תפארת יעקב על חולין חלק א פד

שם אמר רבא הכי קתני וכו' איכא דאמרי אמר רבה [גם כאן צ"ל רבא דאל"כ לא שייך איכא דאמרי] וכו'. הך לשון שני אינו מובן כלל דהוי ליה לומר בפשיטות דרק במשא מטמא ולא באהל, ואי דהכוונה כיון דלא מיירי כלל בעובד ע"ז פשיטא דלכ"ע אינה מטמאה באהל א"כ השתא נמי היכי שייך לומר ויש לך אחרת שהיא כזו דהיכא רמיזא במשנה, ונראה לי דהני תרי לישני הם לפי תירוץ ר' אמי לעיל שחיטת עכו"ם נבלה הא דמין לע"ז והשתא יש לפנינו ב' פירושים האחד לפרש שחיטת עכו"ם נבלה הא דמין לע"ז ומ"מ אינה מטמאה רק במשא ולא באהל אף דשל מין הוי תקרובת ע"ז, ויש לפרש ג"כ הך דיוקא הא דמין בסוף המשנה, והכוונה שחיטת נכרי נבלה ומטמאה במשא הא דמין לע"ז ואסור בהנאה ומטמא באוהל, וזהו הני תרי לישני מר מפרש הכי ומר מפרש הכי, ועמ"ש בתוס' בד"ה תקרובת:

בתוס' בד"ה תקרובת ע"ז משמע הכא וכו' והקשה ר"ת וכו'. ובאמת קושיא זו עצומה מאוד במקומה בע"ז דגבי יין יליף זבח ממת לאסור בהנאה וגבי בשר קאמר כריב"ב דמטמא באהל, ובלא"ה משמע הכא בהדיא דלכ"ע תקרובת ע"ז אסור בהנאה דהא ר' אמי קאמר שחיטת עכו"ם נבלה הא דמין לע"ז, והך לישנא בתרא דמוקי דלא כריב"ב ע"כ מפרש כר' אמי והכוונה שחיטת עכו"ם נבלה הא דמין לע"ז ומ"מ אינה מטמאה רק במשא ולא באהל ש"מ דעכ"פ בהנאה אסור שחיטת מין:

ולפע"ד נראה בישוב קושיא זו כך והוא דבוודאי מוכח מהא דאמר לעיל דלר"א סתם מחשבת כותי לע"ז ולרבנן לא, משמע בהדיא דלכ"ע ספק לע"ז ספק אינו לע"ז אינו אסור בהנאה דלא אסרינן בהנאה מספק דבר שיש לו חזקת היתר הנאה, דאל"כ למה לו לר"א סתם לע"ז הא מספק אסור ורבנן יצטרכו לסבור דסתם אינו לע"ז ומדחזינן דפליגי לר"א סתם לע"ז ולרבנן לא אמרינן סתם לע"ז אבל לא אמרינן ג"כ בהיפוך דסתם לאו לע"ז רק כל שאין סתם לע"ז מותר בהנאה, והשתא גבי יין נסך דוודאי נסך הוא יליף בפשיטות מזבח דאיתקש למת דאסור בהנאה [ואף דגזרו על סתם יינם זהו מן הטעם שהיה להם לרבנן משום בנותיהם וכדומה אבל מדינא ספק מותר בהנאה רק שלמדו וודאי יין נסך לאסור בהנאה ודו"ק], משא"כ שם בבשר היוצא דהוי ספק תקרובת דהא לא קאמר התם אי אפשר דלא הוי תקרובת ע"ז דאז היתה הכוונה דוודאי הוקרב לע"ז רק התם קאמר אי אפשר דליכא תקרובת ע"ז והיינו דשם בבית ע"ז אי אפשר שלא יהא שם תקרובת ע"ז, וא"כ אותו בשר היוצא לא הוי רק ספק תקרובת דשמא בשר אחר הקריבו, והשתא היה מהראוי שיהא מותר בהנאה מספק רק לפי דאתיא כר"י בן בתירא דמטמא באהל וכיון דהוי ספק טומאה ובית ע"ז הוי רה"י וספיקו טמא ומטמא באהל וא"כ ממילא אסור בהנאה דכיון דמטמא כמת [וספק ברה"י וודאי טמא] פשיטא דאסור בהנאה ג"כ, ואי לא היה וודאי תקרובת שם לא הוי מיקרי ספק טומאה כלל דמאיזה צד ניחוש שנטמא רק כיון שיש כאן בירור שיש שם תקרובת ע"ז ולא ידעינן איזהו הוי ספק טומאה ומטמא באהל כמת וודאי וממילא אסור בהנאה, [ויש לומר עוד דכיון דיש שם וודאי תקרובת ע"ז ומטמא באהל ממילא נטמא אותו הבשר ג"כ באהל וכיון דיצא מחזקתו לענין טומאה ממילא אסור ג"כ מספק בהנאה אבל אין צורך כמו שכתבתי] כנ"ל ברור בישוב קושיא זו, ואף דבס"ת ס"ל לרבנן דר"א יגנז מספק היינו דס"ת לית לה חזקת היתר כלל כיון שכתבה עכו"ם, ועוד דהנאה ילפינן ממת ואינו רק בוודאי ולא בספק, וע"כ באמת צריך לחלק כך דעכ"פ שמענו מהך דס"ת דלרבנן הוי ספק, ולא להיפוך סתם לאו לע"ז א"כ למה מתירין כאן בהנאה ולא אסרו מספק וע"כ דהכא שאני דכיון דיש לה חזקת היתר הנאה לא אסרינן מספק וזה ברור:

בא"ד מדדייק לקמן פרק ב'. הקשה מהרש"א ז"ל דמעיקרא הו להו להוכיח מכאן דאסור בהנאה לכ"ע דאל"כ מאי קושיא, הא רבנן הא ריב"ב, וביותר אני תמה דהשתא ליכא קושיא כלל דיש לומר דפסולה בלא"ה משמע ליה דאינה אסורה בהנאה, רק דהוי מקום לומר דלשם הרים לא הוי לשם ע"ז כלל ואהא מקשה הא קתני בברייתא זבחי מתים ש"מ דעכ"פ הוי ע"ז ולמה נקט פסולה דמשמע הנאה לא, והשתא לא מצי לתרץ הא רבנן הא ריב"ב דהא לא נחלקו רבנן וריב"ב אי לשם הרים הוי ע"ז או לא, אבל מעיקרא שפיר הוי להו להוכיח עכ"פ מהא דלכ"ע אסור בהנאה דאל"כ פשיטא דלא קשיא דמתניתין רבנן וברייתא ריב"ב:

ונראה לי דכוונת התוס' דוודאי פסולה משמע הנאה, לא ויש פסולה דהוי נמי הנאה כמו בשוחט לזרוק דמה לע"ז סובר ר"י פסולה ואסורה בהנאה כמו שפירש"י לקמן דל"ט ע"א בד"ה פסולה, ותליא בהא דבמקום שיש פלוגתא באיסור בההנאה לא שייך שיאמר פסול' דאי נתכוון להתיר בהנאה היה לו לומר מפורש נבלה דאז וודאי אין במשמע איסור הנאה ואי נתכוון לאסור היה לו לומר בפי' זבחי מתים והשתא מקשה שפיר התם דקתני פסולה כיון דמצינו דאיכא תנא דאוסר בהנאה קשיא במה נפשך להך תנא דמתניתין אי כמאן דמתיר ס"ל לימא שחיטתו נבלה ואי כמאן דאוסר לימא זבחי מתים, והוצרך לומר דמיירי להר דלכ"ע מותר בהנאה אבל השתא דחדשו דלכ"ע אסור בהנאה שפיר קשיא להו דנקט פסולה כיון דלכ"ע אסור בהנאה ולא נקט זבחי מתים משום דלית ליה דמטמא באהל וע"כ דזבחי מתים אינו מוכח דמטמא באהל כלל, כנ"ל:

בא"ד והא דאמר בפרק העור והרוטב וכו' דיחוי בעלמא הוא א"נ כריב"ב. לכאורה יש לתמוה דעכ"פ תיקשי התם אליבא דמאן קאמר לה התם ורוצה להוכיח דלאו דאורייתא אי לרבנן פשיטא דלאו דאורייתא דאי דאורייתא במאי פליגי על ריב"ב ואי לריב"ב ע"כ דאורייתא דאי דרבנן הא גם לרבנן מטמא מדרבנן ועל זה לא תירצו לכאורה כלום, אבל כוונת התוס' נראה לי פשוט כך דוודאי אי נימא דלא פליגי רבנן וריב"ב כלל באמת ולכ"ע מטמא אתי שפיר בפשיטות הך דהעור והרוטב דלכ"ע קאמר דטומאה זו לאו דאורייתא דאי דאורייתא מצינו לאוכלין דמטמאין טומאה חמורה, ומשני כששימש מעשה שימש ויכול להיות שאינו דיחוי רק כך הוא דמדאורייתא מטמא לכ"ע, אך השתא שדקדק ר"ת מהך דפרק אין מעמידין וכן מהך דהכא דרבנן פליגי על ריב"ב א"כ לפי האמת לרבנן וודאי לאו דאורייתא כיון דפליגי על ריב"ב א"כ הך דהתם כששימש דיחוי בעלמא הוא דבאמת לאו דאוריי', ובס"ד קודם דדחי וודאי הוי ס"ל לאביי דלא פליגי רק לכ"ע לאו דאורייתא כיון דקאמר לרבנן להלכה א"כ אי פליגי תיקשי לריב"ב וע"כ דהכרח אביי דלכ"ע לאו דאורייתא, רק הדחייה אינה רק דיחוי ולא באמת כיון דבאמת לרבנן מטמא רק מדרבנן מכח סוגיא דפרק אין מעמידין דפליגי על ריב"ב, ועל זה כתבו אי נמי כריב"ב ודיחוי אמת הוא דלריב"ב דאורייתא ולרבנן מדרבנן והכרח אביי היה לריב"ב ולפי ההכרח היה מוכרח לומר או דלא פליגי רבנן עליה או דפליגי דאינו מטמא כלל, ושפיר דחי דחיי' גמורה דלריב"ב דאורייתא ולרבנן מטמא מדרבנן דכן הוא האמת ודו"ק:

בא"ד וא"ת דאמר בפסחים וכו'. דבריהם תמוהין מאוד דע"כ לא נחלקו רק בתקרובת ע"ז שלא היתה שם שחיטה לע"ז כגון אוכלין או בשר שחוט אבל השוחט לע"ז לכ"ע עכ"פ נפסלה בשחיטתה והוי נבילה ומטמאה ולא תיקן כלום, ובכל מקום דקתני במתניתין שחיטתה פסולה פשיטא דנבלה היא דוודאי ליכא למימר דכל פסול שוחט לע"ז הוא רק מכח תקרובת ע"ז אבל אינה נבלה דהא מומר להכעיס ס"ל לתוס' דג"כ שחיטתו פסולה אפילו רואין ואין שם משום תקרובת ע"ז כלל, וע"כ דכל דמיעט קרא מוזבחת מה שאתה זובח אתה אוכל וכל שאינו בר זביחה הוי נבלה א"כ ממילא השוחט לע"ז כיון דמחשבה זו פוסלת השחיטה הוי נבלה, וכן מוכח להדיא בדברי הר"ן סוף השוחט דאפילו למ"ד אין אדם אוסר דבר שאינו שלו מ"מ אי שחט בהמת חבירו לע"ז אסורה באכילה דהוי כמתה מאיליה א"כ פשיטא דהוי נבלה, ומזה נראה לי ראיה למה שכתבתי לעיל דס"ל לתוס' ג"כ דלא כל האסור מכח שחיטה פסולה מטמא כנבלה דטומאה שאני דבעינן שתמות או שחיטה מקולקלת בעצמותה אבל כל שנשחטה כהוגן רק דנפסלה מכח מחשבה הפוסלת אינה מטמאה, ומ"ש וי"ל דהוי מצי לשנויי הכי לשונם מגומגם דעל התרצן לא קשיא כלל דוודאי ניחא ליה לתרץ דלא תיקשי לריב"ב ועל המקשה לא תירצו כלום דמ"מ הוי ליה לפרש לריב"ב מה תיקן אבל לרבנן לא קשיא כלל:

בגמ' השוחט דיעבד אין לכתחילה לא. פירש"י לכתחילה לא ישחוט בלילה שמא לא ישחוט רובא והוא לא ידע, ולכאורה קשיא הא כל שוחט צריך שיבדוק בסימנים, ואפשר דדיעבד סומכין על בדיקת השוחט אפילו בלילה ע"י משמוש בסימנים רק לכתחילה חוששין שמא אין בדיקה זו עולה יפה ויחשוב ששחט רוב ולא שחט רוב, אלא שיש לתמוה הא מ"מ מילתא דפשיטא דכמו דחוששין לכתחילה שמא אין בדיקתו עולה יפה פשיטא דאפילו שחט כל שיכול עדיין לבדוק לאור האבוקה צריך שיבדוק א"כ למה לא ישחוט לכתחילה על סמך בדיקה לאור הנר דאפילו לא יבדוק כשר דיעבד בבדיקה שלו ואי דחיישינן שלא יבדוק כלל הרי כל שוחט צריך שיבדוק ולא חיישינן דלא יבדוק ונראה לי ברור דכוונת רש"י דוודאי סובר דאפילו דיעבד לא מהני בדיקה שלו כלל בלילה דפשיטא דלא שייך שירגיש במשמוש בין מחצה לרוב דאין הפרש רק בחוט השערה ובוודאי יכול לטעות בקל רק הא דכשר דיעבד היינו באמת ע"י בדיקה לאור האבוקה והשתא שפיר לכתחילה חיישינן דלא יבדוק ודוקא בכל שוחט דבודק תיכף לא חיישינן אבל זה כיון דבדיקתו תיכף לא מהני כלל רק צריך להדר לבדוק ע"י אבוקה מה שאינו בכל שוחט שפיר חיישינן דאישתלי, כמו בכותי כזית בשר ובמומר בדיקת סכין כדלעיל ריש פירקין:

וראיתי להרשב"א ז"ל שכתב דה"ה ביום במקום אפל אסור לשחוט לכתחילה, והט"ז בי"ד סי' י"א כתב דהרשב"א לטעמו מחשש דרסה וחלדה ודיעבד סומכין דמרגיש שלא דרס והחליד ולכתחילה חיישינן שאינו מרגיש ולפי זה גם ביום במקום אפל לא ישחוט, אבל לפירש"י דפי' שמא לא ישחוט רוב ולא ידע ולפירושו צריך לומר דלכתחילה אסור שמא עד בקר ישכח מלבדוק [או שיאכלו מן השחיטה מעיקרא] וזה לא שייך ביום במקום אפל ע"כ. דבריו אינם ברורים לפע"ד כי לפי דעתו דלרש"י יכול לשחוט לכתחילה ביום במקום אפל והיינו מפני שיכול לבדוק אח"כ לאור היום במקום אחר, א"כ למה סומא לא ישחוט לכתחילה לה