תפארת יעקב על חולין חלק א פ

איתרמי ליה, אבל עיקר קושיית התוס' לק"מ דמעשה בלי מחשבה כלל אפילו בגדול לא מהני וההפרש בין גדול לקטן הוא דבגדול מועיל מחשבה בלא מעשה ובקטן אינו מועיל רק מעשה ומחשבה, והשתא דבמעשה ומחשבה מועיל בקטן כמו בגדול אבל מחשבה בלי מעשה אינו מועיל בקטן רק בגדול אבל מעשה בלי מחשבה בתרווייהו לא מהני, ולכך קאמר דמעשה של גדול יש להם ומחשבה של גדול אין להם וזה ברור:

גם מה שהקשו דלמה ליה למינקט וכו' ולפי שיטתם עדיפא הוי להו להקשות כיון דלרש"י הך למוד עפר הכוונה בדיבור ולא ניחא ליה לפרש אורחיה דמילתא א"כ תפשוט מהך משנה האיבעיא דמוכח דאי לא פירשו למוד עפר לא מהני אלמא דחקיקה בלבד לא מהני, אבל באמת נראה לי דלא קשיא כלל דדעת רש"י הוא דבעינן מעשה ומחשבה, ומעשה היינו שיהא ניכר מכח המעשה מחשבתו דאי אינו ניכר אין זו מעשה, ומחשבה בעינן חוץ המעשה ואותה מחשבה בעינן מפורשת, ולא מהני מה שניכר במעשה רק שיהא מעשה ולא מצד מחשבה ואנן בעינן מעשה ומחשבה, והשתא בתינוקת יש מעשה המוכיח והוי מעשה ויש דיבור ג"כ והוי מחשבה מפורשת ומעשה המוכיח, ובעיא דר"י הוא שהביאה מצפון לדרום ושחטה ובשעת שחיטה אמר ששוחט לשם עולה בדיבור והוי מחשבה מפורשת רק מעשה השחיטה לא מהני דלא הוי מעשה מוכיח, ומיבעיא ליה אי הבאה זו הוי מעשה מוכיח או מקום איתרמי, ומה שפירש"י לקמן דהביאה ולא פירש דלשם כך אני מוליכה היינו דאי היה מפרש בשעת הבאה שמביאה בשביל כך הוי פשיטא ליה דהוי מעשה מוכיח, דלא שייך לומר מקום איתרמי כיון שאומר שמוליכה לפי שאינה כשרה בדרום פשיטא דהולכה זו הוי מעשה מוכיח, אבל הא וודאי דבעינן מחשבה בעת שחיטה דשוחטה לשמה דאל"כ הוי מעשה בלא מחשבה, וכן שחיטה ודיבור בלי הבאה מדרום לצפון הוי מחשבה בלא מעשה דשחיטה לא הוי מעשה כיון דבלי דיבור אינו מוכיח, אבל הבאה דבלי דיבור הוי מוכיח מצד עצמה לולא דיש לחוש דמקום איתרמי שפיר מיבעיא ליה אי מהני, והשתא הכא גבי תינוקות לולא הדיבור אף דהמעשה מוכיח הוי ליה מעשה בלי מחשבה דבעינן מחשבה חוץ המעשה המוכיח ודו"ק:

גם מה שהקשו ועוד הא קתני העלום והרי יש כאן מעשה ודיבור, ולכאורה אין זה ענין לרש"י הא לכ"ע קשה וע"כ דמעשה גרועה היא וא"כ גם לרש"י לא קשיא, וצ"ל דכוונתם מדמצריך רש"י דיבור ש"מ דשום מעשה בעצמה אינה מוכחת רק בדיבור א"כ התם כיון דיש דיבור ממילא ההעלאה הוי מעשה טובה, וע"כ דדיבור לא מעלה ולח מוריד רק במעשה תלוי אי הוי מעשה טובה או גרועה, אבל מ"מ לא קשיא לפי הנ"ל דרש"י סובר דבעינן מעשה טובה המוכיח ומלבד זה בעינן דיבור למחשבה שיהא מעשה טובה ומחשבה מלבד המעשה, ומה שפירש"י לקמן דנתכוון דחש"ו היינו אחר העלאה, משום דס"ל דהעלאה הוי מעשה מוכיח כמו חקיקה ואי הוי מחשבה ג"כ אז דהיינו דיבור הוי מהני, רק לפי שהעלום מפני הכנימה לא הוי מעשה ולא מהני מחשבה דאח"כ בלי מעשה, אבל היפך בהן הוי מעשה גוף ההיפוך ודיבור ג"כ יש והוי מעשה ומחשבה לכך מהני, גם מה שהקשו ועוד אפי' העלום סתם וכו' בלא דיבור אינה קושיא כמו שפירשתי דדיבור בעינן לעולם מצד עצמו, ובהך דר"י נמי יש דיבור בשעת שחיטה שאומר ששוחט לשם עולה [ואדרבא מהאי טעמא פירש"י בחש"ו דהעלום מפני הכנימה, היינו כיון דאם היפך בהן מהני ומדמה לה להך דר"י אלמא אף שיש צד לומר דהיפך היה מפני הכנימה מ"מ מהני, דאי בהיפך ליכא צד אחר כלל לא הוי מדמה להך דר"י, והשתא אי העלום ונתכוון ג"כ בדיבור הוי מעשה ודיבור כמו היפך ודיבור וכהך דר"י הבאה ודיבור של שחיטה, וע"כ דהם העלום מפני הכנימה והך נתכוון היינו אח"כ לא מהני כיון דהוי דיבור בלא מעשה דהמעשה היתה בפירוש מפני הכנימה], ומה שכתבו עוד ועוד קשה וכו' ג"כ מיושב במה שכתבתי אך כבר כתבתי בגמרא מה שנראה לי בביאור הסוגיא על שני פנים ע"ש:

בא"ד אבל העלאת קטן סתם. פי' שאין המעשה מוכיח דהעלאה גרועה היא ונקראת סתם כיון שאינה מוכחת מצד עצמה וממילא אפי' דיבור לא מהני, משא"כ הבאה מדרום לצפון לא הוי סתם כיון שמוכחת מצד עצמה ודיבור לא מהני כלל בקטן אבל בגדול מהני דיבור ואי העלה סתם מספקא להו, ומהרש"א כתב שאין הלשון מדוקדק ואינו נכון כמ"ש:

בא"ד ואפי' העלאת גדול סתם שמא לא היתה מועלת וכו' דאדרבא דייק מסיפא וכו'. ובאמת לק"מ רישא לסיפא דברישא י"ל סתמא בכי יותן אבל בסיפא כיון שהעלה מפני הכנימה ואין העלאה זו כלום ואח"כ שירד טל בסתמא אינו בכי יותן ובעינן נתכוון לכך כיון שלא עשה כלום, אבל אי העלאה עצמה היתה סתמא הרי יש כאן מעשה בסתם שפיר הוי בכי יותן, אך בלא"ה לא ידעתי היכי שייך סתם בגדול דפשיטא דלא בעינן דיבור ומחשבתו מהני בלבו א"כ היכי ס"ד דהעלה לגג פירות ולא נתכוון לשום סיבה וטעם, ואולי כוונתם דהעלה אחר ואותו אחר לא מהני מה שמחשב כלל כיון שאינן שלו ובעל הפירות לא ידע כלל, אך בהא פשיטא דבעינן מתכוון דוקא דאי סתמא הוי כלא העלה כלל ואי כשנתברר לו שהטעם ממילא תליא במחשבתו אי ניחא ליה, לכן דבריהם צ"ע בזה:

בא"ד וקצת תימא מאי מקשה וכו'. ולדעתי לק"מ חדא דוודאי מדאורייתא דאין שיעור לתרומה לא ניכר כלל תרומת חרש דמכוון אבל השתא דתקנו חכמים עין רעה אחד מששים וכו' ממילא כיון שתרם כשיעור הרי מעשה מוכיח על מחשבתו ושפיר מיקרי אשר ידבנו, ועוד כיון דתרומה ניטלת במחשבה קמ"ל קרא דח"ש אין להן מחשבה ולא מיקרי אשר ידבנו אבל אי עשה מעשה המוכיח על מחשבתו מנין שלא יהא תרומה, ועכ"פ נלמוד מכאן דאפי' מעשה המוכיח על מחשבתו לא מהני בעלמא, ונראה לי ג"כ דהוכחת הירושלמי מקרא ונחשב ג"כ הוא על דרך זה דרק מי שיש לו מחשבה בלבד יכול לתרום אבל מי שאין לו מחשבה רק ע"י מעשה מוכיח לא מהני אבל במקום שאין כתוב מחשבה ממילא מהני גם בקטן מעשה המוכיח, ועוד נראה לי דהלימוד הוא כיון דכתיב ונחשב אי ס"ד דלא בא הכתוב בהך אשר ידבנו רק למעט חש"ו ממחשבה אבל מעשה המוכיח מהני, א"כ למה לי קרא כיון דכתיב ונחשב פשיטא דחש"ו אין להם מחשבה וע"כ דאתי קרא אשר ידבנו דאפי' מעשה מוכיח אין לו, [מיהו לא ידעתי למה צריך קרא לקטן בפני עצמו מאת כל איש כיון דבעלמא לענין מחשבה בכלל ח"ש הוא וצ"ע], כנ"ל בזה:

