תפארת יעקב על חולין חלק א פב

מדאורייתא להרמב"ם ואפי' גר תושב א"כ היכי כתב דהטומאה מדרבנן דתקרובת ע"ז רק דרבנן דמה ענין זה לתקרובת ע"ז הא גר תושב שחיטתו נבלה מדאורייתא ואינו ענין לע"ז כלל ונבלה מטמאה במשא, והרמב"ם רוצה בהדיא שיהא אפילו היכא דלוקה על אכילתה מדאורייתא לא תטמא רק מדרבנן, וברור דסובר הרמב"ם דכל שחיטה שלא נעשית כמו שנצטוינו לעשות הוי פסול בשחיטה והוי נבלה שכך כתב בהדיא פ"ג מהלכות שחיטה הלכה י"ח כל מקום שאמרנו בשחיטה פסולה הרי זו נבלה ואם אכל ממנה כזית לוקה משום אוכל נבלה שאין מוציא מידי נבלה אלא שחיטה כשרה כאשר צוה משרע"ה כמו שביארנו, ומהאי טעמא אף דשחיטת עכו"ם לא למד הרמב"ם רק מכלל ואכלת מזבחו אתה למד שזבחו אסור מ"מ לוקה משום נבלה, שכיון ששמענו דמצות השחיטה אינו בשחיטת נכרי ממילא הוי נבלה כיון שאין השחיטה כמו שנצטוה ולוקה מכח לאו דלא תאכל כל נבלה, אבל לענין טומאה שפיר יש לומר דדוקא היכא שיש קלקול במעשה השחיטה או שמתה מאיליה הוי נבלה ומטמא דכתיב וכי ימות מן הבהמה אבל כל שנשחטה עצמות השחיטה כראוי רק מכח מחשבה הפוסל או מכח רשעת האיש השוחט וכדומה אין הכרח שתטמא, ולכך כתב כיון דשחיטת עכו"ם מכח לתא דע"ז אסרה תורה כדכתיב קרא וקרא לך ואכלת מזבחו וכו' וכן מכח ע"ז נתרחקו הכותים ונאסרה שחיטתן אלמא דסרך שחיטה של עכו"ם מכח ע"ז היא א"כ כיון דתקרובת ע"ז אינו מטמא מדאורייתא אין ראוי שיהא שחיטתן של אלו שאינו רק מכח סרך ע"ז שתטמא מדאורייתא, ולפי זה מוכח דגר תושב שאינו עע"ז באמת רק מדרבנן דאי דאורייתא הרי אין שחיטתו נאסרה מכח סרך ע"ז כלל ואין ראיה מתקרובת ע"ז שלא יטמא רק מדרבנן, וכן מוכח להדיא מהשגת הראב"ד דכוונת הרמב"ם דשום שחיטת נכרי לא יטמא כנבלה שמתה או נתקלקלה בשחיטתה כיון דמשום סרך ע"ז נאסר שחיטתו, וכן משמע בהדיא ממה שכתב פ"ב מה"ש סוף הלכה י"ב דנפלה סכין פסולה דכתיב וזבחת עד שיהא הזובח אדם אלמא דרק על כח גברא קפיד קרא אבל כל שהוא אדם מיקרי וזבחת דאל"כ הוי ליה לומר עד שיהא הזובח ישראל:

ואל יקשה בעיניך דבר זה דהיכי ס"ד שיהא נבלה ולא תטמא מדאורייתא, דהא מצינו בשוחט לשם הרים או לע"ז ממש דבפי' קתני במתניתין שחיטתו פסולה וכן הרמב"ם נקט לה כך פ"ב מה"ש הלכה י"ד והרי כללא כייל הרמב"ם ז"ל דכל מקום שאמרנו פסולה הוי נבלה ולוקה משום נבלה, ואי נימא דנבלה זו הוי כמתה מאיליה או נתקלקלה במעשה השחיטה א"כ היכי מחייב עלה משום או"ב כששחט בתה או אמה ור"ש הוא דפוטר מכח שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה וכמו כן פוטר בטרפה אבל אנן קי"ל דחייב כמו שפסק הרמב"ם להדיא פי"ב מה"ש הלכה ו', והרי בשוחט ונתנבל לכ"ע אין בו משום או"ב והשתא תיקשי הא שוחט לע"ז ג"כ נבלה היא ולקי עלה משום נבלה ואין כאן משום או"ב, וע"כ דלא כל האסור באכילה משום נבלה מטמא, תדע שהרי ניקב הושט פסק הרמב"ם ז"ל דהוי נבלה מחיים כמ"ש להדיא פ"ג מה"ש הלכה י"ט ופשיטא דאינה מטמאה עד שתמות כמ"ש להדיא רפ"ב מהלכות אבות הטומאות הלכה א' אלמא דאין טומאה תלוי בשם נבלה, ומהאי טעמא שוחט לע"ז חייב משום או"ב כיון שהועילה השחיטה לענין שלא תטמא לכך אסור לשחוט אחריה ואף שהיא שחיטה שאינה ראויה דלאכילה נבלה היא מ"מ שמה שחיטה לאו"ב, ונראה לי ברור דבהא לא נסתפק הרמב"ם ז"ל שכל שנפסלה מצד מחשבת הזובח בשוחט ישראל שאינה מטמאה מדאורייתא ואפשר דאפילו מדרבנן אינה מטמאה מכח נבלה רק מכח תקרובת ע"ז דמטמא מדרבנן, וכן בשוחט לשם עולה דפסק הרמב"ם שחיטתו פסולה וממילא הוי נבלה אף דקדשים בחוץ אינה נבלה שהמחשבה היתה נכונה אבל מחשבה זו מהלכות שחיטה שנאמרו על פה היא שפוסלת וכל שלא נשחטה כמו שנצטוה חייב עלה משום נבלה, אבל פשיטא דאינה מטמאה וכן אסור לשחוט אחריה או"ב, רק בשחיטת נכרי מספקא ליה להרמב"ם ז"ל אי נימא כפי סברת הראב"ד ז"ל שם דנכרי אינו חשוב לכלום והוי כמעשה קוף או נשחטה מאיליה, או כיון דמחמת סרך ע"ג נאסרה לא חמיר מתקרובת ע"ז דאינה מטמאה רק מדרבנן ועל זה כתב שקרוב בעיניו שהוא מדברי סופרים וכל זה ברור לפע"ד:

ובאמת שיש בכאן לכאורה קושיא עצומה על הרמב"ם ז"ל דהיכי ס"ד דהוי נבלה ואינה מטמאה מדאורייתא רק מדרבנן, א"כ היכי פריך בגמרא לקמן כיון דנבלה היא פשיטא דמטמאה במשא הא מדאורייתא אינה מטמאה כלל אם כן פשיטא דצריך לאשמועינן דמטמאה מדרבנן, אבל באמת לק"מ דעיקר הקושיא היא כיון דעכ"פ קתני דנבלה היא ומטמאה הרי בהדיא דמדרבנן מטמאה כנבלה והרי טומאת נבלה פשיטא דבמשא היא ולמה ליה למיתני במשא דהיכי שייך לומר דנבלה ומטמאה רק במגע מה נפקא מינה בין מגע למשא, ואדרבא מזה נראה לי ג"כ ראיה דסובר רש"י ז"ל ג"כ דנכרי שאינו עע"ז אינו אסור רק מדרבנן כדעת הכ"מ לדעת הרמב"ם, והוא ממה שפירש לקמן ע"ב בד"ה מטמאה במשא וז"ל כדכתיב והנושא את נבלתה ואעפ"י שלא נגע והדבר תמוה דלפי פשוטו דהקושיא היתה כיון דנבלה היא ודאי מטמא למה לו לרש"י ז"ל להביא קרא ולומר ואעפ"י שלא נגע, מזה נראה מבואר דכוונתו לומר דעיקר הקושיא היא על לשון משא שאמר דפשיטא דנבלה מטמאה אפילו לא נגע רק במשא בלבד, והיינו דליכא למימר דהקושיא על עיקר הטומאה דכיון דנבלה היא פשיטא דמטמאה, חדא דאין זה פשיטות כמו שהוכחתי משוחט לע"ז לענין או"ב, ועוד דאפילו לא יסבור כדברי הרמב"ם דשחיטת עכו"ם אינה מטמאה רק מדרבנן אבל עכ"פ מתניתין סתמא קתני אפילו אינו עע"ז כלל ואינו רק מדרבנן א"כ הוצרך למיתני דמטמאה דס"ד דלא גזרו רבנן רק לאכילה ולא לטומאה, לזה פי' דהקושיא עכ"פ פשיטא דנבלה מטמאה במשא בלי מגע וכיון דשמענו דמטמאה כמו נבלה דהא קתני נבלה ומטמאה, במשא למה לי וזה ברור, ועמ"ש עוד לקמן בגמ' ובתוס' ע"ב סוף ד"ה תקרובת ע"ז:

