תפארת יעקב על חולין חלק א עח

שאינו רואה דס"ד לענין קלקול לא חיישינן לחש"ו כיון דגמירי ה"ש ויכולין לאמן ידיהם אבל לענין כוונה פשיטא, דמ"ש משוחט פיקח דאי שחט ולא מכוון לא מהני לרבנן ומ"ש חש"ו כיון דלאו בני דיעה נינהו לכוון פשיטא דבעינן אחר שילמדם לכוון ומ"מ אסור דיעבד שמא קלקלו ואי האחרים רואין כשר:

ונראה לי בכוונת התוס' דבלא"ה יש להבין במה שכתבו אע"ג דבריש פירקין קרי לאחרים רואין אותו גדול עע"ג וכפי הנראה הך אע"ג הוא שרוצים לסתור בזה תירוצם, והוא תמוה מאוד דמה ענין הך דהתם לפי האמת דלא בעי כוונה פשיטא שאין הפרש בין עע"ג לרואין כלל אבל אי נימא דבעי כוונה וודאי יש הפרש, ועוד דהתם גבי כותי אין דנין על הכוונה דפשיטא דמכוון רק על קלקול דנין, ועוד מה נתכוונו התוס' אי להתחלת אוקימתא דאביי דקאמר בד"א בעע"ג אלמא דקרי עע"ג לרואין הוא תמוה דוודאי י"ל שיש בכלל עע"ג רואין דעע"ג עדיף טפי אבל במקום דבעינן עע"ג דוקא שיאמר רואין לא שמענו, ואי נתכוונו ממה דמקשה בתר הכי הא אמר בעע"ג שחיט לכתחילה והיכי מדמה רואין לעע"ג הא וודאי לא משמע כלל בלשונם שכתבו דקרי לאחרים רואין עע"ג דמשמע דמקריאת הלשון קשיא להו, ומה גם דמהא פשיטא דג"כ אין התחלה לדבריהם כיון דהתם לאו מכח כוונה אתינן עלה ולפי האמת לא בעי כוונה, גם למה לא סיימו התוס' לסתור אע"ג זה להחזיק זה התירוץ שתירצו דעע"ג אינו כרואין, לכן נראה שהכל דיבור אחד דהכא קאמר רואין בעלמא אף דחזינן בריש פירקין דקרי לרואין עע"ג והיינו גבי כותי דבעינן רואין שלא קלקל ונקט אביי עע"ג, וכן בברייתא התם שחיטת כותי מותרת בד"א בישראל עע"ג א"כ הוי ליה למיתני במתניתין עע"ג ויהא כלול הכל כוונה וראיית השחיטה, והוצרכו לומר אע"ג דבריש פירקין דלא נימא דנקט רואין מכח קלקול שזה אינו נכלל בעע"ג וממילא יש לנו לומר מבחוץ דהיה כוונה, לזה כתבו דקאמר הכא רואין אף דבריש פירקין קרי בברייתא רואין עע"ג א"כ פשיטא דאי בעי כוונה הוי ליה למיתני עע"ג שיהא נכל רואין וכוונה ג"כ כנ"ל, מיהו לפי מה שכתבתי לעיל והוכחתי דאפילו לאביי דס"ל דיוצא ונכנס לא מהני דלא מירתת מ"מ בעע"ג אפי' לא ראה באמת השחיטה עצמה מ"מ מודה דמותרת מכח מירתת כיון שעומד עליו א"כ פשיטא דאין ראיה מכאן כלל ושפיר י"ל דהוצרך לומר רואין דאין בכלל עע"ג ראיית השחיטה כנ"ל, ובזה מיושב ג"כ מה שהקשה המרדכי על הנך דמחלקי באינו מומחה בין עע"ג לרואין לענין למסור לו לכתחילה מהך דמקשה גבי כותי הא אמרת בעע"ג שחיט לכתחילה ומאי ראיה מעע"ג רלרואין, ולהנ"ל לק"מ דפשיטא דאין בכלל עע"ג רואין רק מכח מירתת דנין ופשיטא דרואין עדיף טפי מעע"ג ואינו רואה, אבל הנך יש מחלקין רוצים לחלק באמת ק ראייה בעלמא למי שנותן דעתו באמת להשגיח יפה על כל השחיטה שלא יעלם דבר ואי מוסר בידו על מנת כן מותר לכתחילה כנ"ל, ועמ"ש במשנה בתוס' בד"ה שמא:

בא"ד ואית דבפרק מצות חליצה אמר וכו'. לכאורה תמוה דקושיא זו לא שייכא להכא כלל דכיון דהתם מפורש דבעינן שיכוונו שניהם א"כ חש"ו לאו בני כוונה נינהו, וצריך לומר דבלא"ה הוי ס"ד דחש"ו בני כוונה נינהו לחליצה ורק בס"ד התם ביקש רבא לומר משום דלאו בני דיעה נינהו ונדחו דבריו מדבי ר' ינאי, ושפיר י"ל דהוי להו בני כוונה ושאני גט דבעינן עע"ג דהתם כוונה מרובה לכתוב הגט לשמו ולשמה ולשם גירושין וכל תורף הגט בעינן כך אבל חליצה כוונה מועטת היא, (ואף דבפרק מצות חליצה כתבו סברא בהיפוך דבחליצה הוי ריבוי דברים היינו כדי ליישב מן התוספתא ולא סגי להו רק מה שבגט מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו, אבל כאן דלא ס"ד זה וגם במסקנא לא חילקו דבחליצה יש כוונה מרובה רק הך סברא בלבד דבגט מחשבתו ניכרת לכך שפיר הוי ס"ד להיפוך לולא דחזינן שחיטה הוי לאו בני כוונה], אבל כיון דחזינן הכא דכוונת שחיטה לחתיכת סימנים ג"כ אין חש"ו בני כוונה שפיר קשיא להו מחליצה דכ"ש הוא דהתם צריך שיתכוון להתיר בחליצה זו:

אלא דעדיין יש לתמוה בדברי התוס' היכי ס"ד להקשות למה לי טעמא שאינן בני קריי' תיפוק ליה דלאו בני כוונה כיון דע"י עע"ג הוי כוונה פשיטא דצריך הך טעמא דלאו בני קריי' לפסול עע"ג, תדע דהא בפרק מצות חליצה שם הקשו קושיא זו ותירצו דב"ד עומדים ומזהירין וא"כ כאן שכבר תירצו דאי גדול מזהיר שפיר דמי א"כ פשיטא דלק"מ התם, ועוד היכי ס"ד להקשות תיפוק ליה דלא בעי כוונה הא התם בעי רבא באמת לפסול מהאי טעמא ולכך מכשיר התם באלם ואלמת רק דמקשה עליה מדבי ר' ינאי דהטעם לפי שאינן באמר ואמרה וקאמר התם דלפי זה אלם ואלמת פסול, א"כ היכי שייך להקשות תיפוק ליה דלאו בני כוונה הא האי טעמא צריך לפסול אלם ואלמת ומתניתין דקתני חרש וחרשת לא הוזכר טעם כלל רק ר' ינאי נתן טעם זה והיינו לפסול אלם ואלמת, ועוד אני תמה על מה שתירצו דחליצה בב"ד הוי כגדול עע"ג דלמה להו הא בלא"ה איצטריך לפסול בגדול עע"ג אפי' אי ב"ד לא הוי כעע"ג, גם מתירוץ זה נולד להם קושיא בתוספתא וכתבו בסמוך ואי חשיבי ב"ד כמו גדול עע"ג אפי' שוטה נמי, ומי הכריחם לזה לומר דב"ד הוי כמו גדול עע"ג, ואי משמע להו להקשות מתוספתא דקתני סתמא דשוטה לאו בר חליצה ואפי' גדול עע"ג א"כ למה להו לומר ואי חשיבי ב"ד, וע"כ דהוי משמע להו דתוספתא בלי גדול עע"ג א"כ באמת לק"מ דב"ד לא חשיבי כעע"ג ומ"מ צריך טעם דלאו בני קריי' לפסול אפי' גדול עע"ג ואלם ואלמת, ונהי דאלם ואלמת יש לומר דעיקר קושייתם מהא דבעינן בקטן איש כתיב בפרשה ותיפוק ליה דלאו בר כוונה הוא, אבל מלבד דנראה מדברי רש"י פרק ב' דגיטין גבי הכל כשרים להביא את הגט דקאמר התם בשלמא חש"ו דלאו בני דיעה נינהו וכתב רש"י שם בקטן טעם דאיש כתיב ולא קטן, הרי דקטן יכול להיות פעמים שיש לו דעת ואין לפוסלו מכח בני דיעה א"כ הכא נמי צריך טעם בקטן מכח איש אבל בלא"ה עכ"פ צריך איש לפוסלו היכא דגדול עע"ג ולמה להו לבוא עלה מתורת ב"ד ולהקשות מתוספתא והוא תמוה לכאורה:

ונראה לי דכוונת התוס' כאן וכן ביבמות דע"כ דדבי רבי ינאי דקאמרי טעמא לפי שאינו באמר ואמרה ע"כ פליג לגמרי אהך דרבא דמעיקרא דלאו בני דיעה נינהו, דאי ס"ד דאיכא נמי הך טעמא רק דבי ר' ינאי קאמרי טעמא דלאו בני קריי' כדי לפסול אלם ואילמת וכן היכא דגדול עע"ג, א"כ תיקשי באמת במתניתין למה נקט חרש וחרשת דאיכא למיטעי דטעמא דלאו בני דיעה נינהו ואלם ואלמת כשרין ליתני אלם ואלמת ואנא ידענא כ"ש חרש וחרשת דאיכא בהו תרתי דלאו בני דיעה ואינן בני קריאה, וע"כ דלר' ינאי ליכא טעמא אחרינא כלל ואהא קשיא להו לתוס' דהא ע"כ איכא טעמא דלאו בני דיעה כיון דלכ"ע בעינן שיתכוונו שניהם והכא מוכח להדיא דחש"ו לאו בני כוונה נינהו, ורבא עצמו ס"ל הכי הכא והתם ס"ל כדבי ר' ינאי דאלם ואלמת פסולין לחליצה, ולשיטה זו ע"כ ליכא טעמא אחרינא בחרש דאל"כ ליתני אלם ואלמת במשנה והשתא לא שייך לתרץ בגדול עע"ג דמ"מ תיקשי ליתני אלם ואלמת כיון דבחרש וחרשת סתם איכא למטעי דטעמא משום כוונה, ואהא תירצו התוס' דכל חליצה הוי כגדול עע"ג וליכא טעמא כלל בחרש וחרשת ג"כ רק משום דלאו בני קריאה, ובס"ד התם הוי ס"ל לרבא דב"ד לא הוי כעע"ג ובמסקנא ס"ל לרבא ורבי ינאי דב"ד הוי כעע"ג ושוב אין הפרש כלל בין חרש וחרשת לאלם ואלמת ובתרווייהו ליכא טעמא רק דלאו בני קריאה נינהו, והיינו דקשיא להו מן התוספתא דשוטה לעולם כשר אבל בלא"ה לא קשיא דיש לומר בלי עע"ג מיירי ונקט שוטה דפסול אף דהוי בן קריאה מ"מ פסול מכח כוונה, אבל השתא דב"ד חשיבי כעע"ג קשיא וזה ברור בכוונת התוס' ועמ"ש בסמוך:

בא"ד ומיהו קשה וכו' דשוטה לאו בר חליצה הוא וכו'. ולפע"ד נראה דחש"ו פסולין לחליצה כמו דפסולין לגרש דאף דכשרין לכתיבת גט אבל לנתינת גט פסולין, והיינו טעמא דחרש ושוטה לאו בני דיעה וקטן איש כתיב כמו שפירש רש"י פ"ב דכ"ג ע"א וה"ה לחלוץ פסולין דאין כח ביד מי שאינו בן דעת שיתיר לעלמא ויפקיע אישות או זיקה, וכמו דלא מהני עע"ג בחרש ושוטה וקטן לגרש אשתו כמו כן לא מהני לחלוץ, והיינו דקאמר רבא פרק מצות חליצה דחרש וחרשת דלאו בני דיעה נינהו ולא היה כוונתו מכח כוונה דבהא מהני עע"ג, רק דלאו בני דיעה נינהו ואין יכולין להפקיע זיקה דכיון דיבמה קונה עצמה בחליצה ואינהו לאו בני קנין נינהו כיון שאין להם דעת, רק קטנה חולצת בפעוטות דלא כתיב רק איש ולא אשה, והש"ס מקשה עליו מדבי ר' ינאי דקאמר טעמא משום דלאו בני קריאה ואפילו אלם ואלמת פסולין ומ"מ הך טעמא דלאו בני דיעה לא נדחה כלל, והא דקתני במתני' חרש וחרשת ולא נקט אלם ואילמת, לאשמועינן באמת טעמא דלאו בני דיעה כדי לפסול שוטה ג"כ ואי הוי קתני אלם ואילמת הוי ע"כ משום דאינן באמר ואמרה והוי מכשרינן שוטה דישנו באמר ואמרה קמ"ל חרש וחרשת דמינה ידעינן שוטה דלעולם דמי לחרש בדינו, והתוספתא נקטה שוטה אף דבן קריאה הוא מ"מ פסול כמו שאינו יכול לגרש לפי שאינו בן דעת כך אינו יכול לחלוץ, כנ"ל:

בד"ה זרק סכין לנועצה בכותל הא חשיב מתכוין לחתיכה וכו' לרבותא דרבנן וכו'. דבריהם צ"ע לפע"ד חדא מה שפתבו דנקט לרבותא דרבנן קשה, חדא היכי יאמר רבותא לרבנן דלית הלכתא כוותייהו וטפי הוי ליה לומר רבותא דר"נ דהוא כח היתר והלכה כוותיה, ועוד דאי רבותא דרבנן בא לאשמועינן הא רבנן פסלי אפילו מתכוין לחתיכת בשר רק חתיכת סימנים דוקא בעינן, גם עיקר דבריהם דהא חשיב חתיכה וכתבו כדמוכח לקמן פ"ב והתם לא הוזכר רק דהך דהכא בחש"ו דמתניתין הוי לשום חתיכה אבל שיהא נעיצה בכותל חתיכה לא שמענו, ואם נתכוונו למה שכתבו שם בד"ה והא אמרה רבא יתבאר לקמן בס"ד שאין זה הוכחה כלל, ועוד כיון דמוקמינן לה בהלכה ובאה א"כ גמר שחיטה היתה בהבאה א"כ פשיטא דבגמר שחיטה לא היה כוונה כלל אפי' לחתיכה דהא זרק לנועצה בכותל, ודוקא אי היה שוחט בהולכה זו הוי מיחשב מכוון לחתיכה אבל מה ששחט אחר שנעצה לא חשיב כוונה כלל אפילו לחתיכה: