תפארת יעקב על חולין חלק א עט

ומה שנראה לי בענין זה הוא דבלא"ה כבר כתבתי שיש לתמוה במה דמקשה והא בעינן מוליך ומביא, דהא בהך דנפלה סכין לקמן דדייקינן הא הפילה הוא כשרה ולמה לא מקשה והא בעינן מוליך ומביא וע"כ כיון דלאו לכתחילה קאמר רק דיעבד מאיזה צד יוכל להקשות לפרש בסכין קטן והרי הכל מקרה הוא שלא נתכוין לשחוט כלל ומה ענין קושיא זו לכאן דבעינן מוליך ומביא לכן נראה לי דעיקר הקושיא דקשיא ליה דקתני לנועצה בכותל לימא בפשיטות זרק סכין, וע"כ דבא לאשמועינן אף שגמר שחיטה היה כשנפל מן הכותל ולא הוי כוונה כלל אפי' לחתיכה, דבזרק סכין מ"מ עכ"פ ידע שכל מה שיפגע הסכין בהליכתו יחתוך אבל כיון שנתכוון שישאר נעוץ בכותל רק אח"כ יצא מן הכותל ושחט ס"ד דלא מהני קמ"ל דמ"מ כשרה, גם קמ"ל דאף שיצא מן הכותל ולא בזריקתו נשחט מ"מ כשר, והיינו דמקשה דבעינן מוליך ומביא והיינו דבין בהולכה בין בהובאה בעינן כחו שיהא הוא המוליך והוא המביא וכיון שנפל הסכין מן הכותל וגמר השחיטה אותו גמר לא היה הוא המביא, והוי כנפלה סכין בגמר שחיטה וגמרה שחיטה דלא מהני אף דההולכה היה בהכשר כיון דההובאה היה בפסול, ומשני שהלכה ובאה כדרכה דמחמת כחו שהכה בכותל חזרה לאחור ושחטה בהבאה כדרכה ולא הוי כנפלה סכין, וכן כח שני לא מיקרי רק כח ראשון וכשר אף דלא נתכוון באותה הובאה אפילו לחתיכה כלל, כנ"ל, ועמ"ש עוד בענין זה לקמן פ"ב בסוגיא דנפלה סכין:

בגמ' בעי ר"י קטן יש לו מחשבה וכו' ותיבעי ליה מעשה וכו' פירש"י אי לא שמיע ליה מתניתין וכו', והדבר קשה מאוד דר"י לא שמיע ליה מתניתין, גם מה נ"מ אי ידע אי לא עכ"פ לא הוי לי' רק למיפשט ממתניתין דקתני יש להן מעשה ואין להן מחשבה, ועוד דמאי קשיא ליה אי לא ידע מתניתין תיבעי ליה מעשה והרי עכ"פ הנך רואה במתניתין דמעשה עדיפא ממחשבה כיון דבאמת מעשה יש להן ומחשבה אין להם, א"כ אין תימה על ר"י דלא ידע מתני' דלדידיה נמי מעשה עדיפא ליה ומחשבה מיבעיא ליה ומעשה פשיטא ליה שהרי כך הוא האמת וצ"ע לכאורה:

ומה שנראה לי על שני פנים האחד דוודאי עיקר ספיקו של ר"י אף דתנן דאין להן מחשבה היינו היכא דבמחשבה זו בלבד יפעלו, כגון כל הכלים יורדין לידי טומאתן במחשבה בלבד ואי חישב קטן לא מהני שאי אפשר לקטן לעשות פעולה במחשבה שלו, אבל דבר שיש בו מעשה ומחשבה כגון שחיטת קדשים וכתיבת גט לשמה שאין מחשבת הקטן בלבד פועלת בהכשר הגט רק הכתיבה עם המחשבה בשניהם נגמר הדבר שיהא כשר, וכן שחיטת קדשים דרק בצירוף המעשה מועלת מחשבתו לגמור ההכשר, ודוקא בטומאה שאין שם רק המחשבה בלבד שאין אנו צריכין להביאו לידי טומאה רק במחשבה בגדול ובקטן אין במחשבתו כח לפעול כל הפעולה, והך מתניתין דהאלון והאגוז יתפרש כפשוטו דשם איתא במשנה כל שיש בו בית קיבול מ"מ טמא ומייתי התם כיס של נייר והיינו אפי' כלי גרוע מאוד כל שיש בו בית קיבול מקבל טומאה אבל רק דוקא שהכלי נעשה בידי אדם אבל אי היה כך בית קיבול מתולדתו אינו מקבל טומאה עד שיחשב עליו להשתמש בו, וכן איתא התם העושה בית קיבול מ"מ טמא וקתני בתר הכי האלון והרמון והאגוז שחקקו תינוקות וכו', והיינו כיון דטומאה תלוי במעשה כל שנעשה כלי וס"ד דמעשה קטן כמעשה קוף וכאילו נעשה מתולדה כך ובעינן מחשבה קמ"ל דיש להן מעשה, וכמו אי היה נעשה בגדול מקבל טומאה כן בקטן לפי שיש לקטן מעשה והרי עושה כלי, ואין לו מחשבה שאם חישב על דבר שאינו מקבל טומאה רק מחמת מחשבה אין מחשבה שלו מועלת כלל, וספיקו של ר"י בדבר הצריך מעשה ומחשבה שאין המחשבה פועלת הדבר לגמרי רק בצירוף מעשה אי מהניא, אבל הך מעשה דתינוקות מעשה גרידא היא ורק בעת עשייה כיון שעושה כלי מקבל טומאה אף דאינו מחשב אח"כ כלל להשתמש בה, והיינו דנקט שחקקו למוד דהיינו שעשה כלי למוד דבשעת עשייה עשאו לזה, דאי לא עשה לזה הוי כאילו נעשה מעצמו ולא מיקרי כלי שלא יצטרך מחשבה לקבל בה, רק בעת עשייה תעשה לכך אבל כשנגמר הכלי לא חישב בה דבר והוי כגדול העושה, ואותה מחשבה שיהא העשייה כעושה כלי לא מיקרי מחשבה כלל והוי מעשה ממש שהרי עצם עשייתה כך הוא והוא עושה בידים כלי הנראה לכל שהיא כלי, כללו של דבר דהך כלי דתינוקות לא הוי רק מעשה בלבד, ומחשבה דקתני היינו מחשבה גרידא, ור"י מספקא ליה בדבר שגמרו ע"י מעשה ומחשבה שאין המחשבה בלבד פועלת הדבר לגמרי, ועל זה קשיא ליה לר' אמי הא איכא לספוקי נמי במעשה והיינו בדבר הצריך מעשה ומחשבה ויכול להיות מעשה בזה ומחשבה באחר כמו שכתב הרשב"א בשם מורו דכל דבר הנעשה ע"י אחר וצריך מעשה ומחשבה יכול חש"ו לעשות ואחר עומד ע"ג ומחשב, ולפי זה הוי ליה לר"י הסתפק בהך מעשה דיש להן אי דוקא כהך דתינוקות דלא בעינן רק מעשה אבל כהך דגט דמלבד מעשה הגט שהוא כותב גט צריך מחשבה לשם זה ולשמה ולשם גירושין מלבד מה שמחשב שכותב גט שזו אינה מחשבה רק מעשה כמו תינוקת העושה כלי כנ"ל, וכיון דאין לו מחשבה אף מעשה אין לו ומעשה הצריך מחשבה אותה מעשה בלי מחשבה אינה מעשה, וע"כ דמשמע ליה דכיון דקתני מפני שיש להן מעשה לאו דוקא בהך דהכא דלא בעי רק מעשה, רק כללא הוא אפי' היכא דבעי מחשבה עם המעשה נהי דמחשבה אין להם אבל המעשה מועלת לחלק המעשה עכ"פ, ולפי זה כמו כן לא היה לו להסתפק במחשבה כיון דקתני כללא בעלמא ואין להם מחשבה אפילו היכא דיש מחשבה עם מעשה דצריך שניהם לגמרו של דבר מ"מ לא מהני מחשבה אפי' לצירוף מעשה, והיינו דקאמר מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו מיבעיא ליה שעשה מעשה שבזה ניכר מחשבתו ע"י מעשה אי מחשבה כזו מהני ואין זה כהך דתינוקת דלא בעינן מחשבה כלל, והך מחשבה של טומאה הוא שיחשב להשתמש שימוש בכלי ואין אנו צריכין למחשבה זו רק בדבר שלא נעשה לכלי אבל בדבר שנעשה כלי בעשייה לא בעינן מחשבה כלל, רק בשחיטה מיבעיא ליה דמלבד מעשה השחיטה צריך מחשבה ובאמת לא מהני מחשבה זו של קטן אפילו לצירוף, רק הספק אי עשה מעשה שבזה ניכר מחשבתו במעשה כגון דהביאה מדרום לצפון דזה מורה על המחשבה שחישב לשוחטה לשמה והרי נתגלה המחשבה ע"י מעשה, מי מועלת כמו מעשה או כיון דיש לומר מקום איתרמי אין זה רק מחשבה בלא מעשה, ולפי מה שכתבתי אין הפרש בין דיבור מפורש או מחשבה בלי דיבור רק הספק דכה"ג אין זו מחשבה רק מעשה כיון שהמחשבה ניכרת במעשה שעושה כנ"ל, ועוד יש לפרש לפי דרכם של רש"י ותוס' דוודאי ידע רבי אמי דע"כ ר"י יודע המשנה רק דמספקא ליה דוקא מחשבה גרידא לא מהני אבל מחשבה שהיא אפי' עם קצת מעשה כגון ששוחט קרבן ומחשב לשמה מהני המחשבה כיון ששוחט ועושה מעשה במחשבה זו, ואהא קשיא ליה דהוי ליה למיבעי מעשה והיינו להיפוך דה"מ דמהני מעשה היכא דבמעשה זו נגמר הדבר ותיכף מקבל טומאה, אבל היכא שהביא עולה מדרום לצפון אף דהוי נמי מעשה גמור המורה על המחשבה כמו מעשה דתינוקת אבל מ"מ כיון שאינו נגמר במעשה זו הכשר הקרבן רק במה ששוחט אח"כ ובעי אח"כ בשחיטה מחשבה לא מהני מעשה הניכר מחשבתו על מחשבת השחיטה אח"כ, משא"כ בתינוקת דטומאה דכיון דהוי מעשה הניכר מחשבתו מקבל טומאה תיכף דשוב אין צריך דבר, וכיון דלא מיבעיא ליה מעשה ע"כ דמתניתין וודאי כללא נקט ולאו דוקא הכא רק בעלמא יש להן מעשה הניכר מחשבתו, וא"כ ממילא הא דקתני נמי ואין להם מחשבה לא היה לו להסתפק דוודאי כללא הוא שכל מחשבה שאין שם מעשה מוכיח על המחשבה אפי' יש מעשה קצת עמה לא מהני, ומשני דהנך תרתי לא מיבעיא ליה רק מספקא ליה אי הבאה מדרום לצפון הוי מעשה ניכר או דילמא מקום לא איתרמי ליה, ועמ"ש בתוס' בד"ה ותיבעי:

בתוס' בד"ה קטן יש לו מחשבה פי' בקונ' וכו' וא"ת וכו' דמסתמא נמי כשר וכו'. לכאורה תמוה דמה בקשו בקושיא זו לפי' הקונ' הא בגמרא גופא בסמוך קאמר דבעיא דר"י דקיימא עולה בדרום ואתייה בצפון ושחטה מאי מדאתייה בצפון ושחט איכוון לה וכו', והשתא תיקשי מאי קא מיבעיא ליה הא סתמא נמי כשר, ונראה לי דכוונת התוס' דמהך דלקמן היה אפשר ליישב על פי פירש"י דפי' דהך דלקמן היינו בלי דיבור כלל וכן לפי' התוס' לקמן מיירי בלי דיבור, א"כ יש לומר כיון דהספק הוא דמקום לא איתרמי ליה א"כ יש לחוש דנתכוון שלא לשמה, משא"כ הכא לפי' הקונ' דמפרש דאמר ששוחט לשמה דמחשבה בלי מעשה לא מהני אפי' בדיבור, א"כ כיון דאמר בפירוש לשמה אף דלא מהני אבל עכ"פ סתמא הוי דלא שייך לומר דמאמרו לשמה הוי שלא לשמה, דע"כ דאמר בפירוש ששוחט לשמה דאי לא אמר כלל אין כאן אפילו מחשבה דמנא לן דמכוון לשמה וצ"ע:

מיהו בעיקר קושיית התוס' נראה לי דלא קשיא כלל דלא דמי כלל לסתמא, דפשיטא דהך סתמא דהתם אין הכוונה שאין זה יודע שהיא עולה והיא של פלוני ועומדת להקריבה על המזבח וגם לא ידע מעולם דפשיטא דלא מהני, רק הך סתמא דהתם היינו דמעיקרא יודע הכל וגם עכשיו אם היה נותן מחשבתו לזה היה יודע רק ששחט סתמא ולא היה בלבו אז כל אותן הדברים ואמרינן דסתמא ג"כ כשר, אבל קטן זה דאפי' אומר לשמה אמרינן שאין זו ידיעה ואין זו אמירה ומעולם לא ידע פשיטא דלא מהני:

בד"ה ותיבעי ליה מעשה כל הסוגיא פי' בקונ' וכו'. הנה התוס' הרבו להשיב על פירש"י וכל אותן הקושיות נראה לי דלא קשיא כלל כמו שאפרט אותם אחת לאחת, ראשונה מה שהקשו דמה הפרש יש בין מעשה למחשבה הא מעשה בלי מחשבה לא מהני כמו מחשבה בלא מעשה, והנה מהרש"א ז"ל הקשה דהא מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו מהני ותירץ דא"כ תיפשוט דמהני, והנה תירוצו אינו נכון וקושייתו לא קשיא מידי דמה שכתב תפשוט דמהני דע"כ לא מיבעיא לן רק דילמא מקום איתרמי ליה אבל אי ניכרת ממש וודאי מהני, ועיקר קושייתו לק"מ דהיכא דמחשבתו ניכרת לא הוי מעשה גרידא דלא בעינן אמירה רק לידע שחושב ומחשבתו ניכרת מתוך מעשיו הוי מחשבה ובהא מיבעיא לן אי ניכרת היא ע"י זה או דמקום