בגמ' נבלה אין איסור הנאה לא וכו'. איכא למידק להך לישנא דמוקמינן לה לקמן ע"ב כריב"ב והא ריב"ב אית ליה אין אדם אוסר דבר שאינו שלו כמבואר לקמן דמ"א ע"א דריב"ב אית ליה נכרי שניסך יינו של ישראל מותר שיכול לומר לא כל הימנך שתאסור ייני לאונסי וא"כ הכא קאמר אפי' שחט בהמת ישראל הוי נבלה דנהי דלא אסרה בהנאה מ"מ מישרא לא שרי לה והוי שחיטת עכו"ם דנבלה היא ואיכא למימר דהכא לא שייך זה במה נפשך אי מסר לו בהמה לשוחטה לא מצי למימר לאו כל כמינך שתאסר לאונסי דלאו אונס הוא כיון דמסרה לו וסתם מחשבתו לע"ז, ואי דשחט שלא ברשות א"כ כשהתחיל לשחוט אסרה והוי נבלה וחייב לשלם עבור הבהמה א"כ שלו היא ואוסר אותה בהנאה בגמר שחיטה, ואף דבישראל כה"ג הנבלה דניזק הוא מ"מ בנכרי נראה לי דהנבלה שלו לגמרי כיון דמקרא דוהמת יהיה לו ילפינן לה ועבדינן התם בב"ק ד"י ע"ב צריכותא א"כ ממילא נכרי לא שמענו, כיון דחזינן דמשלם נזק שלם בין תם בין מועד והחמירה תורה עליו בניזקין א"כ ממילא המת יהיה לו דלא כתיב רק בישראל לא ילפינן מיניה נכרי, כנ"ל, ועמ"ש לעיל מה שיש לתמוה לדעת ר"י והרא"ש בזה:

שם רבי אמי אמר הכי קתני'. רש"י ז"ל גריס ר' אמי מתני הכי והיינו דלא בא ר' אמי לתרץ קושיא דמעיקרא דלדידיה נמי מתניתין וודאי דלא כר"א רק דיוקא דמתניתין הכי דייק וכו', אבל בגירסא שלפנינו איתא ד' אמי אמר הכי קתני ולפי זה ע"כ ר' אמי בא ליישב קושיא דמעיקרא דמתניתין אתיא שפיר כר"א, גם לא נתבאר לי לפירש"י מאי קשיא ליה לר' אמי עד דמתני הכי, ואולי מזה ראיה דנכרי שאינו עובד ע"ז אין שחיטתו נבלה מדאורייתא וע"כ בעע"ז א"כ מ"ש נכרי דנקט הא שחיטת ישראל העע"ז ג"כ נבלה היא דהוי כנכרי, ואהא מתרץ ר' אמי דעכו"ם לא הוי רק נבלה אבל ישראל העע"ז הוא מין ושחיטתו לע"ז ואסור בהנאה ג"כ:

אמנם מדברי הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה למדתי פי' הסוגיא כפי גירסא דידן דר' אמי בא ליישב עיקר הקושיא דמתניתין שפיר כר"א, וז"ל ודע שסיבת היות שחיטת עכו"ם נבלה ואפי' היה חכם ואפי' ישראל עע"ג מפני שסתם מחשבת נכרי לע"ז ואשר הביאני שלא נאמר עליה אסורה בהנאה כמו תקרובת ע"ז כפי מה שבארנו במסכת ע"ז לפי שהעובדים נחלקים לשני חלקים האחד מהן היודעין לעשות אותה ר"ל להביט אל המזלות הצומחין לצורך מלאכתם להוריד הרוחניות בהם ושאר אותן שטוייות המטנפין השכל כמו שמאמינים בעלי האמונה ההיא וזאת ע"ז ממש וחלק השני הן העובדין לאותן הצורות הידועות כפי מה שלמדו מחכמיהם בלבד וכן הם רוב עובדי כו"ם והחלק הזה האחרון עליו אמרו חכמים עכו"ם שבח"ל לאו עע"ז הם אלא מעשה אבותיהם בידיהם ועל אלו אמר שמטמאין במשא בלבד ואינו אסור בהנאה עכ"ל, ומעתה מבואר דרבי אמי בא ליישב דנהי דסתם מחשבת עכו"ם לע"ז אבל היינו אותן העובדים לצורות וזהו שקראו מין אבל סתם נכרי עכשיו נהי דעובד ע"ז אבל אין עבודתו אוסרת בהנאה שאין זו ע"ז גמורה, והיינו דנקט לקמן דף ל"ח ר"א פוסל אף דסובר סתם מחשבת כותי לע"ז משום דמיירי ג"כ בסתם נכרי שאינו עובד להוריד הרוחניות רק מה שלמדו מחכמיהם בלבד, והשתא ניחא ג"כ מה שפסק הרמב"ם סוף פ"ב מה"ש דעכו"ם ששחט לישראל שחיטתו נבלה אף דמיירי התם בהדיא בתורת מחשבה שמחשב לע"ז משום דע"ז כזו והם רוב הנכרים אינה אוסרת בהנאה, ומה שפסק בשוחט לגדא דהר דהוי זבחי מתים היינו למזל ההר וזהו באמת עבודת הנכרים הקודמים שהיו עובדין למזל להוריד' הרוחניות, וזהו שאמר וכן הם רוב נכרים והיינו כמו שאמרו לקמן אין רוב אומות מינין משום דמעשה אבותיהם בידיהם שמע מינה דהרמב"ם קורא מין זה העובד למזלות להוריד הרוחניות ומתפרש דברי ר' אמי כפי גירסא דידן:

ומדברי הרמב"ם הללו ג"כ מוכח דרק נכרי העובד ע"ז שחיטתו