורת תמורה [ושוגג ומזיד בהכרח לא גרסינן לה התם כמו שאבאר בסמוך, וכן נראה מדברי התוס' גופא שם דאינו בגירסת הגמרא רק ר"ת מפרש לה הכי], והיינו דמייתי הכא לדחות הקושיא מהכל שוחטין, מהך דתמורה, כפי המסקנא בתמורה דהכוונה בתורת תמורה, והכא דחי דדוקא התם מפרשינן בתורת תמורה דעקר לה מפורש בסיפא, אבל שיאמר התנא הכל בתורת, בלי שיעקור מפורש כהך דתמורה לא שמענו, ומייתי מערכין דלא עקר לה מפורש ומ"מ הכוונה בתורת ערכין, ומסיק דהכוונה להקשות הכא מכח תרתי דיעבד וזה ברור, ותדע לך שהוא כן דאי ס"ד דהכוונה התם הכל מתפיסין אחד שוגג ואחד מזיד דאפי' מזיד הוי תמורה, א"כ היכי דייק התם לאתויי יורש שממיר בקרבן אביו אף שאין ממירין בשל אחרים, הא איכא למימר דהכל אתי לרבויי מזיד, דמהאי טעמא נקט ממירין לכתחילה, אלא וודאי דלא נתכוונו בכאן לרבות מזיד כלל רק דמשני דלשון הכל ממירין אינו להמיר לכתחילה רק מתפיסין בתמורה דהיינו בתורת תמורה, ובהכי ניחא לי מה שפירש"י בד"ה אלא הכל ממירים וז"ל מי מצית למימר לכתחילה יביא וכו', הכל דתמורה מפרש התם לאתויי יורש, ויש לתמוה דמלבד דלא איצטריך זה כאן כלל, ה"ל לרש"י לציין מעיקרא הכל ממירים ולומר דהכל לאתויי יורש כדמפרש במתניתין הכל שוחטין, ובתר הכי דקאמר הכא נמי דלכתחילה הוי ליה לפרושי מי מצית אמרת וכו', ולהנ"ל ניחא דקשיא ליה מאי קושיא דילמא הכוונה לכתחילה אפילו מזיד כמ"ש ר"ת, על זה הביא דהכל דתמורה לאתויי יורש ש"מ דלא בא לרבות מזיד בהכל ממירין דהיה פשוט לו כמו שוגג, תדע דבסמוך בהכל מעריכין ציין רש"י הכל מעריכין וקאמר לאתויי מופלא סמוך לאיש ולמה שינה כאן בהכל דתמורה וע"כ כמו שכתבתי:

בא"ד ונראה לר"ת וכו' כדאמרינן בהתודה, לא נתבררו דברי ר"ת ז"ל בזה דבמה נפשך אי היה מפרש הא דאמר התם ארבעים בכתפיה וכשר היינו דאפילו דיעבד אינו כשר לפי שעשה תמורה, א"כ תיקשי דהכא מוכח בהדיא דבמזיד הוי תמורה וכשר להקריבו, ואי הכוונה התם כיון דאיסורא הוא ומלקות רמיא עליה היכי ס"ד שיעשה כן לכתחילה כמו שפירש"י התם א"כ היכי מוכח מהתם שיהא שום חידוש מה דכשר בדיעבד כשהמיר, גם מה היה צריך לראיה דיש איסור בתמורה לכתחילה, ודיעבד לענין הקרבה לא שמענו מהתם מידי, ונראה דוודאי לא ס"ל לר"ת כפירש"י דהתם והיינו כיון דחזינן התם בסוף הסוגי' דמסיק התורה אמרה טוב אשר לא תדור ואת אמרת ליקום ולנדור לכתחילה, ולמה לא קאמר מעיקרא הכי התורה אמרה לא יחליפנו ולא ימיר ואת אמרת ליקום ולימור לכתחילה, ומדקאמר ארבעים בכתפיה וכשר משמע דדיעבד לא מהני האי תקנה להקריב אותה שנשארה מן התערובות, והיינו דאף דתמורה במזיד קרבה על המזבח, גזה"כ הוא על תמור', אבל להכשיר תודה ע"י עבירה דתמורה לא מכשרינן כיון דבלא"ה אין לה תקנה רק שנתקנה ע"י תמורה שפיר אמרינן ארבעים בכתפיה וכשר, והשתא שפיר מייתי ר"ת דאי לאו דאשמועינן דתמורה במזיד קריבה הוי ס"ד כיון דלקי עלה אינה קריבה כמו שאין תודה קריבה ע"י תמורה במזיד, כנ"ל:

