תפארת יעקב על חולין חלק א פח

שם הלוקח יין מבין הכותים. פירש"י דאשמועינן דכותים חשידי אתרומה, כוונתו דהוי ליה לומר הלוקח יין מע"ה דג"כ כך הדין לכך פי' דע"ה לא חשידי אתרומה גדולה וקמ"ל כותים דחשידי נמי אתרומה, ובספרי ת"י למסכת גיטין כתבתי לפרש דלכך קאמר עשרה מעשר ראשון אף דאין החשבון כך דהא כבר יצאו שני לוגין תרומה וכתבתי שם נהי דחשידי נמי אתרומה גדולה אבל מ"מ כיון דחמירא דחזינן ע"ה לא חשידי ועוד דתרומה חטה אחת פוטרת הכרי מדאורייתא ויש לחוש להחמיר שמא הפריש תרומה לכך אין מנכה מן החשבון וצריך עשרה מעשר ראשון תשעה מעשר שני, אבל בין מעשר ראשון למעשר שני אין הפרש ואי לא הפריש לא הפריש כלל ואי הפריש הפריש שניהם], וכעת מצאתי להר"ש ז"ל פ"ז דדמאי שהביא כך בשם יש מפרשים ודחה הוא ז"ל דבריהם מהך דמשנה בתר הכי היו לו תאנים של טבל והתם לא שייך האי טעמא ותמהני דלא קשיא ולא מידי ואדרבא מהך משנה מוכח הכי דלמה שינה התנא מהך לישנא דהכא וקתני מה שאני עתיד להפריש הרי הן תרומה ועשר מעשר ותשע מעשר שני, והיינו דהכא דקאמר שני לוגין שאני עתיד להפריש הרי הן תרומה עשרה מעשר ראשון הרי מפורש דעשרה לוגין מעשר ראשון ושני לוגין תרומה והיינו כיון דחוששין שמא הפרישו תרומה גדולה צריך לפרוש עשרה למאה, אבל בתאנים של טבל בביתו לא קתני רק מה שאני עתיד להפריש יהא תרומה עשר מעשר ראשון והיינו עשר ממה שיש עכשיו אחר התרומה וכן תשע מעשר שני, אבל מעיקרא כיון דבלוגין קא חשיב וקאמר שני לוגין תרומה עשרה היינו עשרה לוגין מעשר ע"כ ממאה קאמר וע"כ משום דאין מנכין התרומה כלל דשמא הפריש כבר, כנ"ל:

שם ומיחל ושותה מיד. פירש"י ומיחל המעשר שני הואיל ויכול לתקנו באמירה בעלמא לא התירו לו לסמוך על הברירה, ולא נתבררו לי דבריו שהרי אפילו מחלל אותו עכשיו ע"כ צריך לסמוך על הברירה דהא מילתא דפשיטא הוא שאם אינו מפריש כלל ואומר דמעשר שני שבו יהא מחולל לא מהני דמתחילה צריך שיפריש ואח"כ יחלל רק שאנו אומרים דמה שאמר דמה שיפריש הרי הוא מעשר שני מה שיפריש אח"כ הרי הוא כאילו הפריש מעיקרא, והיינו דקתני שני לוגין שאני עתיד להפריש הרי הן תרומה וכן עשרה מעשר ראשון תשעה מעשר שני בכולם צריך שיאמר מה שעתיד להפריש שאם יאמר שני לוגין תרומה עשרה מעשר ראשון תשעה מעשר שני הרי הכל מדומע ומעורב בחולין גם לא מהני לקרות שם במעורב רק צריך שיאמר מה שאני עתיד לפרוש יהא תרומה, א"כ כל מה ששותה חולין הוא שזה אינו מפריש והוא לא אמר רק מה שיפריש אבל עכ"פ צריך שיפריש אח"כ והוברר שזה שהפריש הוא התרומה והוא שתה חולין, וכן במעשר שני כשיפריש אח"כ אמרינן הוברר שזהו המעשר שני שאמר מעיקרא שיהא מעשר שני מה שיפריש, א"כ ממילא כשהוא מחלל עכשיו ע"כ צריך לומר הוברר שאם לא יפריש כלל וישתה הכל בלי הפרשה אין כאן מעשר שני כלל וא"כ מה צורך שיחלל, לכן נראה לי ברור דהכוונה דמותר לחלל תיכף דס"ד דלחלל אינו יכול כל שלא הפריש רק יכול לחלל תיכף ואח"כ כשיוציא מעשר שני שותה מיד בלא חילול, והרמב"ם בפי' המשנה מפרש ומיחל לשון התחלה שמתחיל לשתות אבל זה לא שייך רק במשנה דלא קתני רק ומיחל ושותה אבל בברייתא דקתני מיד לא שייך לפרש כן ודו"ק:

בתוס' בד"ה אמר ר"ה וכו' תימה וכו'. ולא ידעתי מהו התימה כ"כ כיון דהא וודאי דר"ה תלמיד דרב הוי וחייא בנו של רב היה ומהו התימה שיאמר בנו של רב משום אביו ור"ה לא שמעה מרב עצמו רק מבנו כיון דשניהם תלמידי דרב נינהו ור"ה היה תלמיד מובהק וקשיש מר"ח אבל היה יכול לשמוע חידוש שחידש רב מפי בנו ותלמידו של רב:

בד"ה ונסבין חבריא וא"ת והא אינו יכול למולחה בשבת. לכאורה תמוה דהא מצי שפיר מיירי שיש כאן חולה שיש בו סכנה [או שאין בו סכנה ומותר ע"י נכרי] ויש בשר אחר מערב שבת דס"ד דאין חילוק קמ"ל דיש בו איסור ואין מאכילין אותו רק בשר של אתמול ולא מה שנשחט היום, ונראה דקושיית התוס' הוא לפי מה דמסיק לקמן דמתניתין בהיה לו חולה מבעוד יום והבריא דאל"כ אין צורך לאוקמא כר"י דלר"מ נמי הואיל ואינו ראוי לכוס, והשתא ממילא ע"כ שאין לו בשר אחר מיירי דאל"כ לא מהני מה שהיה לו חולה מבעוד יום וא"כ ממילא אסור מכח מליחה, וליכא למימר דעכשיו יש כאן בשר אחר ומבעוד יום לא היה לו א"כ לא היה צריך לומר שהבריא. רק שהשיג בשר אחר, מיהו מ"מ נראה לי דלא קשיא כלל דשפיר יש לומר דהיה לו חולה שהיה צריך לשחוט עבורו להאכילו מין זה דוקא כגון תרנגולת וכדומה והבריא ועבר ושחט ועכשיו יש חולה אחר הצריך לאכול בשבת אבל לזה אין קפידא אי יאכל דוקא בשר זה או אחר, או שזה שהבריא עדיין הוא חולה שאין בו סכנה הצריך לעשות לו מאכל ע"י נכרי דמותר לחולה שאין בו סכנה ויש לו בשר שחוט מאתמול ובשר שנשחט היום שאסור ליתן לו בשר שנשחט היום, גם לא הבנתי כלל עיקר קושייתם דהא בני מעיים אין מחזיקין בהם דם כדלקמן דקי"ג ופי' רש"י לאסור אם לא נמלחו, ואפשר דרק דיעבד מותר בלא נמלחו אבל לכתחילה צריך מליחה, גם מה שתירצו דעבר ומלחה צ"ע לכאורה דכיון דמליחת בשר אסור בשבת א"כ כמו דאסור בשוחט בשבת כמו כן אסור אפי' נשחט אתמול משום מליחה בשבת, וצריך לומר דבאמת קמ"ל דאפי' שחט בשבת שחיטתו כשרה דמתחייב בנפשו משא"כ מולח בשר דאין עיבוד באוכלין ורק מדרבנן אסור וממילא קמ"ל ג"כ דאסורה ליומא באכילה מצד דעבד איסורא, אבל מכל מקום בעיקר הקושיא נראה ברור כמ"ש מקודם:

בד"ה מחתכין את הדילועין אור"ת דמיירי שנתלש מן המחובר בשבת וכו'. דבריהם צ"ע כיון דשמעינן ליה לר"י דסובר מוקצה מחמת מיאוס כ"ש מוקצה מחמת איסור כמ"ש התוס' ע"ב בד"ה אימר, והשתא אמאי לא פליג ר"י ברישא בדילועין דמ"מ דבין השמשות היו מחוברין הוי מוקצה מחמת איסור ובהא לא מהני יושב ומצפה דהא הכא מוקי לה התוס' ביושב ומצפה דאל"כ אפילו ר"ש מודה דהוי מוקצה מדלא לקטינהו אתמול אקצינהו ומ"מ קשיא להו לתוס' בד"ה אם לא דנימא טעמא משום מוקצה מחמת איסור אלמא דלענין מחמת איסור אינו מועיל מה שמצפה כלל וכמו כן לא מהני מה שיש לו בהמה שיכולה לאכול מן המחובר דמ"מ כיון דבין השמשות היה אסור לטלטלם מכח איסור מחובר הוי מוקצה, וא"כ נהי דר"ש לית ליה מוקצה מחמת איסור אבל ר"י וודאי אית ליה והוי ליה לחלוק בדילועין ג"כ כמו דפליג בנבלה מכח מוכן, והיה אפשר לומר דבנבלה נמי דקאמר דטעמא לפי שאינה מן המוכן ולא משום דהוי מוקצה מחמת איסור משום דבא לאסור אפילו היה לו חולה מבעוד יום שלא היה מוקצה מחמת איסור ולכך לא פליג בדילועין כיון דמיירי שיש לו בהמה דהוי מוכן לבהמה אפי במחובר, א"כ כשהיה לו חולה כשקידש היום שהיה יכול לתולשן ולא הוי מוקצה ממילא מותר ליתנם לבהמה, אבל לא ידעתי לפי זה מאי קשיא להו בד"ה אם לא היתה דלא קאמר טעמא בביצה דף ו' משום מוקצה מחמת איסור דאי טעמא משום מוקצה מחמת איסור למה אינו חולק גם בדילועין דמעיקרא וע"כ משום מוכן ודילועין מוכן הוא, ולענין מה שהקשו הראשונים ז"ל בהא דאמרינן בביצה ד"ג דפירות הנושרין משום שמא יעלה ויתלוש הוא והרי בלא"ה אסורין משום מוקצה כדמוכח פרק מקום שנהגו, ונראה לי דהך דהתם דלכ"ע בשל מכבדות אסור שמא יעלה ויתלוש ובשל כיפין. פליגי דלרבנן אסירי משום מוקצה דמוכן לעורבים אינו מוכן לאדם ענינו כך דכל שנפלו בשבת מן המכבדות אפילו נתלשו מבעוד יום מ"מ אסורין לכ"ע שמא יעלה ויתלוש כיון דשם יש מחוברין רק בין הכיפין שאין שם מחוברין לא גזרינן שמא יעלה שם ויתלוש שאין שם מחובר כלל, ונהי דאסור לעלות לבין הכיפין דוודאי לכ"ע אין עולין באילן אבל כשנפלו מבין הכיפין לארץ מותרין, רק באותן שנפלו ונתלשו בשבת ונפלו לבין הכיפין ומבין הכיפין לארץ אסורין משום מוקצה כיון שהיו מחוברין ולכך פליגי התם דאנשי יריחו התירו ללקט כל מה שנשר מבין הכיפין והרי יש מהן שנתלשו היום מן המחובר, והשתא שפיר קאמר דפירות הנושרין ממקום שהן מחוברין אפילו נתלשו קודם שבת ונשארו שם ונפלו לארץ בשבת אסור ללקטם כיון שיש מחוברין חיישינן שמא יעלה ויתלוש, אבל משום מוקצה לא שייך לאסור כיון שהיה תלוש מבעוד יום ואף דבין השמשות היה אסור לעלות באילן מ"מ היו עומדין ליפול בכל שעה ולא הוי מוקצה כנ"ל, ואין להאריך כאן בזה:

בד"ה אם לא היתה נבלה מע"ש וכו' וא"ת וכו' והשתא אמאי לא מפרש טעמא דהוי מוקצה מחמת איסור. אבל הכא לא קשיא להו דקאמר מי דמי אף דהוי מוקצה מחמת איסור דדרך דחיי' אמר, מהרש"א, ואין צורך דליכא למימר דהא דקאמר ור"י הוא היינו ר"י דדילועין ומכח מוקצה מחמת איסור דבהא אפילו ר"מ מודה ולמה קאמר ר"י הוא, וע"כ אפילו היה לו חולה קאמר דאסורה ליומא וע"כ דלאו משום מחמת איסור קאמר, א"כ כי קאמר דר"י הוא ע"כ משום דמפרש דברי ר"י מכח מוכן ושפיר פריך מי דמי, מיהו בעיקר קושיית התוס' מלבד מה דלפיר"ת בדיבור הקודם דמפרש הך דילועין שנתלשו מן המחובר והשתא אי טעמא דר"י מכח מוקצה מחמת איסור למה לא פליג ברישא בדילועין, וע"כ משום דהוי מוכן לאדם מעיקרא ודילועין שפיר היו מוכן לבהמה כמ"ש התוס' בדיבור הקודם, אבל בלא"ה נראה לי דלא קשיא כלל דהך סוגיא דביצה ס"ל בטעמא דר"י דמבשל דקניס שוגג אטו מזיד כדמוכח להדיא בסוגיא דהניזקין דנ"ג ע"ב דרמי התם דר"י אדר"י מהך דמבשל בשבת דמוכח דקניס שוגג אטו מזיד והשתא כיון דרב קאמר דהך מתניתין דהשוחט כר"י דמבשל כדמסיק הכא א"כ ע"כ דלית ליה לר"י אליבא דרב מוקצה מחמת איסור דאל"כ הא כל שוחט באמת מוקצה מחמת איסור וממילא אסור מדינא בין שוגג בין מזיד מכח מוקצה בו ביום, א"כ לא שייך לקנוס באופן שאין בו משום מוקצה כגון שהיה לו חולה והבריא לאסור מכח קנס דאיסור שבת כיון דלעולם שוחט אסור משום מוקצה ולא שכיח חולה מבעוד יום והבריא והוא ישחוט אחר שהבריא למיקנסא, כיון דלא שייך זה בכל