תפארת יעקב על חולין חלק א פה

פשיטא דיכול לבדוק תיכף ע"י אחר שיראה אי שחט הרוב וכ"ש שהיה מהראוי למסור לסומא לשחוט בינו לבין עצמו על מנת שיראה אח"כ אי שחט הרוב, וכמו כן לר"פ תיקשי למה לו אבוקה כנגדו למה לא ישחוט לכתחילה בלי אבוקה דהא יכול לבדוק באבוקה, וכ"ש דקשיא דקאמר באבוקה כנגדו למה ליה כנגדו אפי' יש אבוקה בבית סמוך לו וכאן הוא אפל לגמרי לא גרע מיום בבית אפל דמותר לפי שיכול לבדוק אח"כ, ותדע לך דע"כ כוונת ר"פ אבוקה כנגדו ממש שישחוט לאור האבוקה דוודאי יש להבין מנא ליה לר"פ לאוקמא באבוקה דמוכח בהדיא דנר אחד לא מהני הא ליישב הקושיא מברייתא די לומר כאן לאור הנר כאן באפילה, וע"כ דר"פ נמי מכח דיוקא דרב אשי אמר לה דקתני ליל דומיא דיום, דליכא למימר דסובר ר"פ בלי נר אפי' בדיעבד לא מהני דהא קתני סומא דהוי כמו בלי נר כלל, ואף דע"כ לא דמי סומא ללילה מסברא מדקאמר רב אשי דומיא דסומא ופירש"י תנא להו בהדי הדדי ש"מ שאי היה שונה סומא במקום אחר היה מקום לומר דעדיף מלילה, אבל עכ"פ כיון דתנא להו בהדדי ש"מ דדומיא דסומא קתני בלי נר כלל א"כ היה די לאוקמא ברייתא לאור הנר, וע"כ דמכח דיוקא דרב אשי דייק לה דקתני לילה דומיא דיום א"כ מוכח דבעי אבוקה כנגדו ממש, וקשה מ"ש מיום במקום אפל דמותר לכתחילה ובלילה בעינן כנגדו, ועוד יש לדקדק בעיקר דיוקו של רב אשי להכריח מברייתא דמיירי באבוקה דנקט לילה דומיא דיום וקשה אדרבא נימא יום דומיא דלילה אפילו בבית אפל וקא"ל יום דמותר ואפי' לילה דצריך לבדוק בבוקר מ"מ מותר, וע"כ דיום במקום אפל דמי ממש ללילה ולא שייך שיאמר בין ביום בין בלילה דבאפילה שניהם שווין ממש דזה יכול לבדוק אח"כ לאור היום וזה לאור האבוקה, וע"כ דלילה דומיא דיום לאור האבוקה וקמ"ל דאבוקה מועיל כמו אור יום לבדיקה, וברור דדעת רש"י דכל שאין בדיקת השוחט מועלת תיכף רק צריך לעשות אח"כ טצדקי לבדוק כגון ממקום אפל למקום אור או בלילה ע"י שידליק אבוקה או יקח מבית הסמוך לו כל כי האי חוששין לכתחילה דילמא אישתלי וממילא יום ולילה שווין, ועכ"פ יצא לנו מכל הנ"ל דאפי' דיעבד אין סומכין על בדיקת השוחט במשמוש היד באפילה או בסומא, רק מה שכשר דיעבד הוא על ידי בדיקה לאור האבוקה, ובסומא ע"י אחר, ומ"מ לכתחילה אסור, ואפי' הרשב"א ז"ל דמפרש טעמא משום דרסה וחלדה היינו דלא ניחא ליה לפרש מכח שחיטת רוב דלא חייש דילמא אישתלי אבל מודה דאין סומכין בזה אפילו דיעבד על בדיקת השוחט באפילה, ולא דמי לדרסה חלדה דע"כ דסומכין על השוחט דזה יכול להרגיש אבל שחיטת רוב שהיא כחוט השערה אינו יכול להרגיש, ומ"מ נראה לי דאי בדק באפילה ואומר ששחט כל הסימן לגמרי סומכין עליו דיעבד דזה יכול להרגיש שפיר במשמוש היד רק לכתחילה אסור דבין רוב לפחות מרוב אינו יכול להרגיש, כנ"ל:

בתוס' בד"ה בין בראש הספינה פי' הקונ' וכו' ואי אפשר לומר כן וכו'. דבריהם תמוהין דמאי קושיא על רש"י הא פשיטא דסוף סוף שוחט לים שהרי הדם יורד מדופני הספינה לתוך הים כמו שפירש"י להדיא לקמן, א"כ פשיטא דקמ"ל רבותא דמותר לשחוט לכתחילה כה"ג ולא חיישינן מכח שוחט לים, ולמה לו לרש"י לפרושי בכאן אופן ההיתר שזה מפורש לקמן במקומו וכאן לא בא לפרש רק מקמ"ל מ"ש ספינה לזה פי' משום שחיטה לתוך הים דהא הדם שותת על דופני הספינה משם לים:

מיהו בעיקר דברי התוס' ג"כ אני מסתפק מאוד לפי שלא הבנתי למה נקט בראש הספינה ולקמן ספ"ב קאמר היה מהלך בספינה וכו' ולא מיירי התם לשחוט בראש הספינה וגבי סוכה דתנן בראש הספינה פירש"י שם דקמ"ל אף דשם שולט הרוח ע"ש ומקמ"ל כאן והוי ליה לומר בספינה, לכן נראה לי לומר דדוקא כשעומד בספינה ושוחט צריך שישחוט באופן שירד הדם על דופני הספינה, אבל כשעומד בראש הספינה הכל יודעין שאין לו מקום בספינה לשחוט ויכול לשחוט לתוך הים ממש, וכן נראה דבראש הספינה שם משופע מאוד ואין הדם יורד על הדופן כלל כל שמוציא ידו ושוחט כי המים תיכף כנגד הדם היורד ולפי זה פשיטא דלק"מ, ודע דיש לדקדק בהא דתני בין ביום דמה בעי בשחיטת יום. פשיטא דאימתי ישחוט אם לא ביום, ורחוק לומר דלא נקט יום רק כדי לידע דלילה באבוקה, ועוד קשיא לי מה ענין ראש הגג וראש הספינה ליום ולילה כיון דלעולם שוחטין קתני והיינו בכל זמן וראש הגג וראש הספינה אינו בזמן רק במקום, ונראה לי דקמ"ל דאפי' ביום יכול לשחוט בראש הגג וראש הספינה דס"ד בלילה לא חיישינן לרואין כ"כ וביום יש לחוש יותר וקמ"ל דיכול לשחוט בין ביום בין בלילה בין בראש הגג בין בראש הספינה, ולפי זה י"ל דגם הוי רבותא בראש הספינה וראש הגג דס"ד כיון שעומד ומפחד מן הרוח ששולט שם ועומד במקום שירא שיפול אין שחיטתו עולה לו יפה קמ"ל דלא חיישינן, כנ"ל:

במשנה השוחט בשבת וביום הכיפורים אף על פי שמתחייב בנפשו וכו'. לשון זה אע"פ שמתחייב בנפשו קשה להולמו דמאי ענין חיוב הנפש להכשר השחיטה, ואם היתה הכוונה אף שנעשה עבירה בשחיטה זו וס"ד כיון דשחיטה מצות עשה הוי מצוה הבאה בעבירה אבל עכ"פ מתחייב בנפשו למה ואין הפרש בעבירה אי הוי עבירה המתחייב בנפשו או עבירה אחרת, גם נראה לי דלא שייך כאן מצוה בעבירה כלל דלא אמרינן מצוה הבאה בעבירה רק בדבר שהמצוה מוטלת עליו לעשותה, אבל הגע עצמך בשחיטה אי הפיל סכין לארץ ושחטה פשיטא דלא שייך לומר דעשה מצוה, רק ענין השחיטה שהבעלי חיים יהיו נשחטין בכח אדם ואי לאו אסורין באכילה אבל אין מצוה חלה עליו לשחוט ואין צריך להתיר באכילה שישחוט רק אפי' נשחטה מעצמה רק בכח אדם מותרת ועמ"ש בסמוך]:

ונראה לי לפי דס"ל לר"י הסנדלר דמעשה שבת אסורין משום דכתיב ושמרתם את השבת כי קודש היא מה היא קודש אף מעשיה קודש יכול אפי' בשוגג ת"ל מחלליה מות יומת במזיד אמרתי ולא בשוגג, (ונראה לי ענין דרשא זו דכשם דהמחלל השבת במיתה ומבערין אותו מן העולם כן הדבר שנתחלל השבת על ידו אסור באכילה והנאה כמו מיתת האיש המחלל] והשתא שפיר קאמר אף דמתחייב בנפשו והיה ראוי לאסור מעשיו מ"מ שחיטתו כשרה, ואתי שפיר בין לפי מה דמוקי כר"י בין לס"ד כר"מ בין לס"ד כר"י הסנדלר, דלר"י הסנדלר מיירי בשוגג וקאמר אף דבמזיד מתחייב בנפשו ומעשיו אסורין מ"מ בשוגג מותר, ולר"מ קאמר דאפילו במזיד אין מעשיו אסורין דלא כר"י הסנדלר, ולר"י קאמר אף דבמזיד מתחייב בנפשו וס"ד דאסור משום מעשה שבת א"כ בשוגג נמי קנסינן אטו מזיד קמ"ל דמ"מ בשוגג מותר דבמזיד גופא אינו אסור מדאורייתא, אבל עכ"פ שפיר נקט לישנא דמתחייב בנפשו משום דמצד מחלליה מות יומת הוי משמע לן לאסור במזיד דבר שנתחלל בו השבת כמו המחלל דמות יומת ולאפוקי מר"י הסנדלר דסובר כך:

שם שחיטתו כשרה. איכא דקשיא להו למה לא נימא בהא אי עביד לא מהני, ולדידי לא קשיא כלל דלא אמרינן אי עביד לא מהני רק בדבר דאהני מכח מעשיו ורצונו דוקא כגון אונס שגירש וכל שארא דקא חשיב בתמורה דכיון דדבר זה הוא מצד מעשיו דוקא והוא נאסר במעשה זו שלא יעשה אי עביד לא אהני מעשיו, אבל ענין השחיטה כל שנשחטה הבהמה מכח אדם אפי' לא נתכוון רק להפיל סכין ואפילו זרקו שלא בכוונה כלל והלכה ושחטה דאין בזה שום איסור שבת אפי' בשוגג דדבר שאין מתכוון מותר כל שאין בו פסיק רישא, הילכך אפי' שחט הוא כיון שהבהמה שחוטה לפנינו מכח אדם מותרת ואין מה שניתוסף כוונת השוחט מקלקל מעשה השחיטה דהאיסור דבר נוסף הוא להכשר השחיטה ובלעדו היתה ג"כ השחיטה כשרה הילכך לא שייך בזה אי עביד לא מהני, ודומה לזה כתבו התוס' גבי בכור שהטיל בו מום כיון שמום זה מתיר בלי שיטיל בו מום רק כל שיש בו מום אפילו נעשה מאיליו ממילא אפי' הטיל בו מום ועבר האיסור לא אמרינן לא מהני, וכאן נמי אף דמעצמו לא מהני דבעינן כח אדם אבל עכ"פ לכוון לשחוט לא בעינן ואפילו לחתיכה לא בעינן ואפילו לא היה בכאן שום מעשה שיהא בו איסור שבת היתה השחיטה כשרה והאיסור דבר נוסף הוא והכשר השחיטה בלעדו הוא לא אמרינן עביד לא מהני:

ודע שדברי הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה בזה תמוהין מאוד לכאורה שכתב וז"ל ואמר השוחט בשבת אם היה שוגג ולפיכך שחיטתו כשרה ושמא תאמר ולמה לא תהא שחיטת מזיד בשבת כשרה הואיל ואינו מחלל שבת ואין שחיטתו פסולה אלא אחר גמר שחיטה ואם שחט אח"כ שחיטה שניה הוא שיהיה אסור, דע שמשיתחיל לעשות חבורה וכו', ודברים הללו תמוהין לכאורה דלהיפוך מוכח בגמרא דבמזיד ג"כ שחיטתו כשרה, וכבר טרחו התוס' ליישב למה באמת שחיטתו כשרה במזיד אבל להקשות בהיפוך למה תהא אסורה הוא דבר מתמיה לכאורה דבגמרא מוכח להדיא דלאו מהאי טעמא לא מוקמינן לה במזיד ע"ש לקמן דפריך ונוקמא במזיד וכו', ולקמן בגמרא שם אבאר דעת הרמב"ם ז"ל לנכון ודבריו מוכרחין שם:

בתוס' בד"ה השוחט בשבת אפי' במזיד בעי לאוקומי תימא אי במזיד וכו' ועוד דבגמרא בעי לאוקומי כר"מ וכו' וי"ל וכו' ומיהו וכו' ועוד י"ל וכו'. דברי התוס' הללו קשין להולמן דכיון דהא דבעי לאוקמא במזיד היינו כר"מ א"כ מה זה שחלקו לשתי קושיות כיון דבאמת מחלל שבת הוא מה צורך להך דהוי מומר דבר אחד כיון דבאמת לכ"ע שחיטתו אסורה, ואי דידעו דבזה יש לומר דבצינעא לא הוי מומר א"כ לא הועילו כלום בתירוצם כיון דעיקר מה שהוסיפו להקשות לר"מ מכח מומר הוא כדי לסלק תירוץ זה של צינעא, גם בלא"ה לא שייך כלל שיוקשה להם ב' ולא יתרצו רק אחת, גם מה שכתבו ועוד יש לומר כיון דתירוץ ראשון אינו מועיל כלל וע"כ כתירוץ שני, גם לשונם שכתבו ומיהו למאי דמוקי כר"מ קשה משמע כאילו באו בדבר מחודש והא זו היתה קושייתם מעיקרא למאי דמוקי כר"מ, ועכ"פ הוי להו לתרץ תירוץ