בא"ד ותימא לר"י וכו'. לא ידעתי מאי קשיא ליה לר"י הא קושיית הירושלמי באמת מתרומה דחזינן דבעי קרא ונחשב דאי לא"ה הוי מועיל מחמת מעשה מוכיח, והרי בגט לא כתיב מחשבה ומ"מ לא מהני מעשה מוכיח דבעינן דוקא גדול עע"ג, ומשני כיון שזה תורם והוא מחשב בעינן קרא דלולא קרא הוי מעשה מוכיח אבל כתיבת גט דמלבד מה שכותב גט צריך לכוון לשם המגרש חוץ ממנו ועל זה לא מהני מעשה מוכיח כלל לולא דגדול עע"ג, גם מה שהקשו דבגט נמי יועיל בלי גדול עע"ג מיושב בהנ"ל דאין מעשה הגט מוכיח שכותב לשם המגרש רק שכותב גט בשמות אלו אבל לא לשם המגרש שיגרש ויתיר בגט זה דהיינו לשם כריתות של המגרש, וכמו כן לא קשיא למה בתרומה לא יועיל עע"ג דשאני תרומה דעע"ג לא מהני רק דאז הוי מעשיו מעשה מוכיח ומחשבה המועלת, אבל בתרומה כיון דכתיב ונחשב שאין מועיל מעשה המוכיח ג"כ ממילא לא מהני עומד על גביו ג"כ, כנ"ל:

דף י"ג ע"א בגמ' או דילמא מקום הוא דלא איתרמי ליה. יש לדקדק כיון דבהך משנה לא קתני רק מחשבה גרידא א"כ הוי ליה לומר דמיבעיא ליה מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו אי מהני, ולמה ליה לומר דמספקא ליה אי אמרינן מקום הוא דלא אתרמי דמשמע דאי הוי ניכר ממש בוודאי לא היה מסתפק כלל, וצריך לומר משום דהא נמי מוכח מאלון ורמון דקתני יש להן מעשה והיינו שחקקו למוד בהן עפר אלמא דבמה שניכר בפועל שחקקו לכלי הוי מעשה אף דאי לא נתכוונו לשם כלי לא הוי מהני, וע"כ דכל שהמחשבה ניכרת במעשה נקרא מעשה ולא מחשבה, ואפי' לפי מה שפירש"י דמחשבה יש בפני עצמה דהיינו דיבור מ"מ כבר כתבתי דכוונת רש"י דבעינן מעשה מוכיח בשעת עשייה ובעינן דיבור דהיינו מחשבה אחר העשייה שרוצין למוד בהן עפר או לכף מאזנים ואז הוי מעשה ומחשבה, והשתא הכא בקדשים כיון שיש מעשה המוכיח בשעת עשייה הוי מעשה ומה שאומר אח"כ בשעת שחיטה הוי מחשבה, וע"כ דנסתפק אי הך הבאה מדרום לצפון הוי מוכיח או מקום לא איתרמי ליה. שם העלום חש"ו וכו'. פירש"י מפני הכנימה כבר כתבתי דרש"י הוכרח לפרש כן דאי נתכוונו בשעת העלאה ואפי' העלו סתם הוי מעשה מוכיח לפי שיותר ראוי לתלות מפני הטל וכיון שנתכוונו ג"כ הוי מעשה ומחשבה, ואפי' אי יש לתלות קצת מפני הכנימה מ"מ כיון דפשטינן מהך דהיפך בהן דבהך דעולה אף שיש לתלות דמקום אתרמי ליה כיון דיותר יש לתלות לפי שאינה נשחטת בדרום הוי מעשה, וה"ה העלאה, לכך פי' מפני הכנימה ולא גרע העלאה סתם מהיפך בהן דג"כ יש לומר מפני הכנימה כמ"ש התוס' לעיל:

שם קטן יש לו מעשה וכו'. גם בזה נראה לפרש על דרך שכתבתי בלישנא קמא דס"ד דמיבעיא ליה מעשה היינו מעשה הצריך מחשבה מלבד המעשה, דדוקא בתינוקות שחקקו דחקיקה עצמה בעת חקיקה שהוא חוקק לכלי בזה בלבד יורד לקבל טומאה ואין צריך עוד מחשבה להשתמש בו למה שנעשה, אבל מעשה הצריך מחשבה חוץ המעשה כגון לכתוב גט אף דהכתיבה וודאי לשם גט הוא שהרי כותב גט מ"מ לא מהני כיון דצריך מחשבה שגט זה הוא לשם פלוני ופלונית לגרש בו שתהא נפרדת ממנו מעשה כי האי לא מהני וכן כיוצא בזה, וקשיא לי' לרבי אמי תיבעי ליה מחשבה דדוקא במשנה לענין קיבול טומאה שאין שם רק מחשבה בלבד לא מהני ע"י קטן אבל כגון שחיטה או כתיבת גט דאין מחשבת הקטן בעצמו פועל רק בצירוף מעשה הכתיבה הוא גט בהא מהני מחשבה, וכיון דלא מיבעי' לך מחשבה משום דסתמא קתני אין להן מחשבה אפילו לצירוף מעשה א"כ ה"ה יש להן מעשה אפילו לצירוף מחשבה: