תפארת יעקב על חולין חלק א פז

מה דבעי לאוקמא כר"מ ובמזיד דפריך ונוקמא במזיד ור"מ בהא קשה הא הוי מחלל שבת ושחיטתו נבלה ואי בצינעא מ"מ לא הוי דומיא דיו"ה, ומ"מ לא נאדו התוס' בשביל קושיא ממה שתירצו כיון דבלא"ה משני דלא הוי דומיא דיו"ה רק שהיה יכול לומר דמיון זה, ולא נתכוונו התוס' במה שזכרו הך ומיהו דבזה תשאר הקושיא קיימת רק שהוכרחו להזכיר זה שלא נחשוב דלפי תירוץ זה לא איכפת לן כלל דלא הוי דומיא דיו"ה וא"כ יקשה עלינו נוקמא כר"מ ובמזיד ואי משום דלא הוי דומיא הא השתא נמי לא הוי דומיא, לזה כתבו דרק לפי מה דמוקי כר"י לא איכפת לן מה דבמזיד לא הוי דומיא כיון דבמזיד לא מיירי רק שאילו היה מזיד קאמר אבל אי מוקמינן כר"מ דמיירי באמת במזיד וודאי פשיטא דבעינן דומיא, והוי מצי באמת לדחות מכח הך דומיא דהכא בצינעא ויו"ה בפרהסיא רק דבלא"ה דחי משום דומיא דל"ש שוגג ל"ש מזיד, ולפי שלא היה הדבר ברור לדעתם שיועיל כאן גבי שחיטה בצינעא כיון שצריך אחרים רואין לגוף השחיטה והם יפרסמו ששחט בשבת ולעולם הוי כפרהסיא, ועל זה כתבו ועוד יש לומר דבפעם אחת לא חשיב מומר והביאו שפיר ראיה מהך דר"ל והך דשנים אוחזין בסכין דהתם נמי כיון שצריך לראות עכ"פ השחיטה ששחט יפה א"כ הוי פרהסיא ומ"מ בפעם אחת לא חשיב מומר, ואי נימא דהך דהתם בצינעא א"כ פשיטא דתירוץ ראשון עולה יפה והם לא רצו לתרץ עוד רק לפי שיש סברא לומר דלעולם הוי פרהסיא א"כ מוכח עכ"פ דבפעם אחת לא חשיב מומר ודו"ק כי בזה מיושבין כל דברי התוס':

בא"ד וכן משמע בפרק ב'. תמוה לי היכי משמע להו דהתם במזיד מיירי דילמא בשוגג ור"ל קאמר דמותרת דאין מחשבין מעבודה לעבודה ור"י סובר דאסורה דמחשבין מעבודה לעבודה, והא דאמרינן פרק ד' מיתות מודה ר"ל דבר קטלא הוא היינו דבמזיד חייב מיתה אבל מודה ר"ל דבמזיד שחיטתו אסורה מכח שחיטת מומר אפי' אין מחשבין מעבודה לעבודה:

בא"ד ועוד אמרינן לקמן פ"ב וכו'. תמוה לי למה להו להביא מהך לישנא דלצעורי קא מיכוון הא מעיקרא מוכח בפשיטות דפריך לר"נ ור"ע דס"ל אין אדם אוסר דבר שאינו שלו מהך דב' אוחזין בסכין דקתני שחיטתו פסולה וקשה מאי קושיא נהי דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו אבל גברא בר קטלא הוא ומומר הוא ושחיטתו אסורה מכח שחיטת מומר, ונהי דמצי מיירי בשוגג אבל מאי קושיא דילמא במזיד מיירי ואסור מכח שחיטת מומר, ואי נימא כיון דאין אדם אוסר וכו' ולא איכפת לן מצד מחשבת ע"ז ממילא מצד שחיטת מומר ג"כ לא איכפת לן דמתכשרא בשחיטת הכשר האוחז עמו וכדעת הפוסקים דס"ל נכרי שאינו עע"ז וישראל שאוחזין בסכין ושוחטין השחיטה כשרה בשחיטת ישראל א"כ השתא נמי לא מוכח מידי, בשלמא לפירש"י לקמן דבשותפות לא שייך לצעורי א"כ יש לומר דאפי' בל"ק ג"כ הוי ס"ל לצעורי רק דאפילו היכא דלא שייך לצעורי אין אדם אוסר, והשתא י"ל דהקושיא דלצעורי מיכוון ואפי' שחיטת מומר לא הוי, אבל התוס' בעצמם ס"ל לקמן דלענין לצעורי לא מהני שותפות א"כ ע"כ דמעיקרא דמשני דאית ליה שותפות לאו מכח לצעורי מקשה], ואפשר לומר דכוונת התוס' דמעיקרא הוי מצינו למימר דמשמע ליה דמתניתין סתמא קתני אפי' באומר בגמר זביחה הוא עובדה דלא הוי מומר רק בגמר שחיטה, ודוקא בשוחט בשבת קשיא להו לתוס' דבתחילת שחיטה נעשה מומר כמ"ש הרמב"ם בפי' המשנה אבל בשוחט לע"ז כל שאומר בגמר זביחה הוא עובדה לא נעשה מומר רק בגמר שחיטה וממילא כל שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו אפילו שחיטת מומר לא הוי אבל אי אדם אוסר כל שמתכוון לעובדה בגמר זביחה ג"כ אסרה בגמר שחיטה, אבל עדיין צ"ע דהשתא נמי דמשני בשותפות ג"כ לא מיירי בכל גווני:

בגמ' אסורה באכילה ליומא ונסבין חבריא למימר ר"י היא. פי' רש"י בני הישיבה עלה על דעתם לומר דמתניתין דפירשה רב וכו' משום דקסבר מתניתין ר"י היא ודייק טעמא לקמן מדקתני שבת דומיא דיו"ה וכו', מבואר מדבריו דהך ונסבין הגמרא קאמר לה או ר"ה עצמו וזה שפי' כאן מדקתני שבת דומיא דיו"ה ולא פי' כן תיכף במילתא דרב בד"ה אסורה באכילה ליומא דדייק כן מדנקט שבת דומיא דיו"ה, וע"כ דבדברי רב עצמו י"ל בפשיטות דאסורה באכילה ליומא משום מוקצה מחמת איסור ואפי' ר"מ מודה אבל חבריא דנסבין למימר ר"י היא ע"כ משום דדומיא דיו"ה קתני ואפי' היה לו חולה בערב שבת ולכך נסבין לומר כר"י דוקא, אבל לדעתי קשה מאוד לפרש כן דא"כ למה להו לחבריא למידק כך במילתא דרב במתניתין גופה הוי להו לומר כיון דקתני דומיא דיו"ה ע"כ ר"י היא ואפי' היה לו חולה מבעוד יום ומאי ענין זה להך דרב, דאי הכרח זה דומיא דיו"ה הוי הכרח מוכרח הוא במשנה עצמה ואי אין זה הכרח גם מהך דרב לא שמענו שיכריח כן דהא סתמא קאמר אסור באכילה ליומא, לכן נראה לי דהך ונסבין חבריא הוא סיום מילתא דרב גופא שכך אמר דאסורה באכילה ליומא ותבריא אמרין דר"י היא והיינו מכח דומיא דיו"ה ואפילו היה לו חולה כדמפרש לקמן, ובענין עיקר הדמיון ליו"ה מה שנראה לכאורה דהכוונה דיו"ה אסור מכח התענית יתבאר לקמן בגמרא בס"ד מה שנראה לי בזה ועמ"ש בסמוך:

שם מחתכין את הדילועין. פירש"י ז"ל התלושין ודבר ברור הוא שבא לפרש דלא תימא בדילועין שהיו מחוברין היום ונתלשו היום משום דחזינן דלא פליג ר"י רק בנבלה, וע"כ דדילועין לכ"ע כשהיו מחוברין היום אסורין חדא שמא יעלה ויתלוש ועוד משום דבר הנלקט מן המחובר כהך דנכרי שהביא דורון לישראל שאם יש במינו במחובר אסור ואפי' ר"ש מודה כמו בפירש"י בביצה דכ"ד, וע"כ דבדילועין שהיו תלושין מכבר מיירי וקמ"ל דלא חיישינן לאטרוחי באוכלין לצורך בהמה וכן פירש"י בהדיא בכמה מקומות, והרשב"א ז"ל בחידושיו הבין דברי רש"י ז"ל בהיפוך ולפע"ד נראה ברור כמ"ש:

שם אם לא היתה נבלה מבעוד יום. איכא למידק כיון דטעמא דר"י לפי שאינה מן המוכן דערב שבת היתה עומדת לאדם א"כ אפי' לא היתה נבלה מבעוד יום רק טרפה שנשבר רגלה ונחתך למעלה מארכובה או במקום צומת הגידין א"כ בערב שבת היתה עומדת לכלבים והוי מן המוכן, ונראה לי דוודאי איכא טעמא אחרינא הכא משום איסורא דשבת שאסור לשחוט ולהרוג בהמה בשבת רק ר"י קאמר טעמא לפי שאינה מן המוכן דקמ"ל אפי' היה לו חולה בערב שבת מ"מ כיון שנתנבלה בשבת לא הוי מן המוכן שלא היתה מוכנת לכלבים ואפי' היתה טרפה מ"מ לכלבים לא היתה עומדת ואפי' היה לו חולה שיכול לשוחטה מ"מ אינה מוכנת לכלבים, מיהו קצת יש לדקדק אי היה לו בהמה גדולה שנטרפה מבעוד יום והיה לו חולה מ"מ כיון דאין צריך לחולה רק מעט ממנה א"כ השאר הוי מוכן לכלבים, וצריך לומר דלאו משום חולה קאמר שאינה מן המוכן רק לאשמועינן דאפילו ביו"ט אסורה שלא היתה מוכנת לכלבים וממילא אפי' היתה טרפה מ"מ לא היה יכול להורגה ביו"ט או לשוחטה דאסור לעשות מלאכה ביו"ט לצורך כלבים וכיון דעכ"פ היתה בחיים הוי מוקצה מחמת איסור כנ"ל ועמ"ש בתוס':

מיהו אכתי איכא למידק כיון דע"כ שמענו מדברי ר"י דסובר ג"כ מוקצה מחמת איסור א"כ לימא דהכא נמי כך הכוונה, דהך ר"י דדילועין הוא דשמענו דס"ל מוקצה מחמת איסור ובמתניתין נמי בשוחט בשבת הוי מוקצה מחמת איסור לכך אסורה ליומא, ונהי דבהא יש לומר דהמקשה ידע כיון דקאמר ר"י היא ור"מ נמי סובר מוקצה מחמת איסור ש"מ דאפי' היה לו חולה אוסר בו ביום, אבל לקמן דקאמר אימר דשמעת ליה לר"י מוקצה מחמת מיאוס מחמת איסור מי שמעת ליה וקאמר דמר"י דנר דסובר חוץ מן הנר שהדליקו בו באותו שבת לא מוכח דדחי ליה בידים, והשתא מהך ר"י דדילועין מוכח דסובר מוקצה מחמת איסור דהא אפילו נטרפה בע"ש אוסר לחתכה לכלבים וע"כ משום איסורא דמוכן לכלבים הוי כיון שנטרפה:

ואפשר לומר דמהך דר"י דהכא ליכא להוכיח מוקצה מחמת איסור דאיכא למימר דטעמא אחרינא איכא כמו בנכרי שהביא דורון דאפי' ר"ש מודה כיון דלא לקטן אתמול אקצינהו והכא נמי כל שאינו יושב ומצפה הוי מוקצה מדלא שחטה או הרגה אתמול, והשתא הך דר"י דהכא דקאמר אם לא היתה נבלה היינו דאפילו היתה טרפה מ"מ כיון דלא שחטה אתמול אקצי לה ומ"מ נקט טעמא לפי שאינה מן המוכן לאשמועינן אפי' יושב ומצפה אסור אי לא היתה טרפה ג"כ מע"ש, והכא לא הוי מצי למימר דהך ר"י היא דאוסר משום דאקצינהו, דכיון דקאמר ר"י הוא ובהך מוקצה אפילו ר"ש מודה ש"מ דאוסר אפי' היה יושב ומצפה שישחטנה חש"ו באחרי' רואין והיינו משום דהיתה עומדת לגדל, כנ"ל:

שם והא לית ליה לר"י ברירה וכו'. ואע"ג דהתם דאורייתא והכא דרבנן מ"מ הא אליבא דרב קיימינן ורב גופא סובר בעירובין דל"ו דל"ש דרבנן ול"ש דאורייתא, דהא קאמר דליתא למתניתין דעירירן דעירובין דהוי דרבנן מכח הך ברייתא דלוקח יין, ואף דהתם מוכח דלית ליה לרב טעמא מכח בקיעת הנוד רק ע"כ לטעמיה דר"מ קאמר ליה הכי, מ"מ לא שמענו לו כך רק מכח דאיכא נמי ברייתא דתני איו ולכך הוצרך נמי הכא לאתויי הך ברייתא דאיו כמ"ש התוס' ע"ב בד"ה התם, אבל עכ"פ בתר דמייתי הך דאיו מוכח מדברי רב בעירובין דאין חילוק בין דרבנן לדאורייתא וכן דטעמא דר"י לאו מכח בקיעת הנוד הוא ועמ"ש עוד ע"ב בתוס' ד"ה התם, מיהו הא קשיא לי היכי מייתי מהך דהלוקח יין התם הוי ברירה בלי שום סברא וטעם רק שנאמר מעצמנו הוברר למפרע אבל הכא דמסברא והכרח אמרינן לה כיון דחזינן דשחטה הרי היתה עומדת לכך דמאיזה צד נימא דחזר בו מדעתו מעיקרא, וצריך לומר דהקושיא היתה דמותר ליקח בהמה מן העדר לשוחטה ביו"ט והכא בוודאי ליכא שום סברא וטעם דנימא הוברר דהא לא היה דעתו לשחוט רק אחת מן העדר, וצריך לומר הוברר דזו היתה עומדת לשחיטה בלי טעם כלל, או דההוכחה הוא דחזינן אפילו נשחטה בלי דעתו כלל כגון שלקחה ביו"ט מאחר ואותו אחר לא היה דעתו עליה כלל מכל מקום אמרינן הוברר דהיתה עומדת לכך ושפיר מקשה מהלוקח יין: