תפארת יעקב על חולין חלק א עו

בין לפי סוגיא דפרק א"מ, והוא דוודאי יש לתמוה שם היכי קאמר דהתירו לו משום שחיטה כר"ח דהא כל פלוגתייהו דר"י ור"ח הוא אי אדם עשוי להטיל נבלתו לאשפה או לשוק או לא, ועיקר החשש דהושלך מחמת ניבול, והרי התם מוקמינן לה ברוב נכרים ורוב טבחי ישראל והיינו דדנין דמנכרים נפל רק ששחטו אצל ישראל, א"כ היכי שייך בנכרים דמטיל נבלות לאשפה ומה טיבו של נכרי להשליך נבלה, ואפי' תימא דמה שהתירו לו משום מציאה ברוב נכרים לאו דוקא משום דמנכרים נפל רק אפי' מישראל נפל משום דמייאש דנכרים ימצאוהו כמ"ש התוס' שם ע"א בד"ה כי קאמר, מ"מ פשיטא דלא דמי להך פלוגתא דר"י ור"ח דאינהו פליגי משום דאדם עשוי להשליך נבלה וחיישינן דלא נאבד כלל רק הושלך מחמת ניבול אבל כאן איכא תרי רובי דרוב מומחין ורוב נכרים ומסתמא מנכרים נפל, וע"כ לא כתבו התוס' בד"ה כי קאמר רק אפי' יודע וודאי דמישראל נפל מייאש אבל רבי אמי דלא ידע ממי נפל ורוב נכרים פשיטא דמנכרים נפל, וכיון דאין הנכרים שוחטין רק טבחי ישראל מאיזה צד ניחוש דנתנבל כיון דעכו"ם אינו משליך נבלה וע"כ דרך אבידה אבדו ואין לנו שום סברא לחוש לניבול, ועוד דע"כ לא שייך אדם עשוי להשליך נבלה לאשפה רק אם נמצא בעיר באיזה מקום באשפה או בשוק אבל שם דמצא גדי שחוט בין טבריא לציפורי ואנו מסופקין אם נשחט כהוגן באחת משתי העיירות ואי ס"ד דחיישינן שנשחט בדרך מה יועיל רוב טבחי ישראל הא בדרך רוב נכרים ואטו רוב טבחי ישראל עוברים ושבים בדרך, וע"כ דוודאי בעיירות הללו נשחט רק דחיישינן שמא נשחט ע"י נכרי או נתנבל ביד ישראל א"כ וכי כל מה שנתנבל בעיר מוליכין אותו אל הדרך שבינתיים לזורקו שם פשיטא דאי נתנבל ביד השוחט בעיר דהיה משליכו בעיר במקום שמשליכין נבלות, ועוד כיון דרוב עכו"ם ולוקחין בשר מטבחי ישראל פשיטא דאין משליכין נבלות דמה צורך לנכרי בשר שחוטה בהכשר דוקא, עכ"פ לא היה שם שום ספק דהושלך מחמת ניבול רק שנאבד א"כ אין זה עניי למחלוקת ר"ח ור"י כלל דאינהו פליגי אי חיישינן שהושלך מחמת ניבול והוא תמוה לכאורה:

לכן ברור דהכוונה כך דבלא"ה אינו מובן מה שהביאו שם הך דרבי דאדרבא לפי פשוטו הוא סתירה למה שהתירו לו כר"ח, דהא רבי הכריע כר"י באשפה וכר"ח בבית דוקא והיה להם להביא הך שקלא וטריא דכאן עכ"פ שלא הכריע רבי כלום, ועכ"פ הוי להי לשתוק מדברי רבי לגמרי, וברור דהך סוגיא דהתם ס"ל דפליגי ר"ח ור"י ברוב מצויין ורבי הכריע כר"ח בבית משום דשייך ביה רוב מצויין ולא חיישינן לניבול לכך התם דג"כ לא חיישינן לניבול התירו לו כפי הכרעת רבי כר"ח, וכ"כ התוס' לעיל ד"ג דרבינא נמי ס"ל דפליגי ברוב מצויין לא כפי מה דדחי כאן, והשתא פסק הרמב"ם ברור דלפי הסוגיא דא"מ הרי הכריע רבי כר"ח רק בבית וכל שאינו בבית אסור, רק הך דר"ח התירו דלא חיישינן התם כלל שהושלך רק נאבד וודאי כנ"ל, ולפום הך סוגיא דכאן הרי לא הכריע רבי בינייהו כלל וממילא פסקינן לחומרא כר"י וכל זה ברור:

ע"ב בגמ' אלא שמא יקלקלו. פירש"י דמשמע שמועדין הן לקלקל, ולא נתבאר מה ביקש בזה והוי ליה לומר בפשיטות דשמא יקלקלו משמע לכתחילה והרי הכא דיעבד מיירי, ואולי סובר הרב ז"ל דכיון דדיעבד אין חשש כלל דאי ישחוט יפה כשר ואי לא ישחוט יפה תהא אסורה וע"כ דהכוונה משום דאסור לקלקל ולהשחית דבר בחנם, והשתא אי היה הדבר ספק בעלמא אין כאן משום בל תשחית כיון דצריך לשחוט, לכך קאמר דכיון דקאמר שמא יקלקלו לכתחילה משמע דמועדין הן לקלקל ואין ליתן להם אפי' ברואין דליכא למיחש לאיסורא כלל מ"מ בוודאי יקלקלו ואיכא משום בל תשחית, ועוד אפשר לומר בכוונתו דס"ל דהוכחת הגמרא מדלא קתני שמא קלקלו רק יקלקלו ש"מ דלא דחיישינן דוקא לקלקול שיהא אסור אפי' דיעבד דהוי ליה לומר שמא קלקלו רק דקמ"ל מתניתין דאפי' לקלקול שאינו רק לכתחילה חיישינן, והיינו דיש כמה דברים בשחיטה דלכתחילה צריך לשחוט שחיטה הגונה ממש כגון להוליך ולהביא ולשחוט ב' הסימנים, וגדולה מזו דעת רש"י לקמן דכ"א ע"ב בד"ה ואינו מבדיל בסימן אחד דבעינן סימן אחד שלם בעוף וב' סימנים בבהמה לכתחילה מדאורייתא ע"ש, רק דיעבד כשר בעוף ברוב אחד ובבהמה ברוב ב' ואסור ליתן לחש"ו לכתחילה שמא יקלקל אפי' באופן שיהא כשר דיעבד והיינו משום דמועדין לקלקל והוי כשוחט לכתחילה שלא כדין, והיינו דקאמר רבא דהיכי משכחת לה כיון דבאמת יהא אסור דיעבד מחשש קלקול גמור, וע"כ דאסור ליתן אפי' באחרים רואין דלקלקול גמור לא חיישינן דתהא אסורה באמת רק חיישינן לקלקול שיהא כשר דיעבד דאסורה לחש"ו דהוי כלכתחילה כיון דמועדין לקלקל כנ"ל, ובהכי ניחא לי דנקט במשנה לשון יקלקלו ולא נקט שמא יפסלו או שמא ינבלו, תדע דבכלהו אוקימתי דאמוראי דלעיל ריש מכילתין נקט חוץ מחש"ו דאפי' דיעבד נמי לא שמא ישהו שמא ידרסו שמא יחלידו והדבר תמוה מי לא הוי סגי להו לישנא דמתניתין שמא יקלקלו ומה זה שבאו עכשיו לפרש קלקול דמתניתין מהו, ולהנ"ל ניחא דהך שמא יקלקלו אינו רק לכתחילה שלא תהא שחיטה הגונה רק מקולקלת אבל מ"מ תהא כשרה דיעבד אבל טעמא דדיעבד נמי לא הוא משום פסול גמור דהיינו שהייה דרסה חלדה והכוונה במשנה חוץ מחש"ו ולא נקט טעמא כלל רק כדמפרש בגמרא שמא ישהו וכו' והך שמא יקלקלו הוא להורות דאסור ליתן לכתחילה אפי' רואין שמא יקלקלו לכתחילה כנ"ל, וטעם זה הוא טעם נכון באמת למה שאסור ליתן להם לשחוט אפי' אחרים רואין והפוסקים טרחו ליתן טעם על זה זה בכה וזה בכה וטעם הנ"ל הוא ברור ונכון, ובהכי ניחא למה כאן אסור לכתחילה וגבי גט מותר אפי' לכתחילה:

שם זאת אומרת אין מוסרין להם חולין לכתחילה. פירש"י כלומר אפי' חולין לכתחילה ואפי' אחרים עומדין על גביו, רצה הרב ז"ל לפרש תיבת חולין דפשיטא דבחולין משתעי ופי' אפילו חולין דלא מיבעי קדשים דוודאי אסור דהא מביא קדשים לבית הפסול ומה בכך דרואין רק אפי' חולין דלא איכפת לן דאי ינבל לא יאכלנה מ"מ אסור, ובזה נדחה פיר"ת ריש מכילתין דהכוונה להשליך דלא שייך בזה אפי' חולין דליכא בקדשים כלל להשליך לכלבים, גם בלא"ה פיר"ת תמוה מאוד חדא דנקט לכתחילה ובשלמא ברואין שייך זה דדיעבד יהא מותר מ"מ לכתחילה אסור אבל בלי רואין דדיעבד וודאי אסור והיכי שייך לומר לכתחילה, ואמת דלעיל כתבתי דאפי' רואין אוסר ר"ת ליתן להשליך לכלבים וכ"ש הוא דאסור דלא שייך להתיר לפי שהיא לכלבים דהא דיעבד ע"כ יהא מותר ועל רואין שייך שפיר לשון לכתחילה דדיעבד יהא מותר, אבל תימה לפירושו לשון שמא יקלקלו דאטו הטעם משום שמא יקלקלו דמאי איכפת לן בשוחט לכלבים קלקול רק שמא יטעו לאכול משחיטתן וטעם זה לא הוזכר כלל, ולכך הוצרך רש"י ז"ל לפרש אפי' אחרים עומדין על גביו ותיבת לכתחילה הוא ציון ברש"י ומפרש על זה אפי' אחרים עומדין על גביו, והיינו דמלישנא דלכתחילה דייק דע"כ באופן דדיעבד מותר והיינו בעע"ג:

מיהו מה שפירש"י אחרים עומדין על גביו ולא קאמר אחרים רואין כדקתני בסיפא ולעיל באוקימתא דאמוראי דלעיל נקט רש"י אפי' אחרים רואין, ונראה לי שבא רש"י ליישב קושיא דלמה לא דייק מרישא דלא בעינן כוונה לשחיטה דהא קתני שמא יקלקלו ש"מ דמשום כוונה לא איכפת לן ובתר הכי דייק כוונה מסיפא והא מרישא מוכח זה, לזה פירש כאן דהכוונה אפילו עע"ג דהשתא שפיר איכא כוונה כמ"ש התוס' בד"ה מאן תנא מ"מ חיישינן שיקלקלו לכך דייק רק מסיפא דקתני רואין דליכא כוונה, אבל לעיל דפי' לפי האמת דכבר ידענו מסיפא דלא בעי כוונה א"כ שפיר קמ"ל באחרים רואין דהא לא בעי כוונה כלל, רק כאן טרם שהוכיח דלא בעי כוונה מסיפא ורבא עצמו הוכיח מסיפא ולא הוכיח מרישא משום דיש לפרש אפי' עע"ג ודו"ק:

ובעיקר הפי' בהך אין מוסרין להם חולין לכתחילה נראה לי לפרש בדרך אחר דוודאי יש לדקדק בלשון זה אין מוסרין להם מסירה זו מהו, ולא עוד אלא שלא זכרו שחיטה כלל והוי ליה לומר אין מוסרין להם לשחוט לכתחילה או אין נותנין להם לשחוט לכתחילה, לכן נראה לי כמו דקי"ל בבהמה שנעשה בה שהייה או איזה פסול אחר וניקב הושט והבהמה היא בחיים אסור למוכרה אפי' לנכרי שמא ימכרנה לישראל רק צריך שימיתנה לפניו, והשתא הכא קאמר דחש"ו העוסקין בשחיטה דוודאי הכא מיירי שהן יודעין ה"ש ומוחזקין דאל"כ אפי' פקח אסור, וקאמר שאין מוסרין להם בהמת חולין כלל שתהא מסורה בידם [כמו שאני עיזי דמסורה לרועה] שמא יעשה בה מעשה המקלקלת השחיטה והם לא ידעי וישחטו אותה אח"כ, ולא מיבעי קדשים שאין מוסרין תחת ידם שמא ישמשו בה ואסור להשתמש בקדשים וכן שמא יקלקלו הקדשים ויביאו לבית הפסול רק אפי' חולין אסור שמא יקלקלו את שחיטתן ואנן לא נדע דשחיטתן מקולקלת ויאכלו איסור, ובוודאי דיעבד אין לחוש כל שאינו ניכר שינוי בצואר הבהמה אבל לכתחילה אין למסור בידם בהמות חולין שמא יקלקלו את שחיטתו ואנן לא נדע, כנ"ל:

שם מאן תנא דלא בעי כוונה לשחיטה וכו'. פירש"י דהא חש"ו לחתיכה בעלמא מיכווני ואין להם דעת להתכוין לשחיטה, נראה מדבריו דהך כוונה היינו כוונה לשחיטה והוא תמוה דליכא למ"ד שיהא בעינן כוונה לשחיטה דאפי' רבנן לא מצרכי רק כוונה לחתיכת סימנים ולא לשחיטה, והך דלא בעינן כוונה לשחיטה אין הכוונה כוונת שחיטה רק כלומר מאן תנא דבשחיטה לא בעינן כוונה כלל, תדע דלקמן גבי נפלה סכין דדייק הא הפילה הוא כשרה דייק ג"כ מאן תנא דלא בעינן כוונה לשחיטה והתם באמת ליכא שום כוונה כלל, וע"כ הכוונה דלא בעינן בשחיטה כוונה והכא נמי אף דחש"ו מיכווני עכ"פ לחתיכה אבל לחתיכת סימנים לא מיכווני, ולרבנן בעינן כוונה לחתיכת סימנים אבל כוונה לשחיטה