מיהו עיקר דברי ר"ת ז"ל לא הבנתי, דהיכי ס"ד דהכוונה התם דנקט טעמא על מה שאמר הכל ממירין, התינח לס"ד הכא אבל למסקנא דהכל מעריכין ג"כ דיעבד מה צורך ליתן טעם על מה דנקט הכל ממירין, וליכא למימר דהתם וודאי לכתחילה לפי שאומר לא שאדם רשאי, דכיון דהוא עצמו אומר לא שאדם רשאי ולולא זה הוי דיעבד ולא היה צריך ליתן טעם כלל, א"כ הוי ליה לומר ואם המיר מומר וסופג את הארבעים דשמעינן מינה אפי' מזיד ומה צורך ליתן טעם על לישנא דהכל דנקט, וע"כ דלמסקנא משום דבעי לאסוקי וסופג את הארבעים נקט לה כפרש"י:

בא"ד וקשה לפירושו וכו' יהיה לרבות שוגג כמזיד וכו' ולא אתרי ביה וכו'. דבריהם צ"ע דמה שתרצו לחלק לענין מזיד בלא התראה דליכא מלקות והרי עיקר ראיית ר"ת מהך סוגיא דמנחות והתם מיירי בתודה שנתערבה בתמורתה ומתה אחת דתני ר"ח דאין לה תקנה, והיינו דתודה בעי לחם ותמורת תודה לא בעי לחם והיכי נעביד ופריך עלה ולייתי בהמה ולחם ולימא אי הא דקיימא תמורה היא הא תודה והא לחמה ואי הא דקיימא תודה היא הא לחמה והא תמורתה וקאמר עלה ארבעים בכתפיה וכשר, והשתא התם פשיטא דליכא מלקות ולא התראה דהא דוקא אי הא דקיימא תודה היא הוא דמשוי לה להך תמורתה אבל אי הא דקיימא תמורה היא לא עביד כלום ולא המיר כלל א"כ פשיטא דלא לקי, והשתא ומה התם דלא הוי רק ספק מ"מ כיון דבוודאי, ארבעים בכתפי' לא מכשרינן לה, כ"ש במזיד וודאי רק בלי התראה דאין להכשיר כיון דבהתראה לקי, והתם בספק וודאי לא שייך התראה כלל ומ"מ מתמה ארבעים בכתפיה וכשר, ועוד דלא הוי ליה לר"ת לומר אחד שוגג ואחד מזיד רק אחד אתרו ואחד לא אתרו ביה, גם תירוץ הראשון צ"ע כיון דקרא מרבה שוגג כמזיד אלמא דעיקר קרא במזיד משתעי, א"כ ע"כ דבמזיד נמי כשרה למזבח דאל"כ בלי קרא דיהיה לא הוי מכשרינן תמורה למזבח כלל, אבל עיקר הקושיא לפע"ד אינה קושיא דוודאי קרא במזיד כתיב דכתיב לא יחליפנו וכו' ואם המר ימיר, ש"מ דבמזיד משתעי, ומ"מ תנא דמתניתין קמ"ל הא מילתא דבמזיד נמי קדוש, ואטו מה דכתיב בקרא לא צריך תנא למימר, אך עיקר דברי ר"ת וודאי צ"ע כמו שבארנו:

בד"ה וסופג את הארבעים וא"ת וכו' וסופג שמונים וכו' חד בשלו וכו' וכגון דאמר וכו'. כל דבריהם צ"ע לכאורה חדא דמה ס"ד להקשות קושיא מה דמפורש בתמורה דחד בשלו וחד בשל חבירו, גם אינו מובן מה שכתבו בתירוצם וכגון דאמר וכו' דבלא"ה אין ממירין בשל אחרים והכי איתא להדיא בתמורה, דמשמע דעיקר תירוצם תלוי בהא והרי בלי אוקימתא זו אי היה הדין דממירין בשל אחרים פשיטא דאתי שפיר רק דקושטא דמילתא מפורש התם כך להדיא א"כ מה צורך להם להזכיר כל זה שאינו ענין לכאן ומפורש התם להדיא, גם קשה קושית מהרש"א דהא שם מבואר דהוי ניתק לעשה ולקי משום דאיכא תרי לאווי, ועשה לא דחי תרי לאווי א"כ מה קשיא להו שיהא סופג שמונים:

ונראה לי דכוונת התוס' כך דוודאי בלא"ה יש להבין דהנך שתי הסוגיות בתמורה סותרות לכאורה זו לזו דמעיקרא קאמר