תפארת יעקב על חולין חלק א עה

ובסיפא ליכא מאן דפליג והיכי קאמר או שאמר לשלוחו וצריך לומר דהכא מיירי ברוב נכרים ורוב טבחי ישראל דלא חיישינן שהושלך לשם מחמת ניבול דאין עכו"ם משליך נבלות רק ע"כ נאבד, אלמא דאפילו בתרנגולת לא חיישינן דנשחט שלא ע"י טבחי העיר וא"כ מאי ראיה שמא הטבחים ידועים לנו שיודעין ה"ש, ונראה לי דדוקא בשוק שאין שם דרך העוברים ושבים אז פליגי דהושלך מחמת ניבול, אבל בשוק במקום שהדרך הולכת ועוברים ושבים בו לכ"ע אין דרך להשליך נבלות לשם, וכן מוכח להדיא בהך דפרק א"מ כמו שאבאר לקמן בס"ד א"כ לכ"ע מותר מכח רוב מצויין ומיירי ברוב ישראל דוקא דבתרנגולת לא שייך רוב טבחי ישראל כנ"ל:

שם בעי מיניה וכו' מר"נ וכו'. איכא למידק כיון דלא ס"ד דרב דימי לחלק בין שחיט' לתרומה א"כ כיון שהשיב לו ר"נ חזקתו שחוט למה שאל לו שנית על תרומה, ונראה לי דוודאי ידע רב דימי לחלק בין תרומה לשחיטה דבתרומה בעינן דעת וכשהשיב לו ר"נ חזקתו שחוט לא ידע רב דימי אי הכוונה מצד חזקה דהשליח שחט או הכוונה דאחר שחט, ולכך שאלו על תרומה והשיב לו אין חזקתו תרום ומשמע ליה מלשון זה דאמרינן שאינו תרום כלל וזה שהפריש לא הפריש בתורת תרומה ולא קרא עליה שם כלל, ואהא קשיא ליה כיון דלא חייש לאחר כלל שיתרום א"כ מ"ש שחיטה מתרומה דאי חזקה דשליח שחט ה"נ תרומה ואי אין חזקה למה חזקתו שחוט מ"ש בתרומה אמרינן אין חזקתו תרום כלל, ואי היה אומר ר"נ אין תרומתו תרומה לא הוי קשיא ליה כלל, רק לפי שאמר אין חזקתו תרום קשיא ליה, ואהא השיב ר"נ דמהאי טעמא גופא דאין תרומה שלא מדעת אמרינן דלא תרם אח"כ כלל רק הפרשה בעלמא שיהא מוכן לתרום ולא קרא עליה שם כלל, ואי דנימא שליח תרם אין חזקה שליח עושה שליחותו אבל בשחיטה כל מי ששחט כשרה כנ"ל, מיהו אכתי איכא למידק היכי ס"ד דרב דימי דחזקתו שחוט מצד חזקה הא בפי' סובר ר"נ פ' בכל מערבין דבדאוריי' לא אמרינן חזקה שליח עושה שליחותו, ואי דלא ידע רב דימי מזה הוי ליה למיבעי' בפשיטות אי סומכין על שליח בדאורייתא, ונראה לי לפי שיש לומר דדוקא היכא שאנו מסופקין אי נעשה מעשה השליחות לא סמכינן על חזקת שליח, אבל הכא שאנו רואין שחוט ותרום מסתמא השליח עשה שליחותו כיון שאנו רואין שנעשה מעשה השליחות, וכמו כן יש לומר להיפוך דבעלמא בידו לעשות השליחות אבל כאן אי בא השליח ומצא שחוט שוב אינו יכול לשחוט וכמו כן לתרום כיון שמצא תרום חושב דבע"ה תרם או ציוה לאחר לתרום, והיינו דקאמר במה נפשך אי חזקה שליח עושה שליחותו כסברא ראשונה תרומה נמי ואי כסברא אחרונה שחיטה נמי, אלא דעדיין קשיא לי היכי מקשה במה נפשך הא בלא"ה יש לחלק דשחיטה אי אפשר לתקן אבל תרומה איתא בשאלה ויכול לתקן ואין סומכין על החזקה דמסתמא התרומה מונחת שם דמי נטלה שלא מדעתו, ואולי אין הבע"ה יכול לשאול על מה שתרם השליח רק מי שתרם צריך לשאול או דציוה ליתנם לכהן ושפיר יפסיד כנ"ל, ועמ"ש בתוס' בד"ה או שאמר לשלוחו:

שם תנאי היא דתניא. איכא למידק כיון דמוקמינן לה בפרק א"מ ברוב טבחי ישראל א"כ היכי פסיק ותני ר"י אוסר הא כשידענו דכל הטבחים גמירי ה"ש ליכא למיחש למידי, ונהי דהכא דייק שפיר מתרנגוליו דבהא לא שייך רוב טבחי כמ"ש לעיל אבל גדייו למה אוסר, ונראה לי דהא דאמרינן בא"מ ברוב טבחי ישראל אינו אלא לאפוקי דלא ניחוש דנכרים שחטו שאין דרך נכרים לשחוט אבל ישראלים יש הרבה ששוחטין לעצמן והרבה למכור ושפיר יש לחוש דישראל שאינו מומחה שחט ולא מהני רק אי נימא רוב מומחין הן ועמ"ש בסמוך:

שם קשיא דרבי אדרבי. יש לדקדק דהוי ליה לפרש בפשיטות דרבי קאמר דנראין דברי ר"י שאינו אוסר רק באשפה יהיה איך שיהיה ונראין דברי ר"ח שאינו מתיר רק בבית, א"כ ממילא באשפה שבבית פליגי דר"י אוסר לפי שהוא אשפה ור"ח מתיר לפי שהוא בבית, וכללו של דבר דר"ח מתיר מחמת מעלת בית ור"י אוסר מחסרון האשפה, מיהו יש לומר כיון דלא הוזכר בדברי ר"י דבר רק ר"י אוסר איזה משמעות יש לו מדברי ר"י כך עד שיאמר נראין דברים של ר"י שמצאו באשפה, אך יש לומר דדייק ליה הכי דלמה אוסר גדייו ומשמע אפילו רוב טבחי ישראל ועל כרחך משום שמצאן באשפה הושלך מחמת ניבול, מזה ראיה למה שכתבתי מקודם דלולא דרוב מומחין הן לא מהני רוב טבחי ישראל דמ"מ שמא ישראל שאינו מומחה שחטן לעצמו, ואי נימא דהוכחת רבי משום דמשמע ליה דר"י לא יחלוק דרוב מומחין הן וע"כ מכח ניבול, וכמו כן משמע ליה שלא יתיר ר"ח באשפה שבשוק דוודאי מחמת ניבול הושלך, דא"כ תיקשי לרבינא דלית ליה רוב מומחין הן מהך ברייתא דליכא למימר תנאי הוא דמרבי מוכח דלכ"ע רוב מומחין:

בתוס' בד"ה או שאמר לשלוחו מעיקרא תנא וכו' דהשתא שלא ברשות נשחטה וכו'. תמוה לי דאי ס"ד דהך והלך ומצא שחוט היינו שהשליח הלך ומצא שחוט דנשחטה שלא ברשות, א"כ למה לי כלל שאמר לשלוחו הוי ליה לומר דבע"ה מצא תרנגולת שלו שחוטה מותרת כיון שהשליח בוודאי לא שחט ומה טיבו של שליח לכאן, ואפילו נימא דמחמת שאמר לשליח מתירין דאיניש אחרינא שמע ושחט אף שנשחטה שלא ברשות שלא ציוה לזה לשחוט רק לשליח אבל אי לא ציוה לשחטה כלל דזה ששחטה רשע ומזיק הוא שפיר חיישינן, ואף דבסמוך כתבו דאפילו נגנבה לא חשיד על שחיטה היינו לפי שגנבם לעצמו אמרינן ששחטם שחיטה הגונה דלא חשיד על נבלה אבל כאן ששחטה אחר שלא ברשות גמור ע"כ לא נתכוין רק להזיק וממילא יש לחוש דשחט שלא כהוגן ולא אמרינן ביה רוב מומחין הן, אבל מ"מ קשה לדבריהם דהוי ליה למיתני שאמר שרוצה לשחוט והלך ומצא שחוט ושליח זה למה לי, ולא ידעתי למה לא פירשו הברייתא כהך בעיא דרב דימי בסמוך שהלך בע"ה ובא ומצאו שחוט ואמרינן חזקתו שחוט, ואי משום דמאי מיבעיא ליה לרב דימי תפשוט ליה מהך ברייתא, לפי' התוס' כ"ש דאיפשט מהך ברייתא כיון דאפילו ידוע דשליח לא שחט כשרה כ"ש היכא דאיכא למימר דשליח שחט, ועכ"פ נמצינו למידין מדברי התוס' דהיכא דלא גילה בע"ה דעתו כלל לשחוט והלך ומצא שחוט שפיר יש לחוש ששחטו אחד להזיקו, וכן לפי מה שפירשתי צריך לומר כן דאל"כ לימא בפשיטות שמצא תרנגולת שחוטה מותרת וע"כ דרק בנאבדו מותרין ולא בנמצא שחוט בביתו, כנ"ל, וכן משמע באמת בגמרא דקאמר דילמא איניש אחרינא שמע ואזיל שחט ולמה ליה כולי האי סוף סוף חזינן דהוא שחוט לפנינו ורוב מומחין הן, וע"כ דבעינן דוקא שיהא גילוי דעת עכ"פ שרוצה לשחטה שאי שחטה אחר אינו מזיק ורשע, מיהו יש לדקדק עוד מהא דקאמר דילמא איניש אחרינא שמע ואזיל דלאו אהא בלבד סמכינן להכשיר רק על השליח סמכינן ג"כ, אבל אי ידענו דהשליח לא שחט בוודאי לא הוי סמכינן על זה דאחר שמע ושחט והוי חיישינן דאינו מומחה שחט להזיקו, וכן נראה מדברי הרמב"ם להדיא פ"ד מה"ש שכתב ולא ידענו אי השליח שחט וקשה למה לי אפילו וודאי לא שחט מותרת, וע"כ דאף דלא סמכינן על השליח בלבד דעשה שליחותו מ"מ בצירוף דאפילו אי אחר שחט יכול להיות דשמע ושחט מותרת:

בד"ה הרי שאבדו לו גדייו ה"ה נגנבו וכו' ובתוספתא קתני בהדיא נגנבה וכו'. מהך ברייתא דהכא נמי יש להוכיח כן כיון דהלך ומצאן שחוטין הרי בהכרח מיירי שהכיר אותם בסימן שהן שלו ולקחן ממנו א"כ זה ששחטן הוי רשע וגנב שאפילו מצאן לא היה לו לשוחטן, ואי דהיה באופן שהן של מוצאן א"כ פשיטא דלא חיישינן, ואי דלא באה הברייתא רק לאשמועינן דרוב מומחין הן הוי ליה למימר בפשיטות דמותר ליקח בהמה שחוטה מכל אדם ולא חיישינן ולמה נקט לה באבדו גדייו ומצאן שחוטין, וע"כ דקמ"ל אף שנשחטו שלא כדין שהיה אסור לשוחטן והוי כגנב מ"מ לא חיישינן לשחיטתו, ואפילו למאי דמוקי לה דפליגי באשפה שבבית ומכח ניבול מ"מ הוי ליה לומר בפשיטות דמצא גדיים ותרנגולים באשפה או בשוק וע"כ דקמ"ל אף שהיו אסורים לשוחטן, ונראה לי שזהו כוונת הרא"ש דכתב דמיירי דרוב גנבי ישראל אף דלא הוזכר הכא רק אבדו, ולהנ"ל ניחא דהך אבידה נמי גניבה היא, ולכאורה יש להקשות מזה לדעת הרמב"ם דמומר לעבירה משאר עבירות בעי בדיקת סכין דחשיד שלא לטרוח לקיים שום מצוה כהלכתה א"כ היכי סמכינן הכא לאכול משחיטה זו שמא לא שחט בסכין יפה, ונראה לי דלא קשיא כלל דדוקא במומר השוחט בעצמו חיישינן לזה שמא לא טרח אבל כאן אף שגנב אמרינן דהיה לו סכין יפה ושחט, ואי לא היה לו סכין יפה או שאינו יכול לשחוט כלל בוודאי אצל אחר שחט, דהא חזינן דחמצן של עוברי עבירה מותר מפני שהן מחליפין משום דלא שביק היתירא ואכיל איסורא, א"כ כמו כן יש לנו לומר דשחטם אצל שוחט הגון דלא שביק היתר ואכיל איסור, ור"ש אי לא חשיד כלל על שחיטה דוודאי שחטם אצל אחר אבל אי ידעינן דהוא שחטם שפיר יש לחוש כנ"ל:

בד"ה כי פליגי באשפה שבבית ה"ה דפליגי בשוק בלא אשפה כדמוכח באלו מציאות גבי ר"ח שמצא גדי שחוט בין טבריא לציפורי. ולפי זה כיון דאיתא התם דהתירו לו משום שחיטה כר"ח בנו של ריה"ג א"כ מוכח דהלכה כר"ח בנו של ריה"ג ואין איסור רק באשפה שבשוק אבל בבית ואשפה שבבית ובשוק בלא אשפה מותר, ובזה תמהו על הרמב"ם ז"ל פרק ד' מה"ש שפסק לאסור בשוק ובאשפה שבבית ואין היתר רק בבית דהוא היפוך המפורש פרק א"מ דהתירו לו משום שחיטה בנמצא בשוק כר"ח, וראיתי להרשב"א ז"ל שהביא מעיקרא דמהך דפרק א"מ מוכח דר"י ור"ח הלכה כר"ח וא"כ באשפה שבבית מותר אלא שמצאתי להרמב"ם שפסק באשפה שבבית לאסור, ואח"כ כתב ויש מן התימה בדבריו שפסק לאסור בשוק ג"כ וזה מן התימה דהא בהדיא אמרינן בפרק א"מ דהתירו לו משום שחיטה כר"ת וכיון שעשו בו מעשה להתיר מאין לנו לאסור אותו עכ"ד, משמע שלא תמה על הרמב"ם רק על מה שפסק לאסור בשוק והרי אותו התימה ממש הוא באשפה שבבית, שאם תאמר שיש הפרש בין אשפה לשוק בלא אשפה היכי קאמר התירו לו משום שחיטה כר"ח הא כר"י נמי מצינן להתיר דלא נחלק ר"י רק באשפה שבבית, וע"כ דבשוק נמי פליג וכיון דהתירו לו בשוק כר"ח היכי נאסור באשפה שבבית כר"י, וביותר יש לתמוה על בעל ש"ג בשם ריא"ז דפסק באמת בשוק מותר ובאשפה שבבית אסור וזה אי אפשר כמו שהוכחתי, ועכ"פ דברי הרמב"ם ז"ל שפסק בתרווייהו לאיסור בוודאי תמוהין לכאורה אבל באמת דברי הרמב"ם ז"ל ברורים ויפה פסק בין לפי סוגיא דידן