תפארת יעקב על חולין חלק א עא

ומה שנראה לי ברור בפי' סוגיא זו הוא כך, דבלא"ה יש להבין היכי בעי למילף מעדים זוממין דאזלינן בתר רובא בעלמא, דשאני עדים זוממין דחזינן דהחמירה תורה עליהם משא"כ בעלמא, שהרי אפי' עדיין לא נהרג הרוצח הורגין אותם, וגם לא עשו רק דיבור בעלמא שחשבו להרגו, וכן בעלמא תרי ותרי דנין למכחישין זה את זה וכאן האחרונים נאמנין, א"כ אם לא הקפידה תורה בעדים זוממין לחוש למיעוט אין להוכיח מזה בעלמא כיון דחזינן דבהו החמירה תורה משא"כ בעלמא, וצריך לומר דוודאי אף שהחמירה תורה על עדים זוממין היינו לפי שעל ידם נהרג אותו שהעידו עליו, או בלא נהרג כגון שבאו המזימין קודם מ"מ לולא המזימין היו הורגין אותו על פיהם, לכך החמירה תורה עליהם על שהעידו שקר ורצו לגרום מיתה לאותו שהעידו עליו, אבל לענין חשש טריפה אם נדון אותם לחוש למיעוט כמו בעלמא, ממילא לא יגרמו שום נזק לאותו שהעידו עליו שהרי לא יהרג כלל אפי' לא יבואו מזימין, דהוי לה עדות שאי אתה יכול להזימם שאם יזומו לא יהרגו דשמא טרפה הוא אותו שהעידו עליו, וזה. שהחמירה תורה להרוג הזוממין ולא חיישינן לטרפה היא המביאה וגורמת הריגה לאותו שהעידו עליו, וע"כ דאין זה משום חומרא רק דבעלמא נמי אזלינן בתר רובא וזה ברור:

ומעתה אתי שפיר הכל דפריך וכי תימא דבדקינן ליה, והשתא שפיר יש לומר דעדים זוממין שאני דהחמירה תורה עליהם לפי שרצו לגרום מיתה לאותו שהעידו עליו, וליכא למימר דאי לא נחמיר לא יהרג זה לעולם, הא ליתא דלולא שיבואו זוממין שפיר יהרג דלא הוי עדות שאי אתה יכול להזימם כלל דשפיר יכו להזימם כשיבואו אחר שיהרג ויבדקוהו וימצא שלם, וממילא אפי' ימצא טרפה יהרג כדין כיון שהיה באפשר להזימם כשימצא שלם, דהא כל הטעם דבעינן יכול להזימם שיהיו יריאים שמא יזימום והרי כאן יריאין שמא יבואו מזימין אחר שיהרג ויזימום, והשתא כיון דאותו שהעידו עליו נהרג שפיר על פיהם א"כ ממילא אין ראיה מעדים עצמן איך נהרגין בלא הרגו כשבאו מזימין קודם שמא טרפה הוא, דבהם החמירה תורה כיון דלולא המזימין היה זה נהרג על פיהם, והשתא ממתניתין אין ראיה כלל דנהי דנהרגין בלא הרגו מ"מ גם בהרגו נהרגין ואכתי לא מוכח דאזלינן בתר רובא, לכך מייתי הך דבריבי דדוקא בלא הרגו נהרגין אבל הרגו אין נהרגין, א"כ אי ניחוש בעדים לטרפה לעולם לא יהרג אותו שהעידו עליו דהוי ליה עדות שאי אתה יכול להזימם, דאימת יבואו המזימין אי קודם שיהרג ניחוש לטרפה ולאחר שיהרג שוב הוי כאשר עשה והרגו אין נהרגין וזה ברור, ועמ"ש בתוס' בד"ה וכי תימא:

בתוס' בד"ה ושחט ושרף אע"פ שיש פסוק אחד בנתיים מ"מ משמע ושרף את הפרה וכו'. אבל לשון ושחט ושרף מה שחיטתה כשהיא שלימה לא משמע הכי כלל, ועוד שהעיקר חסר ושרף את הפרה והרי גבי עגלה זכרו הערופה כשהיא שלמה, ונראה לי משום דשחיטת הפרה היתה בזר כמו שפירש"י ושחט אותה לפניו זר שוחט ואלעזר רואה, ואף שאיני יודע מנין לו לרש"י דבר זה ובספרי לא אמרו רק אחד שוחט ואלעזר רואה וכך אמרו שם גבי ושרף את הפרה לעיניו אחד שורף ואלעזר רואה ובשריפה בוודאי בעינן כהן דוקא, מ"מ האמת כדברי רש"י בחומש דכיון דאפי' קדשים בפנים שחיטה בזר כשרה כ"ש בפרה בחוץ, ועכ"פ שפיר ילפינן דכתיב ושחט ושרף, וע"כ לדרשא מדלא שינה קרא שלא יהא נראה דאותו השוחט הוא השורף, והוי ליה לומר ושרף כהן וע"כ לדרשא שיהא שריפתה כמו שחיטתה כשהיא שלמה כנ"ל, ומ"מ צ"ע בזה לפי שאני מסתפק מאוד בכל העוסקין בפרה אפי' בשריפתה אם צריכין להיות כהנים, והא דאמרינן נעשית שלא בכהן פסולה היינו בכהן שכל מעשיה נעשין על פיו כמו אלעזר שלא היה הוא בעצמו השורף והשוחט והאוסף, וכן שבעת ימים מפרישין כהן השורף היינו הכהן כמו אלעזר שעל פיו נשרפת כדכתיב ושרף את הפרה לעיניו, וכעת לא מצאתי גילוי לזה ומ"מ יש לפרש כאן דעכ"פ אין צריך להיות השוחט השורף, והיה לו לכתוב ושרף איש את הפרה כמו ואסף איש טהור, ומדכתיב ושחט ושרף שמע מיניה לדרוש שתהא בשעת שריפה כמו בשעת שחיטה, כנ"ל:

בד"ה כגון שהיו אביו ואמו חבושים בבית האסורים ועוד הוי מצי למידק ודילמא משום דאזלינן בתר חזקה דהעמד האם בחזקת צדקת עכ"ל. ודבריהם תמוהין לכל מעיין דהיכי שייך לומר דהוי מצי למימר, הא קושיא היא, דהשתא מסיק אין אפוטרופוס לעריות אבל אחזקת צדקת לא שייך זה ולא מוכח כלל דאזלינן בתר רובא, וראיתי למהרש"א שהרגיש בזה וכתב דרק לס"ד כתבו כך אבל לפי מה דמסיק אין אפוטרופוס לעריות גם הך טעמא דחזקת צדקת נדחה דיש לומר דהיה באונס ע"כ, ודבריו אינם מבוררין דאי יסברו התוס' דהחשש באונס א"כ היכי כתבו ועוד הוי מצי למידק, דהא לא מצי אמר כלל דעדיין יש לחוש באונס והוצרך לומר כגון שהיו חבושין להוציא מחשש אונס, ובאמת צ"ל דכוונת מהרש"א דע"כ מעיקרא לא נתכוון לאונס דכיון דסגי ליה חבושין בבית האסורין, והיינו שיש שם שומר ולחשש אונס כל אשה הוית שומר לעצמה ולא בעי בית האסורין כלל, כיון שהיא בחזקת שאינה רוצה לזנות ממילא שומרת עצמה מאונס, וע"כ דעל זנות ברצון קשיא ליה דליחוש והוצרך לומר כגון שהיו חבושין דנשמרין ע"י אחרים, ואהא כתבו התוס' דלא היה צריך לומר חבושין רק חזקת צדקת, אבל לפי מה דמדחה אין אפוטרופוס לעריות בוודאי יש לחוש לאונס ג"כ, דכמו דלא מהני חבושין מטעם זה כן לא מהני שמירת עצמה מהאי טעמא וזה ברור בכוונת מהרש"א, אבל מ"מ אינו מחוור דאין לדמות חבושה בבית האסורין לשמירת האשה עצמה ומנ"ל לתוס' להקשות:

ועוד בר מן דין ובר מן דין ע"כ עיקר חששא היתה רק באונס, דאי חיישינן לרצון א"כ בלא"ה אפי' אביו הוא אינו חייב על אמו כיון שאינה עושה מעשה עמך, והרי הוכרח הש"ס לאוקמא ביבמות פרק כיצד הך לאתויי ממזר דהתם בעשה תשובה, וכאן לא שייך זה דפשיטא כיון שאינו ידוע שחטא לא שייך שעשה תשובה, ועוד כיון שאתה חושש לרשעות בלא"ה ניחוש דרשעים הן ואינו חייב על מכתן וקללתם, וע"כ דלא חיישינן כלל לרשעים רק החשש הכא באונס א"כ היכי כתבו דהוי מצי לומר חזקת צדקת:

לכן נראה לי בכוונת התוס' כאשר נדקדק עוד בדבריהם חדא שכתבו ועוד הוי מצי למידק ואטו דיוקא דייקינן השתא, אדרבא דחויי הוא דמדחינן דלא נידוק דאזלינן בתר רובא והוי להו לומר הוי מצי למידחי, גם לשון ועוד תמוה מאוד דהוי להו לומר ה"ה דהוי מצי למימר, גם לשון זה ודילמא וי"ו זו כתיב אאופתא והרי מחובר הוא למעלה וכך הוי להו לומר ה"ה דהוי מצי למידחי או למימר דילמא משום וכו' ומאי ודילמא שכתבו, גם מגומגם לשון בחזקת צדקת שכתבו דאטו אשה שאינה מזנה צדקת היא, והרי בגיטין בשמעתין דנכתב ביום שאמרו שם שמא יחפה על בת אחותו כתבו שם התוס' משום דמוקמינן בחזקת כשרה שלא נבעלה כשהיא אשת איש, ואף כאן חזקת כשרות הוי להו לומר, גם לפי הלשון בגמרא. שהיו אביו ואמו הוי להו לומר דהעמד אמו צדקת, אבל דברי התוס' מבוארין לפע"ד בפשיטות והוא דבלא"ה יש לתמוה מה שהקשה בספר ת"ח דכיון דחיישינן דלאו אביו הוא א"כ הרבה יש להוכיח בלא"ה כגון בכהן היכי עובד עבודה דילמא לאו אביו הוא ואינו כהן ובהא לא שייך שהיו חבושים דמ"מ יש לחוש לאמו של אביו וכן היכי ישא אשה שמא ממזרת היא, וכמו כן יש להקשות למ"ד דנכרי ועבד הבא על בת ישראל נהי דהולד כשר מ"מ צריך גירות כמו שפירש"י פרשת אמור בתוך בני ישראל מלמד שנתגייר והוא מתורת כהנים א"כ יש לחוש שמא אביו מנכרי נולד ואינו חייב על מכתו וקללתו, וצריך לומר בכל זה דוודאי לרשעים לא חיישינן ואפילו שנבעלה באונס מ"מ כיון דיודעת שנבעלה היתה מודיע שלא יעבוד עבודה וכן אותה האם שילדה בן מנכרי היתה מגיירת אותו וכן אי בתה ממזרת לא היתה מניחה שתנשא לישראל, והשתא זה מה שיש לחוש שזינתה דיו במה דמוקמינן בחזקת כשרות אבל באונס רק לדון שלא היתה שותקת והיתה מודיע זהו חזקת צדקת כיון שאינה עושת רשעות כלום, וזהו כוונת התוס' ועוד הוי מצי למידק והיינו דקשיא להו דלא סגי הך שהיו חבושים דיש עוד למידק באופן אחר שלא יועיל זה רק שיש לומר כיון דבלא"ה הך דיוקא דהשתא נמי קאי מכח אין אפוטרופוס לעריות, ואהא כתבו ודילמא לכך לא דייק באופן אחר דמוקמינן האם בחזקת צדקת הילכך אפילו באונס לא חיישינן שזינתה דהיתה מודיע לענין כהונה וכן לענין ממזרת או לענין גירות, ומדשתקה ולא הודיעה בוודאי לא נבעלה כלל אותה האם שאנו חוששין עליה אפילו באונס, והשתא ממילא לא קשיא כלל קושיית מהרש"א דהא פשיטא להו לתוס' דכולה סוגיא באונס דלרשיעי לא חיישינן רק דס"ד דמ"מ בחזקת צדקת לא מוקמינן וחיישינן לאונס וממילא מוכח דאזלינן בתר רובא לענין כהן וממזרת כמו שהקשה בעל ת"ח הנ"ל, ואהא תירצו דדילמא מוקמינן בחזקת צדקת וליכא למיחש לכל הני רק בישראל דילמא לאו אביו הוא באונס ולא היה לה להודיע כלל וממילא אינו חייב על מכתו:

בד"ה וכי תימא דבדקינן ליה מקשין דנילף מרוצח. הוי להו לומר דברוצח יש לומר דמשהין אותו יב"ח כמו שהקשו לקמן, וע"כ משום דמ"מ העדים שלו לא יוכלו להזימם כמו שתירצו לקמן בתירוץ השני א"כ נקט האמת מכח העדים, מיהו לקמן כתבתי דבלא"ה לק"מ, ועוד דברוצח יש לומר שהרג בפני ב"ד דחייב מכח ובערת הרע מקרבך, והא דכתיב על פי שנים עדים יומת המת, בשאר עבירות, מיהו הוי מצי להקשות מעע"ז ומחלל שבת:

בא"ד ושמא דאזלינן בתר רובא מדלא חיישינן להרוג את הטרפה לא נילף בעלמא. לכאורה קשה דאנן הכי קשיא לן שמא שלם הוא ואיך נהרוג אותו כיון דהעדים אין נהרגין מחשש שמא טרפה הוא ממילא אין הוא נהרג אפילו הוא שלם באמת ושפיר אנו מצילין שלם, ואי נימא כיון דלא מצינן להקשות על הרוצח רק מכח העדים מקשה שפיר טפי מן העדים א"כ היינו תירוץ השני בתוס' ומה צורך לראשון, וצ"ל דכוונת התוס' בקושיא דלמה לן לאהדורי בתר טעמא סוף סוף