תפארת יעקב על חולין חלק א עג

אף דטרפה חיה היינו שאפשר שיחיה ולאפוקי ממ"ד אינה חיה דאפי' מיעוטא דחיה ליכא דהא מייתי ראיה מאיוב והוצרך לומר מעשה ניסים, והך מ"ד חיה סובר שיש במציאות שיחיה אבל קרוב הוא שימות כמו גוסס, ושפיר מחלק דטרפה ניכר פסיקת החיות שלו וגוסס בידי אדם לא ניכר חסרונו שימות בגופו כיון שלא נעשה טרפה ולפי זה אי שהה יב"ח ולא מת הרי מן המיעוט הוא ושפיר חייבין עליו, והנה דעת רש"י ז"ל שם לא נתברר לי דפי' שם בד"ה הכל מודים בהורג את הטרפה כגון נקב הושט או קרום המוח שהוא פטור כיון דניכרין חתיכת סימני חיותו גברא קטילא חשיב ליה עכ"ל, ולא נתבאר מה ביקש במה שפי' באיזה אופן הוא טרפה הא ע' מיני טריפות יש ומה נפקא מינה איזהו וכי בכל מקום שהוזכר בגמרא טרפה פי' מהו טרפה, גם מה שפי' וניכרין חתיכת סימני חיותו אינו מובן, ונראה לי שבא הרב ז"ל לפרש דע"כ למ"ד טרפה חיה נמי קאי דאי דוקא למ"ד אינה חיה הוי ליה לחלק בפשיטות דגוסס חי וטרפה אינה חיה, וקשיא ליה אי למ"ד חיה מה נפקא מינה בין טרפה לגוסס בידי אדם ולמה בטרפה מודו דפטור ובגוסס נחלקו, לזה פי' דהך טרפה היינו טרפה הניכר מבחוץ דאי לא ניכר מבחוץ מנין נדע שהוא טרפה כיון שאין בודקין משום דמינוול, והיינו שנקב הושט דיכול להיות דניכר מבחוץ וכן קרום של מוח מגולה ורואין שניקב, והשתא מחלק דגוסס אף דרובא למיתה מ"מ אין פסיקת חיותו ניכר בגופו אבל טרפה כיון שחסרונו ופסיקת חיותו ניכר כיון דבחוץ הוא לכך פטור, והא דפריך הכא ליחוש דטרפה הוא אף שאינו ניכר היינו למ"ד טרפה אינה חיה דאז לא בעינן היכר כלל כיון שאינו יכול לחיות בוודאי גברא קטילא הוא אבל למ"ד טרפה חיה בעינן דוקא שיהא מכתו ניכר ולפי זה ל"ק גם קושיית התוס' כאן כיון דע"כ למ"ד טרפה אינה חיה קאי, מיהו יש לומר דשם הוכרח רש"י לפרש כן כדי לחלק בין גוסס בידי אדם לטרפה אבל לפי האמת דקי"ל דגוסס בידי אדם ג"כ פטור א"כ ה"ה טרפה אפי' אינו ניכר כלל, ואף דטרפה בידי שמים הוא מ"מ איתעביד ביה מעשה משא"כ גוסס בידי שמים דלא איתעביד ביה מעשה:

אמנם בעיקר קושיית התוס' נראה לי דלק"מ מתרי טעמי, חדא כיון דההורג גוסס פטור כיון דקרוב למות אף שאפשר שיחיה מ"מ רובא למות, א"כ הרי מצינו טריפות ניקב טרפש הכבד דטרפה ומ"מ אם עלה בו קרום אפי' מחמת מכה ונסתם כשר וע"כ מה דמטריפין בנמצא נקוב ולא אמרינן שאינה טרפה כלל כיון שיכול להעלות קרום וע"כ כיון דקרוב שימות הוי טרפה, א"כ שפיר פריך שמא טרפה הוא בכה"ג ואין ראיה ממה שישהה יב"ח דשמא אח"כ עלה בו קרום ובשביל שעלה בו קרום אח"כ אין לחייבו מיתה כיון דאז בשעה שהעידו היה טרפה וקרוב למות, ולא גרע מה שהעידו עליו ממה שהיו הורגין אותו והיה נמצא טרפה בנקובת טרפש הכבד שהיה פטור שאין לחייבו מיתה ממה שעלה אח"כ קרום מחמת מכה ונסתם מה דלא שכיח כלל, ולא גרע מגוסס דפטור אף שאפשר שיחיה ובוודאי אי יעידו עדים על גוסס בידי אדם שחייב מיתה ואח"כ הבריא אינן מחוייבין מיתה כשהוזמו דלא באו רק להרוג גוסס דאז גוסס היה וה"ה טרפה, וכמו כן לפי מה שאבאר בס"ד פרק א"ט דנקב בין אונא לאונא כסדרן וכן נקב כנגד גב האונות דאי לא נסתם טרפה וודאית היא ומ"מ כשנסתם ונסבך בבשר חוזרת להכשר, ואף כאן אי היה טרפה בנקב בשעת עדות אינן חייבין אף שאח"כ אירע דנסתם וכיון דאפי' למ"ד טרפה חיה ההורג טרפה פטור כ"ש למ"ד אינה חיה רק שאפשר שיעלה קרום ויחיה:

ועוד נראה לי דכל כה"ג כיון שצריך שיהיו חבושין יב"ח א"כ גמר דין דידהו לא הוי רק אחר יב"ח דמעיקרא אכתי לא הוי נפש בנפש כיון דאי לא יחיה הרוצח יב"ח לא יהרגו דטרפה הוא, א"כ ממילא אותן המזימין אין ראוי להזימם שאין חוששין שלא יבואו המזימין עד אחר יב"ח מעדותן שאם יבואו קודם לא יהרגו דהוי קודם גמר דין, וכל שלא יבואו יב"ח שוב אין חוששין העדים המזימין שיבואו, ועמ"ש בסמוך:

בא"ד ועוד נראה לי וכו' א"כ גם אותו שמעידין עליו וכו' והרי לא באו אלא להרוג את הטרפה. דבריהם צ"ע לפע"ד חדא מה דפשיטא להו דגם אותו שמעידין עליו אין להורגו רק אחר יב"ח, לא ידעתי מאיזה טעם דאי משום דכיון שהם לא יהרגו רק אחר יב"ח מיקרי שאינו יכול להזימם כיון שלא יהרגו הם רק אחר יב"ח, הא וודאי ליתא דהא חזינן עידי בת כהן שאינן בשריפה ומ"מ מיקרי יכול להזימם כיון דעכ"פ יהרגו, תדע שהרי התוס' רפ"ק דמכות הקשו בעידי בן גרושה דהוי אי"ל ותירצו כיון דלוקין הוי שפיר יכול להזימם והקשו על זה מעידי נערה המאורסה ותירצו כיון שבאו לחייב מיתה לא מיקרי כאשר זמם במלקות ע"ש, אבל עכ"פ היכא דנהרגין ממש בשביל איחור זמן לא מיקרי בזה אינו יכול להזימם, ועוד דע"כ איחור הזמן אינו מעכב שאי אפשר בשום פנים שיהרגו העדים באותו יום שיהרג הנידון, דהא באותו יום אין גומרין דינו דבעינן הלנת דין ולמחר גומרין והורגין תיכף באותו יום שאין מענין את דינו, א"כ אי יבואו זוממין קודם גמר דין אין נהרגין דאין העדים נעשין זוממין עד שיגמר הדין וע"כ שיבואו אחר גמר דין א"כ בעינן לעדים ג"כ הלנת דין ואי אפשר שיגמר דינם רק למחרתו והרי אי אפשר שיהרגו רק למחרת יום שהיו רוצין שיהרג הנידון, וממילא פשיטא שאין לחלק בין יום אחד או כמה ומים, והיה אפשר לומר דכוונת התוס' כיון דעדים אי נהרגין רק אחר יב"ח א"כ ממילא אין להרוג הנידון תיכף שמא טרפה הוא והוי עדות שאי אתה יכול להזימם וע"כ אי אפשר להורגו רק אחר יב"ח דאינו טרפה וידעינן דעדים יכולין להזימם ואפילו יבואו המזימין קודם שיהרג ונוכל להשהותו יב"ח מ"מ שמא באמת ימצא טרפה בתוך יב"ח והיאך נהרגנו עכשיו שמא טרפה הוא ואי"ל להזימם, אבל באמת הא נמי ליתא דכל שאפשר שיבואו המזימין ונשהה אותו יב"ח ואפשר שימצא שלם ממילא אפי' לא באו המזימין נוכל להורגו תיכף, דשפיר הוי יכול להזימם שיריאין שמא יבואו קודם שיהרג וימצא שלם אחר יב"ח ודו"ק, וכן מוכח מדברי התוס' גופייהו לעיל בד"ה וכי תימא דכה"ג יכול להזימם מיקרי, גם מה שכתבו דדילמא נעשה טרפה אח"כ ג"כ אינו ברור דכיון דהם רק על אשר חשבו להורגו הם נהרגין והרי חשבו להרוג אדם שלם, וכי בשביל שנעשה טרפה אח"כ יפטרו הא אז היה שלם, וצריך לומר דכוונתם דכיון שאין הורגין אותו שהעידו עליו רק אחר יב"ח א"כ אז הוי הגמר דין דכל עוד שיש לחוש דטרפה הוא אינו חייב מיתה, וכיון דבשעת גמר דין נעשה טרפה והעדים רק על גמר דין נהרגין דהא קודם גמר דין אינן נעשין זוממין כלל לכך ממילא לא באו רק להרוג טרפה, ובעיקר קושיית התוס' כבר כתבתי מקודם ליישב, אמנם נראה לי עוד לומר דעיקר הקושיא לפע"ד אינה קושיא כלל, והוא דודאי פשיטא דע"כ מודה רבינא דגם הורג נפש יש לפוטרו מטעם טרפה דאי הורג נפש חייב פשיטא דהעדים ג"כ חייבין, רק דלא ניחא ליה הך דיוקא דמעיקרא משום דשפיר יש לומר דבדקינן ליה ואי משום שמא במקום סייף נקב לא חייש או דמוקי בקרום של מוח מגולה ונקבו, לכך דייק מעדים דבהא לא שייך לבודקו דלא הרגו נהרגין הרגו אין נהרגין וזה ברור ומעתה אי הרג נפש באופן שאי אפשר לבודקו כגון שכפתו לפני ארי או שרפו וכדומה פשיטא דפטור, ולפי זה ממילא שפיר מייתו מעדים דאנן מחייבינן להו על מה שבקשו שיהרג זה על ידם א"כ אין ראוי שיתחייבו יותר מאילו הרגוהו בידים, וכיון שההורג טרפה בידים באופן שאי אפשר לבודקו פטור א"כ העדים הללו שהיו רוצין שיהרג זה על ידם הרי רצו רק להרוג ספק טריפה שלא נוכל לבודקו כלל, דאף דבדקינן כל נרצח ואין משגיחין על מה דמינוול היינו משום איבוד נשמה דרוצח אבל בעדים דכאשר זמם ולא כאשר עשה א"כ פשיטא דאסור לבודקו ולנוולו דאין לנו אחר הריגתו שום תועלת בניוולו, א"כ הם חשבו להרוג ספק טרפה שלא יתברר כלל והוי כמו שחשבו לשורפו ואי שרפוהו בידים פטורין א"כ אין לחייבם יותר על מחשבתם וגרמתם ממה שהיו עושין בידים, והשתא לא קשיא דחובשין יב"ח ומתברר דה"מ שיתברר אי יבואו זוממין והם אינן נידונין מיתה על מה שבאו זוממין דהא אי יבואו זוממין לא יהרג, רק הם נידונין על מה שרצו לגרום שיהרג כשלא יבואו זוממין ואז לא היה יכול להתברר והרי לא חשבו להרוג רק ספק טרפה שאין לו בירור כלל, ואילו הרגוהו בידים באופן שאין לו בירור לא היו חייבין ממילא אין לחייבם על מה שחשבו שיהרג באופן שאין לו בירור, וכן מבואר ברמב"ם פרק כ' מהלכות עדות הלכה ז' וז"ל עדים שהעידי על איש טרפה שהרג והוזמו אין נהרגין שאפי' הרגוהו בידיהן אין נהרגין לפי שהוא טרפה עכ"ל, הרי בהדיא דטעמא דפטורין אם הוא טרפה לפי דלא אפשר להעניש על שרצו לגרום מיתה טפי מאילו הרגוהו בידים, וא"כ ממילא אי לא אזלינן בתר רובא וכל אדם ספק טרפה א"כ אילו הרגוהו בידים באופן שלא יתברר שהוא שלם היו פטורין כ"ש שאין לחייבם על שרצו לגרום לו מיתה שלא היה מתברר אם אינו טרפה, והשתא ניחא שפיר הא דמייתי הך דבריבי ולא סגי במתניתין דמוכח אפי' הוא חי הורגין העדים ולהנ"ל ניחא דלבריבי אי אפשר להתברר:

וכדי להבין דבר זה ביתר ביאור הוא על פי מה שיש לתמוה בהא דיליף מהורג נפש וכן בעדים וקאמר וכי תימא דבדקינן ליה וקשה נהי דנימא דקסבר התראת ספק שמה התראה אבל מ"מ קשה במה נפשך אי אמרינן דכך חייבה תורה מיתה על הורג נפש אפי' ספק טרפה א"כ מאי קושיא דילמא טרפה הוא הא מ"מ חייב מיתה, ואי דכך ראוי שיהא הורג ספק טרפה פטור א"כ כיון דבשעת שהרג היה ספק גמור במה יתחייב אח"כ במה שנבדק ונמצא שלם הא על שעת הריגה אנו דנין ואז היה ספק והרי לא הרג רק ספק, ועל כרחנו אנו צריכין לומר שכך ראוי לחייב כל הורג ספק שיתברר אח"כ שהרג שלם דכיון שאח"כ יתברר חייב על הריגתו שאין זה בגדר ספק מה שאח"כ יתברר, אבל השורף