תפארת יעקב על חולין חלק א עז

לכ"ע לא בעינן, וצריך לומר דמה שפירש"י להתכוון לשחיטה היינו חתיכת סימנים רק מיכווני לחתיכת בשר בעלמא אבל כוונה לשחיטה דהיינו ששוחט בהמה כדי שתהא מותרת בשחיטה אפילו לרבנן לא בעינן:

שם והא בעינן מוליך ומביא וכו'. פירש"י דה"ה דמצי לתרוצי בסכין שיש בו חוץ לצואר כמלא צואר וכו', והוא תמוה מאוד דכיון דהכא זרק לנועצה בכותל ולא בא לשחוט כלל היכי שייך להקשות קושיא והא בעינן מוליך ומביא כיון דעל מעשה אמרינן דאם אירע כך כשרה ומאיזה צד משמע ליה לפרש בסכין קטן להקשות דבעינן מוליך ומביא, ועוד דהא לקמן פרק השוחט דייק נפלה סכין הא הפילה הוא כשרה וקאמר ג"כ ר"נ הוא והרי התם פשיטא דלא היה רק הולכה בלבד וע"כ בסכין ארוך ומ"ש דקשיא ליה טפי על הך ברייתא ממתניתין דלקמן, ועמ"ש בתוס' בד"ה זרק סכין מה שכתבתי ליישב גם קושיית התוס' וביאור קושיא זו ע"ש:

בתוס' בד"ה מאן תנא תימא וכו' ובסוף פ"ב דגיטין תנן וכו' איכא למידק דהא רבא ע"כ לית ליה הא דרב הונא דגיטין דהא קאמר טעמא דחרש שנחלץ דפסולה בפרק מצות חליצה משום דלאו בני דיעה נינהו, והשתא היכי ס"ד דנקט חליצתה פסולה היכא דבגדול עע"ג כשרה והרי גבי גט קתני הכל כשרין אפי' חש"ו והתם נקט כשרין מה דבעע"ג כשר אף שלא הוזכר עע"ג במשנה כלל והיכי קתני התם פסולה, והש"ס לא הקשה התם רק לפי דבי ר' ינאי אמרי שאינו באמר ואמרה אבל הך טעמא דלאו בני דיעה לא נדחה התם כלל רק בל"ב פוסל רבא אפי' אלם ואלמת מטעמיה דרבי ינאי וא"כ רבא עצמו שפיר דייק הכא דלא בעי כוונה, והא וודאי ליכא למימר דהך לאו בני דיעה דקאמר רבא התם לאו משום כוונה כלל דבהא שפיר יש לומר דמהני גדול עע"ג ולא הוי פסיק ותני חליצתה פסולה רק טעמא כיון דחליצה מפקיע זיקה ומתיר לשוק דקונה עצמה בחליצה, וכמו דמודה ר"ה דאין חש"ו יכולין לגרש לפי שאינן בני דיעה ולא מהני שום גדול כמו כן אינן יכולין לחלוץ ורק כתיבת גט כשר בחש"ו ולא גירושין עצמן וה"ה חליצה, אבל באמת הא ליתא דלא דמי חליצה לגט דחליצה לא בעינן דעתו האמיתית שהרי חליצה מוטעת כשרה, רק כל שחולץ ומתכוון בחליצה זו להתירה סגי אף שהוא מוטעה א"כ ממילא חש"ו כל שיכולין לכוון דבר זה אף שאפשר שאי היה שלם בדעתו לא היה רוצה לא גרע מחליצה מוטעת ולכך בעינן באמת בקטן טעמא דאיש כתיב אבל בלא"ה היה חולץ, ואי קשיא אפי' אי נימא דטעמיה דרבא משום דלאו בני כוונה ג"כ תיקשי ליה קטן נמי למה לי דכתיב איש הא בלא"ה לאו בר כוונה הוא, הא ליתא דיש קטן דהוי שפיר בר כוונה דחזינן דמקחן מקח כגון הפעוטות וכ"ש בגדול המלמדו לכך צריך איש אבל בחרש וחרשת סובר רבא דלא מהני עע"ג כלל ושפיר דייק הכא דלא בעי כוונה, ואולי כוונת התוס' להקשות דמ"מ היכי עביד צריכותא לקמן דקאמר רבא דהך דנפלה סכין ר"נ היא דשפיר ס"ד דדוקא הך דנפלה סכין אתיא כר"נ דליכא כוונה אבל הכא ס"ד דאחר העע"ג הוי כוונה קמ"ל דהכא נמי ר"נ הוא, וע"כ דפשיטא דאחרים רואין לא הוי כוונה ושפיר מקשי דהתם מוקי רבינא בעע"ג דהוי כוונה ועכ"פ היכי פשיטא לן דלא כרב הונא:

ודע דלכאורה משמע מלשון התוס' בקושייתם דמשמע הכא דאפי' עע"ג אינן יכולין לכוון והתם מוכח דבעע"ג יכולין לכוון שפיר, אבל לפי זה הרי ידעו ע"כ גם בקושייתם דהתם הגדול מזהירו שיכתוב לשמה ובתירוצם משמע שחדשו זה דהתם הגדול מזהיר, ועוד מה ס"ד להקשות מכאן לדמות רואין לעע"ג דפשיטא שאין בכלל רואין שמזהירו לכוון, ודוקא התם כיון דהקושיא היתה משום לשמה א"כ פשיטא דתירוץ ר"ה הוא דגדול מלמדו דאל"כ מה יועיל גדול עע"ג אבל הכא דקתני רואין מצד הקלקול ואין בכלל זה כוונה כלל, ונראה לי דכוונת התוס' להקשות דס"ד דמה שגדול מכוון חשוב כאילו הוא מכוון בעצמו והשתא כיון דאחרים פשיטא דמכוונים לשחיטה הוי כאילו חש"ו מכוונים, וכ"כ הרשב"א בשם מורו רק הוא כתב לחלק בין גט לשחיטה דגט כיון דהכל יכול להיות ע"י אחר מהני כוונתו של אחר משא"כ שחיטה מה שנעשה ע"י אחר הוא משום דלא בעינן דעתו דאפי' שחט בע"כ בהמת חבירו כשרה לכך בעינן דעת שוחט, אבל בגט דלא מהני רק דעת הבעל דוקא ומ"מ מועיל ע"י אחר לכך סגי כוונה של אחר, והתוס' לא ס"ל לחלק בכך לכך קשיא להו מגט אשחיטה דמ"ש בגט מועיל כוונת העע"ג והוי כאילו הכותב מכוון ומ"ש בשחיטה דלא, ואהא תירצו דבגט נמי לא מהני כוונת העע"ג רק דמלמדו ומזהירו ומכוון בעצמו אבל הכא רואין בעלמא ואינהו לא מכווני מידי לא מהני, גם באמת דברי הרשב"א בשם מורו לא נתבררו לי מה שכתב דדבר שאפשר לעשותו ע"י שליח הוי עמידה על גביו כוונת העושה ומדין שליחות לא הבנתי, אי הכוונה שליחות העושה הא לאו בר שווייה שליח הוא ועוד דאיהו לא מצי עביד והיכי יעשה שלוחו ואי כוונתו מדין שליחות של בעל היכי שייך שיוכל הבעל לעשות שליח לכוון שיהא כוונת העושה, ואולי כוונתו כיון שהבעל עצמו הוא הכותב והמכוון רק שיכול לצוות לאחר יכול לחלק לשנים לאחד העשייה דהיינו הכתיבה ולאחד הכוונה ושניהם כגוף אחד כמו הבעל והוי שפיר כתיבה וכוונה בהכשר והוא דחוק, ומהא דקאמר התם דנכרי לא מהני דאדעתיה דנפשיה עביד ג"כ לא משמע כדבריו דמ"מ העע"ג מכוון, ודוחק לומר לפי שהוא מכוון אדעתיה דנפשיה לא מהני כוונת אחר, וכ"ש לפי מה שפירשתי כוונתו לא שייך חילוק זה כלל:

אבל לפע"ד נראה ליישב עיקר קושיית התוס' דוודאי בגט כיון שצריך שישמע מפי הבעל והבעל אומר לו שיכתוב גט לשמו ושם אשתו ושם עירו והוא כותב גט גמור כהלכתו על פי ציווי הבעל בהכרח כותב הוא לשמה ומחשבתו ניכרת מתוך מעשיו ואנו יודעין וודאי דמעשה זו לשמה הוא, רק דקושיית הש"ס הוא כיון דלאו בני דיעה נינהו שמא אחר יבוא ויצוה לו לכתוב הגט לשמו ויכתוב להאחר דלאו בני דיעה נינהו, ומשני בגדול עע"ג ורואה שכותב הגט בשביל זה ולא בא אצלו אחר כלל שיכתוב לו גט אבל הכא דאין ממעשיו שום ראיה דמכוון לחתיכת סימנים לא מהני עומד על גביו כלל, כנ"ל:

בא"ד וי"ל בגדול עע"ג היינו שמלמדין אותו וכו' אחרים רואין אותו בעלמא. הקשה מהרש"א ז"ל בשם המרדכי דמאי פריך לעיל גבי כותי הא אמרת בישראל עע"ג שחיט אפי' לכתחילה הא שאני עע"ג מאחרים רואין ותירץ מהרש"א בתרתי חדא דבכותי לאו מדין כוונה מיירי רק דחשוד על לפני עור לקלקל השחיטה ובזה אין חילוק בין רואין לעומד על גביו, ועוד דהתם לפי האמת דמוכח מסיפא דלא בעי כוונה א"כ אין הפרש בין עומד על גביו לרואין ע"כ:

ודבריו תמוהין ולא דק במרדכי דהוא הבין דקושיית המרדכי על חילוק של התוס', ולא כן הוא רק הוא מקשה שם על הנך שבאו לחלק בפקח שאינו יודע ה"ש דמוכח מאוקימתא דרבינא ריש פירקין דוכולן קאי אשאין מומחין דדוקא דיעבד כשר ברואין ולא לכתחילה, ורצו הם לומר דרק רואין מהני דוקא דיעבד אבל עע"ג מותר אפי' לכתחילה, וכמו כן בהך דר"נ דלעיל ראה אחד ששחט דמוקמינן בידע דלא גמיר ודוקא דיעבד מותר היינו בראה ולא בעע"ג, ויצא להם לחלק כן כמו דצריך לחלק לענין כוונה מחמת אותה קושיא מפרק ב' דגיטין כמו כן מחלקינן לענין קלקול השחיטה דעע"ג רואה יותר השחיטה שאינו מקלקל אבל רואין בעלמא חיישינן שמא לא השגיח יפה, ועוד לפי הנראה במרדכי לא נתכוונו כלל להקשות מכח כוונה רק בפשיטות דהכא חיישינן לכתחילה אפי' עע"ג שמא לא ישגיח יפה ולמה גבי גט מותר לכתחילה בעע"ג ניחוש ג"כ שמא יכתוב תיבה שלא לשמה, לזה הוכיחו כיון דעומד על גביו לא חיישינן וה"ה בשחיטה ועל זה מקשה המרדכי דאי ס"ד דיש מקום לחלק לענין קלקול השחיטה כך כגון בפקח דלא גמיר דלא מיירי לענין כוונה דהא לא בעי כוונה לשחיטה באמת רק לענין עצמות השחיטה מחלקי כמו לענין כוונה, א"כ מאי מקשה הא אמרת שחיט לכתחילה הא שאני עע"ג מרואין וע"כ דלענין קלקול השחיטה לא שייך לחלק בכך כלל, וזה ברור בכוונת המרדכי:

אמנם עיקר קושיית המרדכי על הנך יש מחלקין יש ליישב בפשיטות דדוקא באינו מומחה דהוא ישראל כשר רק מצד שאינו יודע ה"ש יבוא לו קלקול מחסרון ידיעתו שפיר י"ל דכל שעע"ג ומשגיח בעינא פקיחא על מעשיו מותר לכתחילה אבל ראייה בעלמא חיישינן לכתחילה שמא לא יראה איזה קלקול, אבל בכותי שאנו דנין מצד דחשוד על לפני עור ורבא ס"ל דאפילו יוצא ונכנס מירתת ומותר לכתחילה ואביי נמי מודה בדיעבד לחד תירוץ התוס' אפילו יוצא ונכנס, א"כ פשיטא דאין לחלק בין רואין לעע"ג אפי' לענין לכתחילה דנהי דיש חשש קצת שמא לא יראה יפה אבל עכ"פ פשיטא דהכותי מירתת עכ"פ וממילא ישחוט יפה, דהא סמכינן על מירתת אפילו יוצא ונכנס דיעבד כל שכן דיש לסמוך על אחרים רואין דמירתת אפילו לכתחילה וזה ברור, ועמ"ש בסמוך דגם כן מיושב קושיית המרדכי בפשיטות. מיהו בעיקר תירוץ התוס' אני תמה דהא הכא אפי' יהא עומד עליו וילמדו לכוון אינו מועיל כלל רק צריך שיראה גם כן עצמות השחיטה שלא קלקל, ובהך דגיטין אין צריך שיראה הכתיבה כלל ואפי' יהא העע"ג סומא לא איכפת לן כלל א"כ הכא מוכרח למיתני אחרים רואין מצד קלקול השחיטה, ואין כאן לשאול רק למה לא הוזכר ג"כ כוונה מפורש והא וודאי אינה קושיא דלא גרע הך משנה מהך דגיטין שלא הוזכר כלל גדול עע"ג רק ר"ה מוקים לה הכי וכ"ש כאן דכוונה הוא פלוגתא דר"נ ורבנן ולכל חד וחד כדינו לרבנן מיירי דמכוון ע"י גדול ולר"נ לא בעי כוונה, והכא מצד קלקול השחיטה הוצרך לומר רואין ועע"ג לענין כוונה לא הוזכר כלל ולרבנן מיירי בהכי כהך משנה דגיטין כיון דכל שחיטה בעי כוונה ממילא זו ג"כ מיירי באופן דמכוון, ואדרבא רישא דקתני חוץ מחש"ו מיירי ג"כ דמכוון ומ"מ אסור שמא יקלקלו והיינו בעע"ג שאינו יודע ה"ש או