תפארת יעקב על חולין חלק א עד

אותו או חתכו לחתיכות באופן שאין לו בירור כלל זה פטור משום שהרג ספק שאינו יכול להתברר, והשתא ממילא עדים שהעידו על אחד וחשבו להורגו בב"ד הרי לא בקשו להרוג רק ספק טרפה שלא יתברר דאסור לבודקו משום ניוול שאין בו תועלת כלל, א"כ ממילא פטורין דלא גריעי מהורג ספק טרפה שלא יתברר, כנ"ל:

בגמ' וליחוש שמא במקום נקב קא שחיט. לקמן דכ"ח ע"ב הקשו התוס' בשם הר"ר אלחנן למ"ד דיש לושט בדיקה מבחוץ לנקב מאי פריך ור"מ היכי אכיל בישרא ותירצו דכך הוא הכוונה וכי תימא דאכיל בבדיקה פסח וקדשים דאי אפשר לבדוק משום מום מא"ל, ויש לתמוה עכ"פ היכי יליף רב אשי מעיקרא משחיטה עצמה דרחמנא אמר שחוט ואכול הא יכול לבדוק הושט, ונראה לי דהוכחת רב אשי הוא דלא בא הכתוב רק להתיר בשר תאוה והיינו שהיו אסורין במדבר רק להקריב שלמים ובא הכתוב להתיר להן לשחוט חולין בחוץ ולאכול, א"כ ממילא מוכח דבלי בדיקת ושט התיר דאי בקרע העור ובדק בושט א"כ הוי בעל מום ולא נאסר אפי' במדבר לשוחטו בחוץ, ולכך לא הקשה הר"ר אלחנן מהך דרב אשי רק מהא דקאמר בסמוך ורבי מאיר ה"נ דלא אכיל בישרא, מיהו תירוץ התוס' שם דחוק דמשמע בהדיא דה"נ דלא אכיל והרי יכול לבדוק ועמ"ש בסמוך:

שם אמר רב אשי אמריתא לשמעתא וכו' ואמרי לה וכו' ואמר ליה וכו'. נראה לי דהך אמרי לה אין הכוונה כמו בעלמא כמו איכא דאמרי דכיון דרב אשי עצמו אומר אמריתא לשמעתא לא שייך ואמרי לה ואם לא קאי רק על לשון האחרון א"כ לא הוזכר סיום דברי רב אשי בלשון ראשון, לכן נראה דהך ואמרי לה הכוונה דרב כהנא אמר לה קמיה דרב שימי ואפשר דיש לגרוס ואמר לה רב כהנא וכו' ואם נפרש הך ואמרי לה כמו איכא דאמרי צריך לגרוס בתר הכי ואמר לי ודילמא וכו':

שם לר"מ דחייש למיעוטא ה"נ דלא אכיל בישרא. יש לדקדק דבלא"ה הוי ליה לומר דאל"כ לר"מ דלית ליה דאזלינן בתר רובא מה יעשה להוכחת רב אשי מקרא ומה נפקא מינה אי אכיל או לא אכיל, ולפי מה שכתבתי מקודם יש לפרש דוודאי לר"מ מקרא לא קשיא כלל דאיהו יש לומר דס"ל דלא בא הכתוב רק לאסור בשר נחירה ומשכחת לה שפיר בבדיקה דמדאורייתא יש לושט בדיקה בחוץ ואי דהוי מום לא איכפת לן דלא בא הכתוב להתיר בשר תאוה כלל לר"מ, רק דמקשה ר"מ היכי אכיל כיון דאנן אין לנו בדיקה לושט מבחוץ לא הוי מצי לאכול בשר, מיהו למאן דאמר דיש בדיקה לנקב מבחוץ וודאי לא אתי שפיר לישנא ור"מ ה"נ דלא אכיל בישרא כיון דהיה יכול לאכול בבדיקה כמש"ל:

בתוס' בד"ה לר"מ דחייש למיעוטא מדקאמר לר"מ ולא קאמר היכי אכלינא וכו' פי' דהביאו ב' ראיות חדא מדקאמר לר"מ ולא קאמר ר"מ דחייש למיעוטא היכי אכיל, ועוד דהוי ליה לומר אכלינא בישרא דלדידן נמי קשיא, וראיה ראשונה דלשון לר"מ לא אתי שפיר כלל רק דבא לומר דלדידן לא קשיא רק לר"מ, מיהו עיקר קושיית התוס' לא קשיא כלל דוודאי לא קי"ל כר"מ רק התם שאני דאיכא חזקה שלא ילדה והך חזקת חולין במעי אמו לא הוי חזקה כלל דכלהו בכורים הוי חולין במעי אמן וכשנולדו חל עליהן קדושת בכור, ועוד דהך חזקה לא הוי חזקה כלל כיון שאתה צריך לחדש שילדה כבר קודם ונעשה בה מעשה ולא שייך חזקה היכא דצריכין לחדש מעשה, וגדולה מזו כתב הר"ן דהיכא דלרובא בעינן מעשה ולמיעוטא לא בעינן מעשה לא מהני רובא כ"ש חזקה דבעינן מעשה דלא הוי חזקה, ומה שכתבו דר"י לא פסק כוותיה בהא לא ידעתי דהא ר"י ס"ל כל עקום ששנה רשב"ג במשנתנו הלכה כמותו, ואפשר כיון דהלכה כמותו בענין זה לא נפיק מכללא רק ערב וצידן דלית הלכתא כוותיה כלל:

דף י"ב ע"א בגמ' אלא היכא דאפשר וכו'. משמע בהדיא דאנן דלא קי"ל כר"מ אפי' אפשר סמכינן ארובא, דהא משמע בהדיא בגמרא דהא דהוי בעינן להוכיח דאזלינן בתר רובא היינו בקטן וקטנה דאפשר להמתין וסליק מילתא דמסברא ידעינן לה ולא מקרא, אבל עכ"פ אזלינן בתר רובא אפי' אפשר רק ר"מ לא אזיל בתר רובא היכא דאפשר, ולפי זה יש לתמוה על ר"י הלוי דהביאו המרדכי והג"א דחולק על רש"י דלא סמכינן ארובא רק באפשר וקשה חדא דהא רק לר"מ אמרינן הכי ואי דר"י הלוי פוסק כר"מ א"כ כל י"ח טריפות נצטרך לבדוק, גם קשה הא בישנה לריאה קמן סובר רש"י דצריכה בדיקה רק בנאבדה מכשיר וכן בהוציאה ולא בדק א"כ הוי לא אפשר, וצ"ל דסובר ר"י הלוי דאפשר מיקרי כל שהיה יכול לבדוק וכיון דצריך בדיקה ולא בדק טריפה, רק כל י"ח טריפות סובר דוודאי הלכה כרבנן ולא כר"מ רק בריאה דחזינן דרבנן אצרכוה בדיקה ממילא אמרינן דרבנן מודו לר"מ בריאה וכיון דאפשר אפי' דיעבד אסורה, כנ"ל:

בתוס' בד"ה פסח וקדשים מבשר תאוה לא פריך וכו' ולהכי פריך וכו'. דבריהם תמוהין לכאורה דבמה נפשך אי יש כח בחכמים לעקור עשה דפסח וקדשים א"כ ה"נ דלא אכיל, ואי אין כח בידם לזה א"כ לכך לא החמירו בזה כיון דמדאורייתא לא חיישינן למיעוט וע"כ אוקמה אדאורייתא, וכבר כתבתי בגמרא דמבשר תאוה לא קשיא דעיקר ראיית רב אשי רק למ"ד לא בא הכתוב רק להתיר להן בשר תאוה דבזה אי אפשר לאוקמא קרא בקרע העור ובדק הושט דבעל מום לא נאסר כלל במדבר, אבל ר"מ גופיה יש לומר דסובר דלא בא הכתוב רק לאסור בשר נחירה ושפיר יכול היה לבדוק ע"י קריעת העור דיש לושט בדיקה מבחוץ מדאורייתא או בנקב יש בדיקה, אבל מפסח וקדשים מקשה שפיר דליכא בדיקה דהוי מום, כנ"ל:

בגמ' אמר ר"נ איר וכו' עד סוף הסוגיא וכגון דשחט קמן חד סימן שפיר וכו'. בסוגיא זו יש לתמוה הרבה חדא דמאי פריך אי דידע דגמיר למה לי ראה הא איכא לישנא קמא דרבינא לעיל דס"ל דבעינן מוחזקין דוקא רק אנן פלגינן עליה דלעלפויי לא חיישינן א"כ שמא סובר ר"נ כרבינא ומיירי באינו מוחזק וודאי או שאין ידוע אם הוא מוחזק וצריך שיאמר ברי לי, ואי ליתיה קמן אסור א"כ מיירי הכא שאינו מוחזק וליתיה קמן, ונהי דאי לא ידעינן אם הוא מוחזק יש לומר דהוי בכלל מה דמקשה לימא רוב מצויין אצל שחיטה מומחין ומהך ברייתא ממילא מוכח דמוחזקין הן, אבל עכ"פ מצי מיירי בידוע שאינו מוחזק וליתיה קמן לכך בעינן רואין דוקא כדמוקי רבינא מתניתין דוכולן ששחטו ואחרים רואין, והשתא מצי מיירי שפיר דלא ידע אי גמיר רק כיון שצריך להיות מוחזק והוא יודע שאינו מוחזק איתרע ליה רובא דמומחין ג"כ, וליכא למימר משום דעכ"פ תיקשי פשיטא דראה מותר כמו שפירש"י בד"ה פשיטא, הא ליתא דע"כ לא היה כוונת רש"י רק לומר דלכך מקשה פשיטא משום דתרווייהו לא איצטריך אבל אי הוי חד לצורך לא הוי מקשה, דהא ס"ד לאוקמא בלא ידע אי גמיר אי לא גמיר ואכתי קשה פשיטא דראה מותר וכן במסקנא קשיא ראה פשיטא דמותר, וע"כ דלא מצי להקשות רק אי תרווייהו פשיטא והשתא בידע שאינו, מוחזק שפיר יש לומר דקמ"ל לא ראה אסור, ועוד תמוה לי היכי ס"ד להקשות על ר"נ ולשנויי כגון דשחט חד סי' שפיר מה דבהדיא קאמר ר"נ אם ראהו מתחילה ועד סוף מותר לאכול משחיטתו ואם או אסור הרי בהדיא דבא לאשמועינן דבעינן מתחילה ועד סוף דלא סגי בראיית מקצת שחיטה רק כולו, תו איכא למידק במה דקאמר כגון דשחט קמן חד סימן שפיר הך קמן אין לו הבנה כלל דאטו לפנינו שחט הא אחד שחט ואחד ראה והוי ליה לומר כגון דראה חד סימן דשפיר שחט, ונראה לי דעיקר הקושיא הוא על מה שאמר אם ראהו מתחילה ועד סוף דאי באופן שצריך ראייה פשיטא דכולה שחיטה בעי לראות ואי באופן שאין צריך לראות לא בעינן כלל, ולכך ס"ד דלא ידע אי גמיר וס"ד כיון דשחט חד שפיר בוודאי גמיר קמ"ל דלא סמכינן על זה רק בעי מתחילה ועד סוף, אבל בהא קשיא ליה לימא רוב מומחין הן וע"כ דידע דלא גמיר א"כ פשיטא דבעי לראות כולה שחיטה, ואהא משני דשחט קמן חד סימן שפיר והיינו דשחט לפני ב"ד או חכם והיינו שהחכם אמר לו שחוט כך ואל תעשה כך ושחט חד סימן שפיר וס"ד דמסתמא קיבל לימוד החכם עכשיו ועל פי לימודו שחט שפיר א"כ גם אידך שחט שפיר, קמ"ל דכל כמה דלא ידעינן ע"י ששואלין אותו ה"ש דגמיר אמרינן דמה ששחט חד שפיר לא היה על פי לימוד החכם רק דאיתרמי דשחט שפיר ואידך קילקל דאכתי לא גמיר וכיון שלא ראה סוף השחיטה אסור לאכול משחיטתו, ומכל מקום נראה לי דלא בעינן שיראה מתחילה ועד סוף רק בהכשר השחיטה כגון רוב אחד בעוף ורוב שנים בבהמה, אבל מיעוט בתרא אף אי שהייה במיעוט בתרא אסור היינו מדרבנן ולא חיישינן לאסור בשביל זה בלא ראה, אך לפי הנראה מפירש"י דשהייה במיעוט בתרא הוי חשש דאורייתא דהא פסק שם לחומרא, מכל מקום לא הוי מצי למימר דקמ"ל עד סוף אפי' מיעוט בתרא כדי דלא תפשוט בעיא דשהה במיעוט סימנים מהך דר"נ דהכא:

שם מי לא תניא וכו'. איכא למידק היכי דייק מהך דהכא דהא בפרק א"מ בעובדא דר"ח דמצא גדי שחוט בין טבריא לציפורי וקאמר התם דהתירו לו משום מציאה כרשב"א ומשום שחיטה כר בנו של ריה"ג וקאמר שמעת מינה דקאמר רשב"א אפילו ברוב ישראל וקאמר ברוב נכרים ורוב טבחי ישראל, והשתא חזינן אף דרוב נכרים לא חיישינן ששחט נכרי לעצמו רק כיון דרוב טבחי ישראל מסתמא אצל טבח ישראל שחט, א"כ הכא נמי ברוב טבחי ישראל והטבחים ידועים שיודעין ה"ש ולכך במצא תרנגולת שחוטה מותרת אבל הך דר"נ בראה אחד דעלמא ששחט ואינו ידוע אי גמיר שפיר אסור לאכול בלי ראייה מתחילה ועד סוף, וצ"ל דדוקא במצא בהמה שחוטה שייך התם לומר כן דאין דרך לשחוט בהמה לעצמו רק לקנות מן הטבח וכיון דרוב טבחי ישראל מהני, אבל הכא במצא תרנגולת שחוטה אי ס"ד דלא אמרינן רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן היה לנו לחוש דאחד דלא גמיר שחטה לעצמו והכא באמת לא מהני רוב טבחי ישראל רק בעינן רוב ישראל דוקא, אלא שיש לדקדק כאן דקאמר שמצא תרנגולת שחוטה בשוק הא בשוק פליגי תנאי לקמן כמ"ש התוס' בד"ה כי פליגי