תפארת יעקב על חולין חלק א ע

דופן נמי תפסל אפילו נולדה דרך דופן ואח"כ הקדישה, ואהא משני דשאני רביעה דכתיב כי משחתם בהם מום בם וגלי קרא דרביעה וע"ז הוו כמו מום וישנו עכשיו ג"כ לאחר שנעשית פרה כמו מום, משא"כ יוצא דופן אינו כמום דחטאת קריי' רחמנא אין לפסול מה שהיה שנעשית חטאת דלא קריי' רחמנא רק לשעת שהיא קדושה לפרה, הבנתי מה דס"ד דתוס' דקושיית הש"ס היתה דמסתמא אקרא לא הוי פליג ר"ש, דמ"מ כמו דמשני השתא מחמת דמום פוסל ע"כ לא ס"ל לר"ש דרשא דחטאת קריי' רחמנא א"כ מעיקרא מאי קושיא דילמא ר"ש לית ליה הך דרשא אבל ר"א ור"י אית להו וכן ת"ק דר"ש, ומאיזה צד ניחא לן טפי לומר דכ"ע לית להו הך דחטאת משנימא דרק ר"ש לית ליה הך דרשא, ואי הך דרשא מוכרחת לכ"ע א"כ לא הועיל במה דמשני מכח מום דמ"מ תפסל ביוצא דופן מכח חטאת:

בא"ד מנא ליה דטריפות פוסל בה. לפי מה שכתבתי לעיל לדייק לשון הקדישה ליוצא דופן יש לומר בהיפוך, דדוקא כשהקדיש יוצא דופן דהיינו דמעיקרא יצא דרך דופן ואח"כ הקדיש בהא פליג ר"ש דקרא דחטאת היא אינו רק בשעת שהיא פרה אז קריי' רחמנא חטאת, אבל טרפה דגם בעת שהיא קדושה לפרה היא טרפה בהא מודה ר"ש מקרא דחטאת היא, רק לפי מה שכתבתי ליישב קושיית התוס' דלעיל דלא פליגי רק בהקדיש בשעת יציאתה מן הבהמה אבל אח"כ גם רבנן מודו דכשרה א"כ לר"ש דפליג אפילו בהאי ממילא גם טרפה יש להכשיר, ובזה צריך לומר כמ"ש התוס', מיהו לפי מה שכתבתי לעיל ליישב דעיקר הקושיא היתה לר"ש דלא מצינו דפליג ר"ש ברביעה כמו דפליג ביוצא דופן, א"כ יש לפרש דלא פליג רק בהקדיש יוצא דופן שכבר יצא ומ"מ מקשה דלא מצינו דפליג כה"ג ברביעה שנרבעה ואח"כ הקדישה אבל טרפה לכ"ע פסולה:

ע"ב בגמ' וכי תימא מאי נפקא לן מינה הא אין גורל קובע וכו'. תמוה לי כיון דמייתי קרא שני השעירים שיהיו שניהם שווין היכי שייך להקשות מאי נפקא מינה שווין, ועוד דקאמר הא אין גורל קובע לעזאזל א"כ בהאי טעמא סגי ולמה ליה לומר הך דשניהם שווין, גם תמוה לי הא הך דאין קובע וכו' לא שייך הכא כלל, דדוקא היכא שאחד טרפה וודאי דאי יפול הגורל על זה לשם לא יהא ראוי אמרינן דאפילו נפל לעזאזל לא מהני, אבל עכשיו דשניהם שווין ממש וכשם דאי יפול על זה לשם יקח אותו לשם כן יהא בהיפוך והגורל קובע לשניהם בשוה או זה לשם וזה לעזאזל או בהיפוך, ואי משום שמא ימצא אחר בדיקה טרפה יקח אחר במקומו דהא גם עכשיו שנפל הגורל לשם על חבירו בודק אח"כ ואי נמצא טרפה לוקח אחר ועכ"פ לא שייך הכא לפסול מכח קביעת הגורל, ועוד תימה גדולה היכי ס"ד לומר מכח שניהם שווין הא זה אינו רק לכתחילה כמבואר ביומא שם ודיעבד כשר בלא"ה א"כ פשיטא דהיכא דלא אפשר הוי כדיעבד ולא הקפידה תורה רק לכתחילה, ונראה לי דהכוונה הכא דוודאי הך דשניהם שווין דרשינן במראה וקומה ודמים דב' פעמים כתיב שני חד למראה וכו', ויש בזה שני ענינים שיהיו שווים בשינוי הניכר לעין דהיינו מראה וקומה גם שינוי בחשיבות דהיינו בדמים שזה יקר מזה בדמים וחשוב יותר, והשתא שפיר וכי תימא מה נפקא לן מינה כיון דס"ד שאין טרפות שום פסול לעזאזל רק במה שיש בו שינוי מאותו והגע עצמך אי יהא שינוי בפנים בנקיבת אבר שאינו טרפה כלל נאמר דהוי שינוי, וע"כ דלא איכפת לן שאין זה לא שינוי הניכר לעין ולא בחשיבות ולא חשוב שינוי כלל א"כ ה"ה נקב המטריף כיון דלעזאזל לא איכפת לן בהא ואין זה שינוי חשוב ולא ניכר, ואהא קאמר כיון דאין גורל קובע לעזאזל רק בדבר הראוי לשם א"כ אי היינו יודעין שיש בו שינוי המטריף לא היה ראוי אפילו לעזאזל א"כ הוי עכ"פ שינוי חשוב לפוסלו מכח שאינן שווין וממילא אפילו דיעבד פסול, דלא בא הכתוב לרבות דיעבד רק במראה וקומה ודמים שאין זה פסול מצד עצמו רק מחמת שאינו שוה ואי היה חבירו ג"כ כך היה כשר, אבל טרפה שהוא פסול גמור בשניהם נהי דמצד אין גורל קובע אין לפוסלו אבל מצד שאינו שוה לזה יש לפוסלו, דעל זה ליכא ריבוי שעיר שעיר כיון שנשתנה כ"כ עד שאי היה נודע לנו לא היה הגורל קובעו כלל, כנ"ל:

שם רב מרי אמר אתיא ממכה אביו ואמו וכו'. איכא למידק אמו מאי בעי הכא הא הדיוקא רק מאביו הוא דאמו וודאית היא, וניחא לי דכיון דלאו אביו הוא א"כ אביו בא על אשת איש ואינו חייב על מכתו וקללתו כדאיתא להדיא ביבמות פרק כיצד דכ"ב, דקאמר התם לאתויי ממזר ופריך קרי כאן ונשיא בעמך לא תאור בעושה מעשה עמך ומשני בעשה תשובה א"כ כאן דלא ידעינן דעשה תשובה דלא ידעינן אבוה מנו, א"כ ממילא אינו חייב על אמו ג"כ כמו שכתב הרמב"ם ז"ל פ"ה מהלכות ממרים הלכה י' דכל החייב על אביו חייב על אמו וכל שאינו חייב על אביו אינו חייב על אמו, מיהו בהא אכתי יש לגמגם דאיכא למימר כשם דשתוקי חייב על אמו ואינו חייב על אביו והיינו משום דמה שאינו חייב אינו רק מצד שאינו ידוע מי הוא לכך חייב על אמו, א"כ יש לומר דה"ה ממזר אם בא אביו על אמו באונס חייב על אמו, אף שאינו חייב על אביו דלא עשה תשובה מ"מ כיון דאי עשה תשובה חייב עליו כל שחייב על אביו קרינן ביה, אבל מ"מ נקט שפיר הכא אמו דכיון דלא אזלינן בתר רובא ויש לחוש לנכרים ג"כ דמנכרי הוא ובהא פשיטא דאפילו בא על אמו באונס מ"מ אינו חייב על אמו, כיון דלאו בר חיובא הוא על אביו כלל ומספק שמא מנכרי הוא אינו חייב על אמו ג"כ וזה ברור, ועמ"ש בסמוך:

שם ורוב בעילות אחר הבעל. משמע דלזנות חיישינן רק דלא חיישינן דילמא לאו אביו הוא דרוב בעילות מן הבעל, ואיכא למידק אי ס"ד לזנות א"כ בלא"ה קשיא אפילו תימא דאביו הוא מ"מ היכי חייב על אמו דהא לאו עושה מעשה עמך היא, ועוד בלא"ה ניחוש דילמא רשעים הם ופטור על מכתם וקללתם והרי מצינו על מנת שאני רשע חיישינן שמא הירהר ע"ז בלבו, וכ"ש כאן דיש לחוש דהם רשעים שהרי אתה חושש לאמו שזינתה, ונראה לי דפשיטא דלא חיישינן לרשעים דאוקמה בחזקת כשרות ורק דילמא לאו אביו חיישינן שנבעלה באונס מרשע הידוע או נכרי, ואף דזנות באונס לא שכיח מ"מ לא הוי טפי מרובא וכיון דלא אזלינן בתר רובא יש לנו לחוש לביאת רשע או נכרי באונס, והיינו דדחי כגון שהיו חבושים דהשתא ליכא למיחש למידי, אבל אי חיישינן לזנות ברצון יש לחוש דקודם נבעלה או אח"כ ופטור על מכתה משום רשעות, וכן באביו יש לחוש כנ"ל, ועמ"ש בתוס' בד"ה כגון, ובמה שכתב מהרש"א שם:

שם וכי תימא משום איבוד נשמה דהאי נינווליה וכו' שמא במקום סייף נקב הוי. איכא למידק אי היה כוונתו להוכיח רובא ממה דלא חיישינן לנקב במקום סייף, א"כ למה לו כל השקלא וטרי' מעיקרא הוי ליה לומר וכי תימא בדקינן ליה דילמא במקום סייף נקב הוי, ועוד קשה אי בא ללמוד מבמקום סייף נקב הרי בלא"ה מוכח מכל הקרבנות דילמא טרפה הן ובמקום שחיטה נקב יש וכן משחיטה עצמה כרב אשי לקמן, גם קשה מה שהקשו התוס' דהא משכחת לה שהיה קרום של מוח מגולה ובא זה ונקבו וראו מעיקרא שלא היה נקוב:

ונראה לי דבלא"ה תמוה מאוד לכאורה היכי קאמר וכי תימא משום איבוד נשמה דהאי נינווליה, הא כיון דלא אזלינן בתר רובא ואי לא נינווליה אינו נהרג והיכי שייך איבוד נשמה, להיפוך הוא דהניוול הוא להרוג הרוצח, ורחוק מאד לפרש איבוד נשמה של נרצח לנקום נקמתו, וכן רש"י ז"ל פי' בהדיא איבוד נשמה דהאי רוצח דלא לימות משום דבעינן ושפטו העדה והצילו העדה, וא"כ קשיא הא נהפוך הוא דמחמת ניוול יהרג ואם לאו לא יהרג:

ודבר ברור הוא דהכוונה כך כיון דבפי' אמרה תורה להרוג הרוצח וע"כ באחת משתי אלה או משום דאזלינן בתר רובא או לבדוק הנהרג, ואנן לא ידעינן באיזה אופן הוא וס"ד להוכיח דוודאי משום דאזלינן בתר רובא, דדוחק לומר דהכתוב יצוה לבדוק הנרצח לנוולו דאי היה כוונת הכתוב כך היה מפרש לבדקו, דאנן לא נעשה מעצמנו כן להביא הנהרג לידי בזיון בידים, ואהא קאמר וכי תימא משום איבוד נשמה דהאי נינווליה, שאם אתה אינו מנוולו ע"כ צריך להרגו בלי בדיקה דהא התורה ציותה בפי' להרגו, ומשום איבוד נשמה אין להשגיח על בזיון כיון שלא נתברר בפירוש להרגו בלי בדיקה לילך אחר הרוב, ואף שדוחק לאוקמא קרא בבדיקה לנוולו אין משגיחין על דוחק זה בספק נפשות, ועל כך סמכה תורה ולא פירשה לבדקו דמשום איבוד נשמה נינווליה, והיינו דקאמר וניחוש שמא במקום סייף נקב הוי, ולא בא להוכיח מזה דאזלינן בתר רוב דוודאי משכחת לה בקרום של מוח מגולה ונקבו, ועוד דאפי' מעלמא כגון מקרבן לא ניחא לי' להוכיח מהא משום דלא אפשר, רק לא בא להוכיח אלא דמשום איבוד נשמה לא מוקמינן קרא בדוחק דאל"כ לא נהרוג שום רוצח רק בקרום מגולה, דבאופן אחר שמא במקום סייף נקב הוי וקרא רק בקרום מגולה ונקבו, וע"כ דלא מוקמינן קרא בדוחק א"כ ממילא מוכח דאזלינן בתר רובא דאין ראוי להעמיד קרא לנוול הנהרג אפי' באיבוד נשמה, מיהו אכתי יש לדקדק דסוף סוף מקרא לא מוכח דאזלינן בתר רובא רק מדידן דהורגין אפי' בלי קרום מגולה, א"כ הרי בלא"ה הורגין בלי בדיקה כלל והיינו משום דבאמת אזלינן בתר רובא אבל אכתי לא ידענו מנא לן, אבל באמת לא קשיא כל דשפיר דייק מקרא, והיינו דחזינן אפי' להאמת דאזלינן בתר רובא מסברא, אבל מ"מ מנא לן להרוג כל רוצח שמא משום איבוד נשמה ניחוש למיעוט דטרפה היא, ואי משום דתורה אמרה להרוג הרי אפשר בקרום מגולה, וע"כ דאין מפרשין קרא בדוחק דוקא בקרום מגולה אפי' במקום שיש איבוד נשמה וממילא לא אפשר הוא, א"כ אפי' במקום שנוכל לנוולו ילפינן שפיר דבלי ניוול הורגין מכח הרוב, דאין מפרשין קרא בדוחק אפילו באיבוד נשמה, כנ"ל ברור:

שם וכי תימא דבדקינן ליה והא תניא בריבי אומר לא הרגו נהרגין הרגו אין נהרגין וכו'. תמוה לי לאיזה צורך מייתי הך דבריבי הא שם במשנה במכות דף ה' ע"ב מפורש מקרא כאשר זמם לעשות לאחיו ועדיין אחיו קיים, הרי מפורש דעכ"פ באחיו קיים מקיימין כאשר זמם וניחוש דטרפה הוא, ולא חידש בריבי בברייתא רק שאין נהרגין בהרגו מכח ק"ו דאין עונשין מן הדין וזה אין נ"מ לכאן כלל דסוף סוף נהרגין בלא הרגו וניחוש דטרפה הוא והוא תמוה לכאורה, ואדרבא מהך דבריבי היה מקום לומר דמיירי שמת מעצמו אבל במתניתין מוכח דאחיו קיים: