תפארת יעקב על חולין חלק א י

התם דהוי לאו הניתק לעשה רק לפי שיש כאן ב' לאווין לקי דאין עשה דוחה תרי לאווי ובתר הכי מפורש בלי חולק בברייתא דלא יחליפנו ולא ימיר חד בשלו וחד בשל חבירו והרי אין כאן רק חד לאו והוי ניתק לעשה והדבר מוכרח כאביי דניתק לעשה לוקין כה"ג והיכי דחי דברי אביי דהוי תרי לאווי, אבל באמת לא קשיא כלל דהתם לא קאמר חד בשלו וחד בשל אחרים שיהא הפרש בין שלו לשל אחרים דמה נפקא מינה, רק דאי כתיב לא יחליפנו הוי אמרינן תצא זו ותכנס זו דבשל אחרים הוי חליפין דיוצא לחולין בהא לקי אבל בשלו דהיינו תמורה דתרווייהו מקדיש לא לקי קמ"ל אפ"ה לקי, אבל כיון דגלי קרא דאפילו מקדיש תרווייהו לקי שוב אין הפרש כלל והוי שפיר תרי לאווי דלא ימיר לחוד סגי, והא דמקשה התם על הברייתא וליכתוב לא יחליפנו ולא בעי ולא ימיר ולא משני דאי הוי נקט לא יחליפנו לא היה לוקה דהוי ניתק לעשה, דהש"ס התם לא נחית בהך פלוגתא אי הוי כה"ג לאו הניתק לעשה, והרי אביי ס"ל דכה"ג לא הוי ניתק לעשה כלל. ועוד דמ"מ תיקשי למה שני קרא בלישניה חליפין ותמורה ש"מ דס"ד חליפין דוקא דאחת חולין, אבל במקדיש תרווייהו לא, לכך נקט תמורה בלאו השני, אבל וודאי תרי לאווי איכא דבתמורה בלבד סגי, ואין כאן לומר רק או דסופג שמונים או דהוי ניתק לעשה ולא לקי רק ארבעים, ואהא קשיא להו לתוס' לא מיבעי לאביי דלא הוי ניתק לעשה דלמה לא יספוג שמונים, אלא אפי' למאן דדחי עכ"פ הוי לן להכריח בהכרח דכה"ג בניתק לעשה אין לוקין מדלא לקי שמונים, והרי לא הוזכר רק לדחות הכרח אביי דשאני התם דאיכא תרי לאווי, והוי להו להוכיח בהיפוך דלא לקי מכח ניתק לעשה דאל"כ ילקה שמונים, ואהא תרצו וחדשו דיש חידוש בשל אחרים מבשל עצמו כיון דאין ממירין בשל אחרים ואין מציאות רק שיאמר כל הרוצה להמיר ובהא ס"ד דלא לקי כלל כיון דהממיר עצמו אין ממיר בשל אחרים, ואי נעשה שלוחו של זה אין שליח לעבירה וצריך קרא דלקי בשל אחרים, ולפי זה אין כאן תרי לאווי כלל רק שאין זה ברור ויש לומר דלא צריך קרא בשל אחרים ובהא פליגי דאביי סובר דלא הוי רק חד לאו חד בשלו וחד בשל חבירו וא"כ מוכח דכה"ג לא הוי ניתק לעשה ולקי והש"ס דחי ליה דהתם הוי תרי לאווי דשל אחרים ושלו שוה רק שיש לחלק בין היכא דאחת חולין להיכא דתרווייהו הקדש א"כ בלא ימיר לחוד סגי דכ"ש באחת חולין, כנ"ל:

מיהו נראה לי עוד בישוב שתי הסוגיות דהיינו הך סוגיא דחשיב ליה תרי לאווי ולכך לקי אף דהוי ניתק לעשה, להך סוגיא דמוקי חד בשלו וחד בשל חבירו, דבלא"ה הקשו התוס' שם היכי ס"ד דאביי דלאו הניתק לעשה לוקין הא מצינו בכמה מקומות להדיא במשנה דאין לוקין, ומה שתרצו התוס' דבא לדמות היכא דהעשה מתקיימת מעצמה להיכא דאין העשה סמוך ללאו הוא דחוק מאוד דמה ענין זה לזה להקשות והרי מימר, לכן נראה לי דוודאי מודה אביי דהך ולא ימיר לא הוי כלל ניתק לעשה דדוקא בחליפין שהוא לפי דבריו אמר אחת חולין ושפיר הוי ניתק לעשה דנעשית הקדש, אבל בממיר כיון דהוא עצמו הקדיש שניהם לא שייך לומר דהוי ניתק לעשה במה שנשאר קודש כפי מאמרו, ולא שייך ניתק לעשה רק באיזה שינוי, והשתא שפיר מקשה אביי כיון דקרא כתיב מעיקרא לא יחליפנו דהיינו של אחרים והדר כתיב ולא ימיר בשלו והדר כתיב עשה והשתא אי נימא דניתק לעשה אין לוקין אפי' אין העשה סמוך ללאו, א"כ למה ילקה על בשל אחרים הא הוי ניתק לעשה, אבל א נימא דהיכא דאין העשה סמוך ללאו לוקין א"כ הכא נמי כיון דעשה בתר ממיר כתיב וממיר וודאי לא הוי ניתק לעשה, ולחליפין אינו סמוך כיון דלא כתיב גבי ולא יחליפנו רק בתר ולא ימיר, ואהא דחינן דברי אביי דשאני התם דהוי תרי לאווי והיינו דס"ל לא יחליפנו חד לאו ולא ימיר כיון דבשלו ממיר כ"ש בשל אחרים א"כ הוי על של אחרים תרי לאווי ולכך לקי דאין עשה מנתק תרי לאווי, ואביי היה סובר דלא הוי רק חד לאו כיון דלולא לא ימיר לא הוי ידעינן בשלו הילכך אף דאחרים ידעינן מכ"ש מ"מ לאו לא הוי רק חדא על של אחרים, ואי קשיא לאביי למה לי ולא יחליפנו לכתוב ולא ימיר והוי של אחרים כ"ש, הא ליתא ראי הוי כתיב ולא ימיר בלבד ונכלל בו של אחרים מכ"ש א"כ הוי העשה סמוך ולא הוי לקי על של אחרים מכח ניתק לעשה, אבל השתא דכתיב של אחרים בפני עצמו ממילא לקי דלא הוי עשה סמוך כיון דעל שלו לא שייך ניתק, גם יש לומר דאביי סובר דשל אחרים לא ידעינן מש כיון דלא מהני רק באומר כל מי שרוצה להמיר כמ"ש מקודם בכוונת התוס'. בד"ה וכתיב טוב אשר לא תדור מעיקרא מייתי מדברי תורה והדר מייתי מדברי קבלה, נראה שהוקשה להם דהך ראיה בתרא מוכחא טפי דמקרא לא מוכח כ"כ דיש לומר דקרא מיירי במי שחושש על עצמו שמא לא יקיים, אבל במי שיודע בנפשו שיקיים יכול לנדור אבל מראיה בתרא מוכח טפי, לזה כתבו דמ"מ כיון דהך דמעיקרא דברי תורה הוא מייתי לה מעיקרא, אבל לדעתי נראה לי דהך וכתיב דמייתי קאי על למטה על פלוגתא דר"מ ורבנן דפליג ר"מ דבכל גווני אסור לכתחילה, וזה לא מוכח רק מהך קרא, והכי מייתי לה בהדיא בנדרים פלוגתא דר"מ ורבנן בהך קרא וכבר כתבתי בגמ' היכי דייק ר"מ מהא, אבל בהך דהכל מעריכין דמיירי בהרי עלי לא צריך רק קרא דכי תחדל לנדור דעכ"פ מוכח דהרי עלי אסור, אבל ר"מ דאוסר אפילו הרי זו הוצרך להך קרא, ועל פלוגתא דר"מ ור"י דלמטה מייתי ליה, כנ"ל:

בד"ה טוב מזה ומזה שאינו נודר כל עיקר פ"ה דלעיל מיניה כתיב וקשה לר"ת דלא מייתי בגמרא הך קרא כלל וכו' והנה כבר כתבתי בגמרא דהך קרא קמא לא איצטריך רק לר"מ אבל לר"י דפליג בהרי זו, בהרי עלי לא בעי קרא קמא כלל דמוכח במקומו דאי אפשר לומר דטוב משתדור ולא תשלם דפשיטא, אבל לר"מ דאוסר אפילו נודר ומשלם תיכף צריך קרא הקודם ג"כ, הילכך הכא דלא בעי להוכיח רק דהרי עלי אסור כמו ערכין דהא אפי' לר"י אסור, הילכך לא חש להביא קרא קמא, גם בלא"ה דברי רש"י ז"ל מוכרחין דהך לישנא טוב מזה ומזה ע"כ אקרא קמא ואבתרא קאי דטוב מנודר ומשלם דמעיקרא ומנודר ואינו משלם דבתרא, שאינו נודר כל עיקר, ור"י סובר דטוב מזה ומזה דהיינו מהך דמעיקרא את אשר תדור שלם דמיירי שלא שילם תיכף וכן מהך דבתרא שלא שילם כלל מתרווייהו טוב נודב ומשלם דהיינו שמשלם תיכף, אבל לפירוש ר"ת לא אתי שפיר לישנא דטוב מזה ומזה:

. בא"ד ואנא ידענא וכו', לא נתבררו לי דבריו דאדרבא אי הוי כתיב משתדור הוי מפרשינן משתדור ותשלם, דאי מלא תשלם פשיטא ומאי קמ"ל דטוב מזה שלא ידור, גם מה שדימה זה לתושב ושכיר אין ענין זה לזה כלל, דהכא למה לי דכתיב משתדור ולא תשלם ללמד זה על זה הוי ליה למיכתב משתדור ותשלם כיון דבאמת נתכוין לומר משתשלם ולמה נקט תרתי משתשלם ולא תשלם, דללמד על משתדור דלא נפרש ולא תשלם היה יכול לכתוב ותשלם:

ע"ב בגמ' אבל אמר הרי עלי לא. הנה מפירש"י ותוס' מבואר בהדיא דהך סוגי' כפי לישנ' בתרא דנדרי' ד"י דהך משנה דהתם כנדרי כשרים לא אמר כלום אתיא כר"י ותני נודב ומשלם, ולדעתי דברים הללו תמוהין מכמה טעמים, חדא דהך לישנא דהתם אינו הכרח כלל רק איבעית אימא, א"כ מנין לנו להקשות כאן להכריח דהכל לאו לכתחילה, דילמא בהרי עלי פליגי ולר"י אפי' בהא מותר לכתחילה והך דהכל מעריכין כר"י, ועוד דעכ"פ הוי ליה לאתויי הך סוגי' דהתם שמתוך כך הוצרכנו לומר דר"י לא פליג רק בהרי זו, ועוד דהוי ליה לומר נודב ומשלם כהך לישנא דהתם:

וביותר אני תמה דשם מבואר להדיא שאין חילוק בין נדר לנדבה כלל, ואפי' בהרי זו מודה ר"י, ולא מהני לדידיה רק שיביא בהמה לעזרה וכאן משמע בהדיא דמחלק בין הרי עלי להרי זו, לכן נראה לי דבלא"ה יש לדקדק בהא דמקשה התם בנדרים מ"ש נדר דלא וכו' נדבה נמי, דמאיזה צד פשיטא להו דנדר דמי לנדבה והרי ההפרש מבואר דבנדר חיישינן שמא לא יקיים נדרו ובנדבה ליכא למיחש, ומנין לו דהטעם בנדר שיבוא לידי תקלה כגון שימעול בה או שיעבור בבל תאחר עד שהקשה מ"ש, ועוד אי פשיטא ליה שאין לחלק מאי קשיא ליה טפי לר"מ ור"י לפום מה דמשני ע"כ לא קאמר וכו', הא בלא"ה תיקשי ליה במשנה דנדרים גופה מ"ש נדר מנדבה דבנדר הוי כנדרי רשעים ובנדבה לא:

והנראה לי בזה דוודאי עיקר פלוגתא דר"מ ור"י דר"מ ס"ל כיון דכתיב קרא טוב אשר לא תדור משתדור ולא תשלם, ע"כ כוונת הכתוב אפילו משידור וישלם לבסוף דאי שלא ישלם באמת מקמ"ל קרא דטוב אשר לא ידור ומה ס"ד דאינו טוב, וע"כ דהכוונה דטוב אשר לא תדור משתדור דשמא תבוא לידי שלא תשלם ואין ראוי להכניס עצמו מתחילה לזה, ור"י ס"ל דוודאי מנודר ואינו משלם תיכף אפילו ישלם אח"כ טוב אשר לא תדור כדמוכח קרא כנ"ל, אבל טוב מזה ומזה נודר ומשלם תיכף, דהיינו שהדבר הנדור בידו ונודר ומשלם, או שיאמר הרי זו ואין הפרש בין הרי עלי להרי זו ברגע תכ"ד, דאם לא יחזור בו בהרי זו כמו כן לא יחזור בהרי עלי כל שהדבר בידו ונודר ומשלם תיכף:

והיינו דפריך התם בנדרים דמחלק במתניתין כנדרי כשרים לא אמר כלום כנדבותם נדר בנזיר וכו', דהא ע"כ ר"י לא קאמר רק בנודר ומשלם או בהרי זו ומ"מ פליג ר"מ דלא, א"כ מוכח שאין חילוק לר"מ בין נדר לנדבה כלל וכמו כן לר"י אין חילוק, דבאופן דמשלם תיכף אפי' בנדר מותר כדקאמר נודר ומשלם, א"כ מתניתין כמאן אתיא דקתני כנדרי כשרים לא אמר כלום הרי מבואר דשום נדר ליכא בכשרים אפי' משלם תיכף וקתני כנדבותם נדר בנזיר, והרי לר"מ אפי' נדבה לא מהני ולר"י אפי' נדר נמי מהני כל שמשלם תיכף ולמה כנדרי כשרים לא אמר כלום, ומשני דלעולם ר"מ ולא קאמר רק בנדר ונדבה לא, ואהא פריך מ"ש נדר דלא כיון דאפילו נודר ומשלם תיכף דליכא למיחש שמא לא יקיים מ"מ אסור, וע"כ טעמו שמא ימעול בה א"כ ה"ה נדבה, ומשני דר"מ אינו מתיר בנדבה רק כהלל דליכא למיחש למידי ובל"ב קאמר דאתיא כר"י ובנודר מודה ותני נודב, ופריך מ"ש נדבה מנדר כיון דנדר מודה אפילו נדר לשלם תיכף דאל"כ משכחת