תפארת יעקב על חולין חלק א פו

ראשון תיכף לקושיא ראשונה ולומר על זה מיהו למאי דמוקי כר"מ והוא סובר דמומר לדבר אחד הוי מומר לכל התורה קשיא ולתרץ תירוץ אחר לחלק בין פעם אחת לב' וג':

והעולה על כולם הוא בעיקר מה שהקשו מכח מומר לדבר אחד הוי מומר לכל התורה ולכאורה לא קשיא כלל דמ"מ לא שמענו דהוי כעכו"ם ועכ"פ באחרים רואין שחיטתו מותרת, והרב מהרי"ק בתשובה סי' ק"ס כתב דכוונת התוס' דמשמע להו דמתניתין אפי' אין אחרים רואין מכשירין דומיא דשוחט בלילה וסומא ששחט במשנה הקודמת ע"ש שהאריך, ובאמת דבריו תמוהין מאוד דאי כוונת התוס' להקשות מכח דמשמע להו דאין אחרים רואין א"כ מאי ראיה מייתי התוס' מהך דהשוחט לע"ז לזרוק דמה לע"ז דשחיטתו כשרה לר"ל וכן מהך דלקמן בב' אוחזין בסכין, התם דידעינן דשחט יפה רק לענין שיהא כנכרי שפיר אמרינן דבפעם אחת לא הוו כנכרי אבל לענין לחשדו על קלקול השחיטה דניבעי אחרים רואין שפיר יש לומר אפי' בפעם אחת חשוד ובעינן אחרים רואין והתם באמת היו אחרים רואין וכ"ש בהך דב' אוחזין דאידך ראה דשחט שפיר, מיהו וודאי פשיטא דאי אפשר לומר ג"כ דקושיית התוס' היתה דלר"מ הוי כנכרי כל שהוא מומר לדבר אחד, ונהי דמהך דבכורות ופרק זה בורר שהקשה מהרי"ק דלא שמענו רק נחשד לכל התורה אין ראיה לפע"ד דמ"מ יש לומר כיון דחזינן ליה לר"מ דכל שהוא מומר לדבר אחד חשדינן ליה שעובר כל התורה ואין מאמינים לו בשום דבר א"כ ממילא אין לנו למסור לו לשחוט אפי' אחרים רואין דשמא עבר על כל התורה ומומר לכל התורה וודאי הוי כמו מומר לחלל שבת וע"ז דאינהו פסולייהו דהוי כמומר לכל התורה, א"כ כל שהוא מומר לדבר אחד אין למסור לו לשחוט אפילו בפני אחרים ואפי' שחט יש לאסור שמא עבר על כל התורה ואינו בר זביחה:

אבל בלא"ה תמהני על מהרי"ק דהרי מילתא דפשיטא היא דאי אפשר לומר דלר"מ מומר לדבר אחד הוי מומר לכל התורה ודינו כעכו"ם ושחיטתו נבלה אפי' אחרים רואין, דהא לקמן פרק או"ב תנן במתניתין שחט פרה ובתה ובת בתה סופג שמונים ור"מ מודה בה דהא בסיפא שחט פרה ובת בתה ובתר הכי בתה פליג ר"מ דאינו סופג רק ארבעים, והשתא כיון ששחט פרה ובתה נעשה מומר לדבר אחד וממילא כששחט בת בתה הוי שחיטתו נבלה, ונהי דבאו"ב גרידא אין להקשות הא הוי מומר בשחיטה זו כמו שוחט בשבת כאן דבקשו התוס' לאסור שחיטתו דהוי מומר במה ששחט בשבת, הא ליתא דדוקא בשוחט בשבת לא הוי מומר בהכשר השחיטה דוקא רק בשחיטתו מתחילה כמ"ש הרמב"ם בפי' המשנה דתיכף כשעשה חבורה קודם גמר שחיטה הוי מומר, אבל באו"ב לא הוי מומר רק בגמר שחיטה כשנעשית בהכשר דשוחט ונתנבל אין בו משום או"ב הילכך רק בגמר שחיטה נעשה מומר וכבר נתכשרה לכך סופג ארבעים, אבל כששחט בת בתה למה יתחייב מלקות הא שחיטה זו אינה שחיטה דהוי שחיטת מומר מכח מה ששחט פרה ובתה, [ובוודאי לא שייך לומר דמיירי דעשה תשובה דאיזה תשובה היא זו דבאותו יום חזר לסורו ובעינן נמי שילך למקום שאין מכירין ויחזיר אבידה בדבר חשוב וכל זה פשיטא דלא שייך באותו יום] עכ"פ נשארו דברי התוס' קשין בכל אופן:

לכן נראה לי בכוונת התוס' כאשר נדקדק עוד חדא כיון דבהדיא איתא לעיל מחלל שבתות בפרהסי' מה ס"ד להקשות כיון דלא קתני כאן בפרהסי' מאיזה צד נוקמא בפרהסי' להקשות מהך דהתם, גם לשונם שכתבו כדמוכח לעיל ולעיל מפורש בהדיא דאיתותב ר"ע מהך ברייתא דקתני דמנסך ביין ומחלל שבתות בפרהסי' פסול לקרבן א"כ מפורש להדיא דמחלל שבת פסול לשחיטה, ועוד קשיא לי במה שהביאו ראיה להתירוץ השני מהך דר"ל בשוחט לזרוק דם לע"ז וכן מהך דב' אוחזין בסכין וקשה הא פשיטא דתירוץ ראשון אמת דבהדיא קתני לעיל בפרהסי' וע"כ שלא באו לחדש רק דאפילו בפרהסי' בפעם אחת לא מיפסל, והשתא בין אי ס"ל לתוס' דבע"ז לא בעינן פרהסי' והך פרהסי' דקתני בברייתא לא קאי רק על מחלל שבתות, בין אי נימא דקאי גם על ע"ז עכ"פ מאי ראיה מהך דר"ל ומהך דב' אוחזין בסכין לימא דמיירי התם בצינעא אבל בפרהסי' שפיר חשיב מומר אפילו בפעם אחת, ודוחק לומר דפשיטא להו בע"ז לא בעי פרהסי' וממילא היה שוה אצלם צינעא דע"ז בפעם אחת כמו שבת בפרהסי' זהו דוחק דמנא להו להשוותם:

לכן נראה לי דעיקר מה שנסתפקו התוס' עד שתירצו ב' תירוצים הוא דיש להסתפק באמת בהך פרהסי' שהוזכר בברייתא לעיל אי הכוונה כמו פרהסי' המוזכר גבי קידוש השם דאין פרהסי' פחותה מעשרה או דנימא דוקא גבי קידוש השם בעינן בעת קידוש עשרה שנאמר ונקדשתי בתוך בני ישראל אבל לענין שיהא מומר לכל התורה כל שעושה בפני רואין ויתפרסם הדבר חשוב מומר לכל התורה, ואינו בדין שלא יהא מומר רק באופן שהוא עשה בצינעא בפני עצמו רק במקרה ופתאום באו עליו וראו שניסך יין או עבד ע"ז או חילל שבת אבל כל שעושה בפני רואין לא בעינן עשרה והוי מומר לכל התורה וכן הדעת נותנת באמת, ולפי זה בשחיטה אי גבי' בדיקת סכין ולראות ששחט יפה ע"כ פרהסי' היא, אבל אי נימא דפרהסי' דהתם דוקא היא כמו גבי קידוש השם שפיר יש לומר הכא בצינעא, וזהו כוונת התוס' דלעיל מוכח דעכ"פ מומר לע"ז ולחלל שבת שחיטתו אסורה עכ"פ דאי לא ראו שחיטתו ששחט יפה אסורה מכח חשש שקלקל השחיטה ואפילו לא עבר רק בצינעא ממש וזה מוכח התם מהא דאיתותב ר"ע מהך ברייתא וקשה דילמא ברייתא בפרהסיא והך בפרהסיא דהתם קאי גם על ע"ז דהא קתני חוץ מן המומר לנסך היין ולחלל שבתות בפרהסיא, [תדע דלפי מה שתירצו התוס' לחלק בין פעם אחת לב' דבפעם אחת לא חשיב מומר א"כ הך חוץ מן המומר קאי גם על לחלל שבתות א"כ ממילא יש לומר דבפרהסיא קאי על מנסך היין ג"כ], ור"ע מיירי בצינעא ומנא לן דאפילו בפרהסיא מתיר ר"ע שחיטתו ואף דמייתי ראיה מאחאב התם לא שייך פרהסיא כיון דכולם היו עע"ז, ועוד דדחי התם הוכחה מברייתא דקתני אפי' מומר דלא מיירי לאכול נבלות רק לע"ז וכר"ע וקשה לימא אפילו לדידן דפליגי על ר"ע ומיירי ברייתא במומר לע"ז בצינעא, וע"כ דלא בעינן פרהסיא דיהא כנכרי אבל פשיטא דאפילו לדידן דמומר לדבר אחד אינו חשוד לכל התורה אבל מומר לחלל שבת או ע"ז אפילו בצינעא אסור לאכול משחיטתו בלי רואין ובדיקת סכין וכיון דר"ע מתיר לאכול משחיטתו בלי רואין כלל כדמוכח להדיא לעיל שפיר מקשה עליה מהך ברייתא כיון דלדידיה לא הוי רק כמומר לדבר אחד בעלמא ובברייתא מוכח דהוי כמומר לכל התורה א"כ אפילו בצינעא עכ"פ יש לחוש לשחיטתו כל שלא בדקו סכין ולא ראו ששחט יפה, וזהו כוונת התוס' שלא זכרו כלל מחלל שבתות בפרהסי' רק מומר לחלל שבתות מוכח לעיל דעכ"פ שחיטתו אסורה והשתא הכא אי מיירי ששחט בינו לבין עצמו ובאו עליו פתאום ומצאוהו ששחט הרי שחיטתו אסורה מצד חשש קלקול השחיטה, ואי שחט לפנינו שחיטה הגונה [ונראה לי דבעינן בזה שנים כיון דאיתחזק איסור ולאו בידו לשחוט בשבת] הוי כנכרי כיון ששחט בפני רואין שיתפרסם הדבר, ועל זה כתבו ועוד לבר מהך הוכחה דלעיל הרי מוקמינן כר"מ לר"מ מומר לדבר אחד הוי מומר לכל התורה וחשדינן ליה על קלקול השחיטה א"כ צריך אחרים רואין ששחט יפה וממילא הוי מומר לחלל שבתות דשחיטתו נבלה, ובשני הקושיות לא נתכוונו להקשות רק דע"כ ששחט בפני רואין א"כ שחיטתו נבלה, ואהא תירצו התוס' דהתם בפרהסי' הכא בצינעא והיינו דאפילו לענין שיהא כנכרי בעינן שיעשה מעשיו בפרהסיא ממש כמו גבי קידוש השם והכא בצינעא ואפילו ראו אותו ששחט יפה כל שאינו בפרהסיא לפני עשרה לא הוי כנכרי, ולפי שעדיין יש לפקפק בתירוץ זה דהא בגמרא אמרו דשבת דומיא דיו"ה נשנה במשנה והרי ביו"ה אפילו בפרהסיא שחיטתו כשרה כדמוכח להדיא מלשון רש"י לעיל וז"ל דהעובד ע"ז כופר בהקב"ה ומחלל שבת כופר במעשיו ומעיד שקר שלא שבת הקב"ה במעשה בראשית, משמע בהדיא דיו"ה לא דאפילו עבר על מיתת ב"ד אינו כנכרי וכ"ש כרת ואין ביוה"כ יתר על יו"ט רק כרת, וא"כ אי בשבת נחלק דבפרהסיא שחיטתו פסולה לא הוי דומיא דיו"ה ואי לא איכפת לן מה שאינו דומה ליו"ה א"כ נוקמא באמת במזיד וכר"מ, ואף שראיתי למקצת מן האחרונים ז"ל שכתבו דיו"ה כשבת לענין זה דמחלל בפרהסיא הוי כעכו"ם אבל לא משמע כן ברש"י הנ"ל וכן הרמב"ם לא זכר רק מחלל שבת בפרהסי', [ואף דמצינו בכותב גט בשבת ויו"ה דהגט בטל דהוי כנכרי מ"מ התם וודאי דלא הוי כנכרי שאינו בתורת גיטין דהא מומר מקדש ומגרש רק הטעם משום דאדעתא דנפשיה עביד ואינו כותב לשמה, תדע דלמ"ד דצריך שיהא הסופר שליח הבעל היכי יוכל מומר לגרש אשתו הא מה דאיהו לא מצי עביד היכי משוי שליח וע"כ דרק משום דאינו כותב לשמה אבל כששלוחו כותב לשמה מהני שפיר ודוחק לומר משום דיכול לעשות תשובה], והשתא צריך לומר דלכך אינה מגורשת לגמרי ולא ספק משום דכתיבת גט הוי דבר שבערוה ורק באיש כשר הוי כמי שיודעין העדים שכותב לשמה אבל במי שעושה אדעתיה דנפשיה ואין לנו בו בירור שכותב לשמה אפילו אי כותב לשמה לא מהני, הילכך כשכותב גט בשבת ויו"ה דהיא עבירה חמורה אפילו ביו"ה מ"מ כיון שבכתיבה זו הוא עובר עבירה חמורה יש לחוש בו שכותב אדעתא דנפשיה ואינו גט, אבל ביו"ט דקיל מאיסור אשת איש ואינו רק לאו אין חוששין שעושה אדעתיה וכותב שלא לשמה, גם בלא"ה דברי הרמב"ם שם תמוהין ויש שם נוסחאות שונות ודברי רש"י ז"ל לעיל מטין בפירוש דרק שבת ולא יו"ה א"כ פשיטא שיש בידינו לכוון דברי התוס' לדעתו], והנה קושיא זו מתחלקת לב' פנים לפי מה דמקשה בגמרא לקמן ומי מצית מוקמת לה בשוגג וכו' וקשה במזיד היכי מצי מיירי הא שחיטתו נבלה וכן למאי דפריך ונוקמא במזיד ור"מ ובתרווייהו צריך לתרץ לחלק בין צינעא לפרהסיא ולא הוי דומיא דיו"ה, לזה כתבו התוס' ומיהו למאי דמוקי כר"מ קשה דבשלמא למאי דפריך ומי מצית מוקמת לה בשוגג ניחא דהא פריך לדחויי מה דמשני מעיקרא דדומיא דיו"ה קתני דע"כ אינו דומיא דהא מתחייב בנפשו קתני, ולפי מה דמשני שאילו היה מזיד קאמר א"כ באמת מיירי בשוגג רק שאילו היה מזיד קאמר א"כ הוי שפיר דומיא ואף דבמזיד לא הוי דומיא מה בכך הא בשוגג מיירי ובהא דמיירי הוי דומיא, רק לפי