תפארת יעקב על חולין חלק א פג

נבלה אבל גר תושב לא הוי רק מדרבנן, שהרי כתב בפי' דסיבת היות שחיטת עכו"ם נבלה אפי' חכם ועפ"ג [והיינו ממש כדבריו בהלכות פ"ד מה"ש] הוא משום מחשבת ע"ז ודבריו מוכרחין באמת דאי מכח וזבחת ואפי' גר תושב מאי קשיא לן נבלה אין איסור הנאה לא כיון דלאו משום לתא דע"ז נגעו בה, אבל אי גר תושב מדרבנן ממילא כמו שאסרו באכילה כך בהנאה דמ"ש כיון שגזרו אינו עובד אטו עובד ודו"ק:

שם פתו פת כותי. לא נתבאר לי אי הכוונה דגזרו על פת שלו כמו על פת כותי או דהכוונה דחוששין על פתו שהוא פת כותי, וכן נראה קצת מהנך שארא יינו יין נסך פירותיו טבלים דמשמע דמטעם חשד הוא דחשדינן ליה שלא עישר וכן שמנסך יין או ששותה יין נסך וכמו כן פתו חוששין לו שהוא פת כותי, ונ"מ אי אפה פת בעצמו אינו אסור ואפילו נימא שהוא כמו פת עכו"ם מ"מ מותר בנחתום או בהשלכת קיסם לתנור, אבל בכותי כל שהעיסה שלו אסורה כדמוכח מדברי התוס' לעיל גבי מצת כותי, ועמ"ש בתוס' בסמוך בד"ה פתו:

בתוס' בד"ה פתו פת כותי בפירקי דר' אליעזר וכו' כל האוכל פת כותי כאילו אוכל בשר חזיר. לא ידעתי מה בקשו בזה שהביאו פירקי דר"א הא משנה שלימה היא במסכת שבועות והביאה רש"י ז"ל, ונראה לי שבאו לפרש דהך פתו פת כותי הכוונה דחוששין על פתו שהוא פת כותי דלא שייך לומר שיהא פתו מה שאפה הוא פת כותי כיון דהיא גזירה קדומה אז על הכותים שהיו מבטלין בנין ב"ה ולא שייך לומר דגזרו עכשיו כך על מין, רק הכוונה לפי שעשאו פת כותי כאיסור גמור לכך במין דחשוד אוסרין לאכול מפת סתם שלו שמא של כותי היא כנ"ל. ע"ב בגמ' למאי אילימא לשחיטה וכו'. הא דלא קאמר דהכוונה אין רוב אומות מינין כאידך דר"נ לעיל, וצריך לומר דוודאי לעיל דר"נ אמר לפרושי מתניתין דקתני שחיטת עכו"ם נבלה ולא חיישינן שמא מין הוא משום דאין רוב אומות מינין, אבל ר"י בר מניומי דקאמר מילתא באפי נפשיה דאין מינין באומות אי הכוונה אין רוב אומות מינין מקמ"ל מתניתין היא שחיטת עכו"ם נבלה, מיהו קשיא לי היכי ס"ד דלשחיטה קאמר דאין תורת מין דהא לעיל מתרץ ר"נ עצמו אין רוב אומות מינין, ואי דבאמת נפרש גם הך דלעיל דאין תורת מין כלל א"כ היכי פשיטא ליה באמת לעיל להקשות והא חזינן דאיכא הא יש לומר דאין תורת מין על נכרי ועכ"פ הוי ליה להקשות לעיל הך ק"ו השתא מין ישראל אסור דנכרי מיבעי' ומ"ש דנטר להקשות עד כאן בדברי ר"י בר מניומי, וצריך לומר דלעיל ניחא ליה טפי לשנויי אין רוב אומות מינין משיפרש אין תורת מין אבל כאן כיון דאי אפשר לפרש אין רוב מינין דהיינו מתניתין ואי אין תורת מין קשה השתא וכו', ועמ"ש בתוס' בד"ה שחיטת:

בתוס' בד"ה שחיטת מין וא"ת ודילמא מין ישראל גרע וכו'. כתב מהרש"א ז"ל אף דלעיל כתבו דהך דהכא דעובד ע"ז הוי מין היינו בעובד ע"ז תמיד היינו לרב ענן אבל לפי מה דאיתותב רב ענן באמת הוי מין אף שאינו עובד תמיד, ואין זה מספיק כלל דמ"מ מנא לן דלרבנן הוי מין הא אינהו לא קאמרי רק דשחיטתו אסורה דהוי כעכו"ם משום דהוי מומר לכל התורה דחמורה ע"ז דמודה בה ככופר בכל התורה והוי כנכרי שאינו בר זביחה אבל מנין לנו דלדידן אמרינן דשחט לע"ז לאסור בהנאה והא מהך ברייתא דאיתותב רב ענן לא מוכח זה כלל, ועוד אי כוונת התוס' להקשו דמין ישראל שאינו עע"ז תמיד גרע מעכו"ם שאינו עובד תמיד א"כ מה ס"ד להקשות וכי בשביל זה נאמר דגרע גם מעכו"ם העובד תמיד, ואולי כוונת התוס' להקשות דאפילו נפרש גם למאן דפליג ארב ענן, דבעינן לאסור שחיטתו בהנאה עע"ז תמיד אבל מ"מ כיון דשמענו בהוריות דעובד סתם הוי מין דשם וודאי אין לפרש דעובד ע"ז תמיד וע"כ דרק לשחיטה אמרינן דבעינן תמיד משום דכיון דאינו אוכל נבלה ואף דחשוב כאילו כופר בכל התורה היינו משום דעובר עבירה חמורה כזו הוי כמו שהיה כופר בכל התורה אבל הוא באמת אינו רק מומר לע"ז בלבד, והשתא ממילא כל מה ששוחט לאכילה אינו שוחט לע"ז כיון דנעשה נבלה, וכן הוכחתי לעיל בשמעתא דר"ע מהראיה מאחאב עיי"ש, אבל כשעובד ע"ז תמיד וחזינן דאדוק בה זה אינו יכול להתאפק כשבא לידו לשחוט לע"ז שוחט ואינו משגיח במה שנעשה נבלה, ולפי זה כיון דעכ"פ ישראל העע"ז הוי מין רק שחיטתו אינו אוסר בהנאה מצד שאינו אוכל נבלה אבל לולא זה כיון דמין הוא היה ראוי לאסור שחיטתו אפילו בהנאה, ואולם בעכו"ם חזינן אף דעובד ע"ז ונבלה לא איכפת ליה לא אסרינן שחיטתו א"כ כמו כן מין ישראל גרע ממין נכרי, כמו דעובד ע"ז שאינו אדוק גרע ישראל מעכו"ם דישראל הוי מין בהוריות רק שחיטה לא מכח איסור נבלה ובנכרי דלא שייך איסור נבלה אי היה שוה לישראל היה ראוי לאסור שחיטתו בהנאה ומ"מ אינו אסור ש"מ דסתם עכו"ם העובד גרע מסתם ישראל העובד, א"כ ה"ה מין ישראל גרע ממין נכרי, ואהא תירצו דמ"מ בשניהם מינים וודאי עכו"ם גרע, ובעי הקושיא בלא"ה לק"מ דטעמא דישראל גרע משום דבעכו"ם כל כמה דלא חזינן דאדוק אמרינן דמעשה אבותיו בידו אבל בישראל שאין לו מעשה אבות ועובד ע"ז אמרינן דוודאי אדוק הוא, אבל עכו"ם דחזינן בוודאי דאדוק והוא מין פשיטא דאין סברא שיהא עדיף לשחיטה מישראל דלענין אכילה חזינן דגרע דאפילו אינו עע"ז כלל אסורה] ואולי גם התוס' נתכוונו לזה בתירוצם:

בד"ה אבל מאומות העולם כלל כלל לא וא"ת א"כ לישתוק קרא מיניה דמהיכא תיתי מקבלין הא איצטריך איש איש לרבויינהו. הקשה מהרש"א דילמא הסברא מבחוץ דנכרים שווין לישראל דמצדיקי נקבל ומרשיעי לא נקבל ואתי קרא דלא לקבל והשתא דכתיב איש איש מוכח בהכרח דקרא דבכם ולא בעכו"ם לקבל מכולם ומתוך כך הגיה בתוס', ודבריו תמוהין לפע"ד שהרי מה שהקשה הוא זהו תירוץ התוס' דשפיר י"ל דבכם אתי דמנכרים כלל כלל לא דאי הוי שתיק קרא הוי אמרינן דשווין לישראל דמצדיקי נקבל ואהא משני דכתיב איש איש ואי אפשר שלא לקבל כלל וע"כ לקבל מכולם והיינו ממש דברי מהרש"א, מיהו עיקר דברי מהרש"א וכן מה שתירצו התוס' דחוק לפע"ד דאי נימא דמצד הסברא יש לקבל מעכו"ם כמו מישראל רק דכתיב קרא דבעכו"ם לא נחלק ויש לפנינו לומר ב' דרכים או שנקבל מכולם או שלא נקבל מהם כלום, והשתא ממילא יש לנו לומר דאתי קרא לקבל מכולם דהא חזינן גבי ישראל לולא קרא היינו מקבלין מכולם דמצד הסברא ראוי לקבל מכולם רק קרא מגלה דמרשיעי לא נקבל וכיון דקאמר קרא דבעכו"ם לא נחלק ממילא יש לנו לומר דהכוונה כפי סברא החיצונה בלי קרא כלל ואכתי איש איש למה לי, וע"כ דסברא חיצונה היא שלא לקבל א"כ מאי קושיא אימא שלא לקבל דלישתוק קרא ולא נקבל כלל ודו"ק, אבל באמת בלא"ה לק"מ לפע"ד דוודאי לא כתיב כלל קרא למעט נכרים דמכם צריך לחלק בישראל, וכבר פירש"י לעיל דהך דרשא בכם חלקתי הכוונה כיון דבהך קרא דאיש איש דרבי נכרים לא חילק הכתוב וכאן חילק ממילא מעכו"ם מקבלין, אבל השתא דלא ס"ד מקרא איש איש ע"כ דאין הכוונה דיש קרא לזה דנוכל להקשות לישתוק קרא רק הכוונה דהך חילוק רק בישראל אבל בנכרים מקבלין ושפיר מקשה דילמא מעכו"ם אין מקבלין כלל כפי סברא החיצונה כיון דליכא קרא לקבל וזה ברור:

בא"ד וא"ת והא כתיב וכו' ומיד בן נכר וכו' הא תמימים תקריבו וכו' לעבור עליהן בלאו ועשה. ולפעד"נ ליישב בפשיטות דוודאי יש לתמוה בלא"ה כיון דמאיש איש באמת ילפינן דמקבלין מנכרים קרבן כישראל א"כ היכי ס"ד דמנכרים נקבל בעל מום כיון דמישראל אין מקבלין, והנה רש"י פי' התם דס"ד כיון דבעל מום כשר לבן נח בבמה ס"ד למזבח נמי קמ"ל קרא דמ"מ למזבח פסול, ואני תמה מאוד שהרי הך קרא דאיש איש הוזכר לענין שלא לקבל בעל מום ולא לענין להקריב רק שלא להקריב דכך כתיב איש איש אשר יקריב כל מום לא יהא לרצון וחשיב בתר הכי עורת או שבור א"כ מבואר להדיא דאין מקבלין מנכרי שום בעל מום ומ"ש דכתיב קרא שנית ומיד בן נכר, גם יש לדקדק באמת בקרא דכתיב ומיד בן נכר לא תקריבו את לחם אלהיכם מכל אלה כי משחתם בהם מום בם לא ירצו לכם וכיון דקרא בקרבן נכרים משתעי לא ירצו להם הוי ליה למיכתב, גם לשון ומיד בן נכר לא אתי שפיר כלל, לכן נראה לי ברור דוודאי שלא לקבל בעל מום מנכרים מפורש מעיקרא איש איש וכו' כל אשר מום בו לא ירצה וכו' עורת או שבור, רק הנך מעוך וכתות ונתוק וכרות וכו' ובארצכם לא תעשו ס"ד דזה אינו מום כלל ואדרבא משובחין הן מחמת סירוסן, וכן עושין לבהמות שרוצין להשביחם לסרסם ואין בזה משום הקריבהו לפחתך, רק לפי שאסר הכתוב הסירוס לישראל לכך אסר המסורס לקרבן לפי שנעשה בו עבירה ועל זה כתיב ומיד בן נכר לא תקריבו את לחם אלהיכם, והיינו אפי' נסתרס בידי נכרים אין ליקח אותם לקרבן אף שבן נח אינו מצווה על הסירוס ומום לא הוי כיון דמשביח, [וע"ש בר"ע סיפורנו שכתב סברא זו דמסורס אין בו משום הקריבהו לפחתך ע"ש] כי משחתם בהם מום בם שגם זה מתורת מום פסול לא מתורת עבירת הסירוס, לא ירצו לכם ואפילו לישראל הזהיר הכתוב דס"ד דהנך עדיפי דמיד בן נכר נוכל ליקח אותם להקריב אפילו עבור ישראל כיון שנסתרסו בידי נכרים שלא בעבירה ואדרבא השביחו, והשתא ממילא לולא קרא דאיש איש שפיר הוי ס"ד דמנכרים לא נקבל כלל וקרא דמיד בן נכר אתי לקרבן ישראל כדכתיב לא ירצו לכם כנ"ל ברור:

בגמ' פשיטא כיון דנבלה היא מטמאה במשא. פירש"י כדכתיב והנושא את נבלתה ואע"פ שלא נגע, כבר כתבתי שנראה מדברי רש"י ז"ל דלא היתה הקושיא על עיקר הטומאה דכיון דנבלה היא פשיטא דמטמאה דאין זה הכרח כלל כמ"ש הרמב"ם פ"ב מהלכות אבות הטומאה דיש נבלה שאינה מטמאה מדאורייתא, וכ"ש בגר תושב שאינו עע"ז דיש לומר דאינו אסור מן התורה א"כ ס"ד שאינו מטמא, וכן מצינו בישראל ששחט לע"ז דהוי נבלה ואינה מטמאה ועוד טובא איכא דטומאה כתיב וכי ימות מן הבהמה ואינה מטמאה רק אי מתה או נתקלקלה בשחיטתה דהוי כמתה, אבל כל שדבר אחר גרם כגון מחשבה הפוסלת אינה מטמאה מדאורייתא, לזה פירש"י דהקושיא היא דפשיטא דלאו דוקא במגע מטמאה דכיון דקתני נבלה ומטמאה, ידעינן דנבלה מטמא במשא בלי מגע כלל: