תפארת יעקב על חולין חלק א פא

שם אין להן מחשבה ואפילו מדרבנן. לכאורה משמע דהא נמי פשיט ליה וא"כ תיקשי כמו דמקשה מעיקרא מ"ש מחשבה דלא מיבעי' ליה וכו', השתא נמי תיקשי כמו דמיבעי' ליה אי יש להן מעשה דאורייתא או מדרבנן כך הוי ליה למיבעי מחשבה אי אין לו מדאורייתא או מדרבנן נמי אין לו מחשבה, וצריך לומר דמחשבה פשיטא ליה דמדרבנן נמי אין לו דאל"כ לא הוי פסיק ותני אין לו מחשבה כיון דמקבל טומאה מדרבנן, וכן בהך דהמעלה פירותיו לגג דתנן אפילו נתכוונו אינן בכי יותן מוכח דאפי' מדרבנן אינן בכי יותן, רק ביש להם מעשה מיבעיא ליה אי מדאורייתא קאמר לקבל טומאה אבל מדרבנן מחמרינן שאין לו דהיינו לענין קרבן או שיש לו מעשה אפילו מדרבנן, ואין להן מחשבה דפשיט לאו דוקא רק לפי דרוצה לומר דמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו יש חילוק להקל או להחמיר נקט מעיקרא דמחשבה גרידא אין להם כלל אפילו להקל:

בתוס' בד"ה בעא מיניה שמואל מר"ה משמע שהיה שמואל קטן מר"ה וכו'. וכבר כתבתי בחידושי לגיטין שזה רב הונא דבעא מיניה שמואל הוא ר"ה שמת קודם רבי ור"ח אמר לרבי דארונו בא ועליו אמר רבי שאי יבוא ר"ה יצטרך הוא למסור לו הנשיאות שר"ה היה מן הזכרים של מלכות בית דוד ורבי היה מן הנקבות ומאותו ר"ה בעא שמואל כאן וכן בגיטין כנ"ל:

בד"ה מנין למתעסק בקדשים פי' בקונטרס וכו' וקשה דבכה"ג אפילו בחולין פסול לרבנן וכו' ונראה דהאי מתעסק וכו' לכאורה תמוה דמאי קשיא להו לפי' רש"י כיון דהלכה כר"נ דלא בעי כוונה כלל מאיזה צד לא נפרש דבעי דאפילו לזרוק לא ידעינן דפסול בקדשים, וצריך לומר דכוונתם להקשות דאי ס"ד דקרא אתי להך מילתא בזרק סכין א"כ תיקשי לרבנן למה לי קרא לפסול בקדשים הא אפי' בחולין פסול, ומזה דקדקו דע"כ דקרא אתי באופן דבחולין כשר לכ"ע, אבל באמת נראה לי דל"ק מידי דוודאי הך מתעסק שכתבו התוס' דכסבור שהוא חולין אי אפשר לאוקמא בעיא דשמואל כלל דהא קאמר מנין למתעסק בקדשים שהוא פסול דמשמע דבחולין מתעסק זה כשר רק מנין דבקדשים פסול ואי במתעסק דכסבור שהוא חולין ליכא בחולין כלל דהא זהו עיקר שחיטת חולין אפילו אי נימא דבעי כוונה לשחיטה ממש, ובהכרח דנתכוון למה שנקרא מתעסק גם בחולין, והשתא אין לפנינו רק ב' דרכים או לפרש מתעסק זורק סכין לר"נ או לחתיכת סימנים לרבנן, והשתא במתכוון לחתיכת סימנים היכי שייך לומר לעכב מנ"ל והיינו דנפרש קרא ושחט רק לכתחילה צריך שיהא לשם בן בקר וקשה הא לכתחילה בלא"ה צריך לשחוט לשמה לגמרי דלשם ששה דברים הזבח נזבח, ואף דשלא לשמה כשר אבל לא עלה לבעלים לשם חובה וכי מותר לעשות כן לכתחילה, ועל כרחך דמתעסק היינו זורק סכין וקמ"ל קרא דס"ד ושחט היינו דלכתחילה יזהר שישחוט בכוונה והיינו שלא יתעסק בסכין בדברים אחרים עד שיעשה שחיטה בלי כוונה קמשמע לן דדיעבד פסול, אבל אי מתכוון לחתיכת סימנים לא שייך כלל להזהיר לכתחילה ע"ז, ועוד דטפי ניחא ליה לפרש מתעסק זורק סכין משום דלר"נ הא נמי לא ידעינן דפסול, אבל לרבנן לא קשיא למה לי קרא הא אפילו בחולין פסול דצריך קרא להיכא דכסבור שהם חולין, רק בעיא דשמואל דנקט מתעסק בקדשים לא היה באפשר לפרש בסבור שהוא חולין כנ"ל:

במשנה שחיטת עכו"ם נבלה ומטמאה במשא. נחלקו בזה בטעם הדבר כי הר"י והרא"ש נתנו טעם שנאמר וזבחת מה שאתה זובח אתה אוכל, והרמב"ם נתן טעם משום דכתיב וקרא לך ואכלת מזבחו אתה למד שזבחו אסור, ובאמת יש לתמוה על טעמא של ר"י והרא"ש דלקמן גבי נפלה סכין ושחטה הוזכר טעם זה של הרא"ש ומ"ש שלא הוזכר כאן בשחיטת עכו"ם כיון דמהאי טעמא הוי נבלה, מיהו בדברי הרמב"ם עצמו נחלקו הכ"מ והש"ך כי דעת הכ"מ לדעת הרמב"ם דנכרי שאינו עובד כו"ם רק מדרבנן אסור והרב הש"ך השיג עליו דאפילו אינו עובד כו"ם שחיטתו אסורה מדאורייתא ודבר זה צריך ביאור, והנה ז"ל הרמב"ם פ"ד מה"ש הלכה י"א נכרי ששחט אעפ"י ששחט בפני ישראל בסכין יפה ואפי' היה קטן שחיטתו נבלה ולוקה על אכילתו מן התורה שנאמר וקרא לך ואכלת מזבחו מאחר שהזהיר שמא יאכל מזבחו אתה למד שזבחו אסור ואינו דומה לישראל שאינו יודע ה"ש וגדר גדול גדרו בדבר שאפילו עכו"ם שאינו עובד ע"ז שחיטתו נבלה, וכתב הכ"מ והלח"מ דדעתו דכל שאינו עע"ז אין שחיטתו נבלה רק מדרבנן, ומעיקרא כתב שם הכ"מ דלמד כן מדתני נכרי סתם משמע אפילו אינו עובד כו"ם וגם לא חילקו בין קטן לגדול, ואיכא למידק כיון דשחיטת נכרי דקתני במתני' כוללת אפילו אינו עובד כו"ם היכי פרכינן עלה בגמרא נבלה אין איסור הנאה לא הא נבלה היא כוללת לכל נכרי אפילו אינו עובד כו"ם כלל כגון גר תושב דוודאי לא שייך ביה סתם מחשבתו לכו"ם אבל הנאה חלוק נכרי מנכרי דנכרי העובד ע"ז אמרינן סתם מחשבתו לע"ז אבל נכרי שאינו עובד אינו אסור בהנאה, וקושיא זו קשה ביותר לדברי התוס' והרא"ש הנ"ל דנכרי שאינו עובד כו"ם ג"כ שחיטתו נבלה מדאורייתא א"כ היכי ס"ד להקשות על ר"א דלא קתני הנאה כיון דתנא לאו משום לתא דע"ז אתי עלה כלל רק מכח וזבחת ואפילו אינו עע"ז כלל והיאך יאמר איסור הנאה שאינו רק בעע"ז דאפי' ישראל העובד ע"ז שחיטתו נבלה והכא פסול נכרי אתי לאשמועינן מכח וזבחת והוא תמוה לכאורה:

לכן נראה ברור דמזה ראיה להרמב"ם וכפי מה שהבין הכ"מ דעתו דנכרי שאינו עע"ז אין שחיטתו אסורה רק מדרבנן והשתא ניחא שפיר כיון דגזרו רבנן נכרי שאינו עובד ע"ז לאסור באכילה אטו נכרי העע"ז א"כ לר"א דסובר נכרי העע"ז אסור בהנאה ממילא אפילו נכרי שאינו עע"ז אסור ג"כ בהנאה דמה נ"מ אכילה או הנאה כיון דהגזירה אטו נכרי העע"ז שזה סתמו לע"ז ואסור בהנאה, והשתא שפיר מקשה נבלה אין איסור הנאה לא וזה ברור:

ומעתה אבוא לבאר במחלוקת הש"ך והכ"מ ואען ואומר כי דברי הש"ך תמוהין מאוד ואפילו לפי גירסתו ע"כ כוונת הרמב"ם כמו שכתבו הכ"מ והלח"מ, חדא שהרי כתב ואפי' היה קטן שחיטתו נבלה ואי ס"ד דנכרי שאינו עובד כו"ם ואפילו גר תושב שחיטתו נבלה מדאורייתא מהו זה שכתב ואפילו היה קטן אטו יש חידוש בקטן להכשיר שחיטתו טפי מגדול פשיטא דטפי יש חידוש דאפילו גדול שאינו עע"ז ואפילו גר תושב שחיטתו נבלה מדאורייתא, בשלמא אי מטעם ע"ז נגעו בה קמ"ל רבותא בקטן דס"ד דלא חשיב עובד ע"ז. כיון שהוא קטן קמ"ל כיון דכשיגדיל יעבוד ע"ז שחיטתו נבלה מדאורייתא כמ"ש הלח"מ שם, אבל אי נימא דגר תושב אסור מדאורייתא אין חידוש בקטן כלל ואדרבא גדול שאינו עע"ז הוי רבותא טפי, והשתא אפילו נגרוס כגירסת הש"ך דאפילו כותי שאינו עע"ז ג"כ מוכח כדברי הכ"מ וקאמר הרמב"ם דגדר גדול גדרו בדבר דלא מיבעי' נכרי שאינו עע"ז אלא אפילו כותי שאינו עע"ז פסול מדרבנן, ואדרבא לפי גירסא זו אתי שפיר טפי דקאמר וגדר גדול גדרו וזה ברור:

ועוד ראיה ברורה דלא כהש"ך מדברי הרמב"ם ספ"ב מה"ש וז"ל ישראל ששחט לנכרי אע"פ שהנכרי מתכוון לכל מה שירצה שחיטתו כשרה שאין חוששין אלא למחשבת הזובח לא למחשבת בעל הבהמה לפיכך עכו"ם ששחט לישראל אפי' היה קטן שחיטתו נבלה כמו שיתבאר, ודבריו המה ממשנה לקמן דף ל"ח ע"ב דנחלקו ר"א ור"י ות"ק בשוחט לכותי ופסק הרמב"ם כר"י שאין מחשבה פוסלת רק של זובח כמו בקדשים, ומדכתב לפיכך עכו"ם ששחט וכו' מוכח להדיא דמכח מחשבת ע"ז פוסל דלשיטת הש"ך מה ענין נכרי ששחט לכאן דפסולו לאו מכח ע"ז הוא כלל דאפי' גר תושב פסול מדאורייתא, והך נכרי ששחט שכתב הרמב"ם נתכוון לאותו ההלכה שכתב פ"ד מהלכות שחיטה שהרי כתב כמו שיתבאר:

הן אמת שיש לתמוה בגוף דברי הרמב"ם דבין אי ס"ל סתם מחשבת עכו"ם לע"ז כר"א בין אי מיירי דמחשב בפירוש לע"ז, עכ"פ קשה הרי בגמרא שאלו כאן נבלה אין איסור הנאה לא כמאן דלא כר"א הרי מפורש דמכח מחשבת ע"ז אסור בהנאה ג"כ, והשתא קשה במה נפשך הנך דברי הרמב"ם פ"ב הנ"ל אי מיירי מצד שהוא נכרי אפי' אינו עובד ואינו חושב כלל מאי ענין זה להך דמיירי במחשב לע"ז רק זה מחשב וזה עובד לא אמרי' אבל נכרי ששחט אינו מטעם זה כלל, ואי באמת נכרי ששחט ג"כ מטעם זה הוא דמחשב לע"ז א"כ למה לא אסר שחיטתו בהנאה ג"כ וצ"ע לכאורה, אבל באמת לא קשה מידי כמו שאבאר לקמן בגמרא בתירוץ ר' אמי דהרמב"ם מפרשו בענין אחר דלא כפרש"י ומיושב קושיא זו ג"כ ע"ש:

ומה שהביא הש"ך ראיה מדברי הרמב"ם ספ"ב מהל' שאר אבות הטומאות תמהני דאדרבא מהתם מוכח להדיא שלא כדבריו, וז"ל שם שחיטת עכו"ם נבלה ומטמאה במשא אחד הנכרי ואחד הכותי או גר תושב שחיטתן נבלה וקרוב בעינו שאף זה מדברי סופרים שהרי טומאת כו"ם וטומאת תקרובתה מדבריהם כמו שיתבאר ובגלל ע"ז נתרחקו הכותים ונאסרת שחיטתן וא"ת והלא היא אסורה באכילה דין תורה לא כל האסור באכילה מטמא שהרי הטריפה אסורה באכילה וטהורה ואי אפשר לחייב כרת על טומאה זו על ביאת מקדש ואכילת קדשים אלא בראיה ברורה עכ"ל:

והנה הש"ך סייע לעצמו מדברי הרמב"ם הללו דרק בכותי סובון דהוא דרבנן משום דבגלל ע"ז נתרחקו הכותים, אבל באמת הוא תמוה דפשיטא דהתם לאו בכותי בלבד נתכוון הרמב"ם לומר שהוא מדברי סופרים, חדא מה היה צריך לראיה ופשיטא כיר דאיסור שחיטתו וודאי אינו אלא מדברי סופרים ממילא טומאתו אינו רק מדרבנן והיכי ס"ד לחייבו כרת על ביאת מקדש, ועוד שהקשה לעצמו וא"ת הא אסורה באכילה דין תורה והרי כותי באמת אינו אסור באכילה דין תורה כמו שכתב פ"ד מה' שחיטה להדיא, ועוד אי סלקא דעתך דאפילו אינו עובד ע"ז שחיטתו נבלה