תפארת יעקב על חולין חלק א ז

מוסרין להם לכתחילה ש"מ דדיעבד כשר, וע"כ דסיפא קמ"ל דכל חש"ו אפילו לא גמירי כשר ברואין:

הן אמת שהרא"ש ז"ל כתב דקטן מומחה ויודע לאמן שוחט לכתחילה בגדול עע"ג, והביא ראיה מסוכה סוף פרק לולב הגזול קטן היודע לשחוט [אוכלין משחיטתו ולגירסת הרא"ש] מותר לאכול משחיטתו, ולשון מותר משמע אפי' לכתחילה, אבל באמת דבר זה צריך ביאור, והנה שם אמרו קטן היודע לשחוט אוכלין משחיטתו אמר ר"ה והוא שגדול עע"ג, ופירש"י היודע לשחוט לאמן את ידיו אפי' אינו בקי בה"ש מותר לאכול משחיטתו כדמפרש ר"ה והוא שגדול עע"ג וראה שלא שהה ולא דרס ע"כ, וכתבו התוס' דמשמע מפירושו דאי אינו יודע לאמן אסור לאכול אפי' גדול ראה שלא שהה ולא דרס, ויש לדקדק דמאי בקשו בזה בפירש"י הא בפי' אמרו היודע לשחוט אוכלין משחיטתו הא אינו יודע לשחוט אסור לאכול אפי' גדול עע"ג, וצריך לומר דלולא פירש"י הוי מפרשינן ברייתא לכתחילה ובאינו יודע אסור לכתחילה אבל דיעבד מותר אפי' אינו יודע, אבל השתא דמפרש רש"י אפי' אינו בקי בה"ש ש"מ דדיעבד קאמר דלכתחילה בהא וודאי אסור, שהרי אפי' הרא"ש לא התיר רק מומחה ויודע לאמן, ועוד שסיים וראה שלא שהה ולא דרס ש"מ דדיעבד קאמר א"כ מוכח דאי אינו יודע אפי' דיעבד אסור, ולפי זה הך ראיה מלשון מותר שהביא הרא"ש אינה ראיה דאפי' לפי גירסתו מותר, מ"מ הרי רש"י כתב ג"כ מותר ומפרש דיעבד כמו שהוכיחו התוס' הנ"ל, גם בלא"ה אין מלשון מותר לאכול משחיטתו שום ראיה דלשון זה אינו מורה רק דמותר לאכול לכתחילה ממה ששחט אבל שיהא מותר למסור לו לכתחילה מי שמעת ליה:

אך מ"מ יש להקשות לפירש"י דלדבריו מוכח דבאינו יודע לאמן אפי' דיעבד אסור ברואין, והרי משנתינו מפורשת וכולן ששחטו ואחרים רואין שחיטתן כשרה ואפי' שוטה ולא גרע קטן שאינו יודע לאמן משוטה, ועוד דלא מפליג כלל במתניתין בין קטן לקטן ואי היה מקום לחלק היה לו לומר חוץ על הסיפא ג"כ ולכלול נכרי וקטן שאינו יודע לאמן, דמהאי טעמא נקט נכרי בתר הכי משום דנכרי אפילו ברואין אסור ולמה שביק קטן דמיירי ביה היכא דאינו יודע לאמן וע"כ דכל קטן כשר. דיעבד, גם יש לתמוה אי באינו בקי מיירי כמו שפירש"י מאי קמ"ל ר"ה בגדול עע"ג הא בלי עע"ג אפי' גדול שאינו בקי אסור לאכול משחיטתו, גם מנא ליה לרש"י דמיירי דיעבד ואינו בקי יפרש לכתחילה ובבקי ג"כ:

לכן נראה לי פשוט דכוונת רש"י דלא משמע ליה לפרש לכתחילה דס"ל דמדקתני במתניתין שמא יקלקלו ולא קלקלו, להורות שאין מוסרין לכתחילה ברואין, ש"מ שאין מוסרין לשחוט לכתחילה לשום קטן, דהך חוץ מחש"ו אפי' קטן מומחה ויודע אסור בלי רואין ובהא קתני שמא יקלקלו ש"מ דכל קטן אסור לכתחילה למסור לו לשחוט, ור"ה דקאמר והוא שגדול עע"ג בא להורות שלא נפרש ברייתא בלי עע"ג ומיירי באמת במומחה ויודע לאמן, והא דקתני חוץ מחש"ו היינו בסתם, דבהא אחר מותר ואינהו אסירי, אבל בידעינן ביה דמומחה ויודע לאמן מותר בלי רואין, קמ"ל דרק ברואין מיירי וממילא כיון דברואין מיירי ודיעבד מיירי, דלכתחילה וודאי בכל גווני אסור כיון דהך חוץ מחש"ו בכל חש"ו מיירי אפי' מומחה ויודע לאמן וקתני עלה שמא יקלקלו דלכתחילה אסור אפילו רואין, וכיון דע"כ מיירי דיעבד ממילא מיירי באינו בקי ג"כ רק יודע לאמן, אמנם הך דיעבד דהכא אינו דומה למשנתנו דקתני שחיטתן כשרה דוודאי משמע בהדיא אפילו אינו יודע לאמן, דהכא לא מכשרינן לאכול אחרים משחיטתן, דלאחרים כה"ג כלכתחילה דמי דמה להם לאכול לכתחילה משחיטתן של אלו, רק דהבהמה כשרה ובעל הבהמה או מי שנשחט בשבילו מותר לאכול ממנה ולא הוי נבלה, אבל אחרים שאין להם שייכות לבהמה זו רק שרוצי' לקנות בשר בוודאי לכתחילה יקנו מבהמה ששחטה גדול מומחה ולא משחיטתן של אלו, אבל שם בסוכה נקט אוכלין משחיטתו היינו ענין תמידי דהכל אוכלין ממה ששחט, אבל מ"מ אין מוסרין לו לשחוט לכתחיל' רק אי שחט מותר לכל אדם לאכול, והשתא הך רישא דשמא יקלקלו קמ"ל דאין מוסרין לכתחילה לשום חש"ו אפי' מומחה ויודע לאמן, וסיפא קמ"ל דדיעבד שחיטתו כשרה בכל חש"ו אפי' קטן שאינו מומחה ואינו יודע לאמן, אבל לענין לאכול אחרים משחיטתו לכתחילה זהו דין הברייתא כפי פירושו של ר"ה, דביודע לאמן מותר לאחרים לאכול משחיטתו לכתחילה, ובאינו יודע לאמן אף שאין שחיטתו נבלה היינו לבעל הבהמה שמסר לו לשחוט אין אוסרין אותה דיעבד, אבל אחרים אין אוכלין משחיטתו לכתחילה כל כמה דמצי ליקח מבהמה אחרת, כנ"ל:

ועוד בר מן דין נראה לי ליישב, דוודאי הפרש גדול יש בין מי שמוסר לשחוט בהמה שלו ועומד עליה להשגיח אם נשחטה בכשרות או לא, לבין מי שעומד באקראי אצל חש"ו ששוחטין לעצמן ורואה במקרה, דלא רמיא על דעתו כ"כ להשגיח יפה ומה גם שיכול להיות שלא נמסר בידו לשחוט לאכילה עבור פקח רק לעצמו או להשליך לכלבים, והשתא רישא בא לומר איסור לכתחילה שלא למסור בידו לשחוט אף דוודאי מכוון דעתו להשגיח יפה, שעל דעת כך מסר לו מ"מ חיישינן לכתחילה דילמא לאו אדעתיה, ובסיפא קמ"ל דכולן ששחטו ואחרים רואין היינו ששחטו לעצמן לא שהאחרים מסרו לו לשחוט רק אינהו שוחטין לעצמן ואחרים ראו באקראי, מ"מ דיעבד כשר, והשתא הך רבותא דסיפא לא שייך רק דיעבד ששחטו וניחא דנקט ששחטו דבא לומר ששחטו לעצמן לא כהך דמעיקרא למסור להם וניחא טפי דקאמר ואחרים רואין אף דבאחד סגי, דקמ"ל שהם אחרים לזה שאין שייכות להם, וס"ד דבהא אפי' דיעבד חיישינן דלאו אדעתייהו, קמ"ל דדיעבד כשר בכל גווני ולכתחילה אסור בכל גווני אפי' למסור להם בכוונה לשחוט את שלו, ומהאי טעמא מדקדק לקמן דלא בעי כוונה אף דבגדול עע"ג מהני בעלמא, משום דהכא מיירי דרואין במקרה לא שהם מסרו לו לשחוט וממילא אינו מזהירו ומלמדו רק רואה ועמ"ש בסמוך:

ועוד נראה לי דבלא"ה יש לתמוה בהא דאמר לקמן מאן תנא דלא בעי כוונה לשחיטה ר"נ היא והקשו התוס' הא בפ"ב דגיטין מוכח דגדול עע"ג מיקרי כוונה ותירצו לחלק בין רואין לעע"ג ע"ש, ויש לתמוה עכ"פ כמו דמוקמינן משנה דגיטין בעע"ג אף שלא הוזכר כלל במשנה, א"כ הכא נמי מנין לנו להוכיח דר"נ הוא, ואי משום דקתני רואין ולא עע"ג, הא ליתא דהא עיקר כוונת התנא משום שמא קלקלו בשחיטה ובהא לא מהני עע"ג רק שיראה גוף המעשה שלא קלקל ומדין כוונה לא מיירי הכא, ולמ"ד דבעי כוונה מיירי שעומד על גביו ומזהירו, ולמ"ד דלא בעי כוונה אף כאן לא היה כוונה, וכן רישא דהכל שוחטין ושחיטתן כשרה לא הוזכר כוונה ומיירי לכל חד כדאית לי', ומ"ש סיפא טפי כיון דלא מיירי רק מדין קילקול השחיטה ולהא בעינן רואין דוקא, וע"כ צריך לומר דבהכרח דייק דע"כ קמ"ל תנא דבראיה בעלמא סגי ולא בעי כוונה דאי להכשיר דיעבד ברואין ולאסור לכתחילה ברואין, הכל משמא יקלקלו דמעיקרא מוכח, וע"כ סיפא באה להורות דלא בעי כוונה, וא"כ לק"מ קושית התוס' כאן דלולא סיפא או רישא לא הוי שמעינן דלא בעינן כוונה לשחיט' כנ"ל, ובזה מיושב היטב מה שפירש"י לקמן די"ב אפי' אחר עע"ג, ולקמן פי' אחרים רואין, והיינו דשם בס"ד הוצרך לפרש עע"ג דאי למעט רואין א"כ מוכח מרישא דלא בעי כוונה, דאל"כ למה לי שמא יקלקלו תיפוק ליה דליכא כוונה וע"כ דקמ"ל אפי' עע"ג דהיה כוונה אסור, אבל בתר דדייק דלא בעי כוונה, מסיפא ממילא אפילו רואין בלבד צריך לאשמועינן ודו"ק:

בא"ד ור"ת מפרש וכו' להאכיל לכלבים וכו'. תמיה לי הא לקמן אמרו בלשון הזה זאת אומרת אין מוסרין להם חולין לכתחילה ופירש"י אפי' חולין, ופירושו ברור דמה ביקש בתיבת חולין וע"כ דקמ"ל לא מיבעי קדשים דאסור אלא אפי' חולין אסור, והשתא בשלמא אי הכוונה לאכילה שפיר קאמר לא מיבעי קדשים שאסור למסור להם אפי' רואין, דאסור להביא קדשים לבית הפסול אלא אפילו חולין אסור, אבל לפיר"ת להאכיל לכלבים מאי ענין קדשים להאכיל לכלבים עד שיאמר אפי' חולין, ובחולין עצמן יש רבותא לא מיבעי לאכילה אלא אפי' לכלבים ומדקאמר חולין ש"מ דלא בא לומר הרבותא רק נגד קדשים וע"כ כפירש"י וזה ברור:

בא"ד וניחא השתא וכו'. לכאורה תמיה דכיון דפי' להאכיל לכלבים א"כ בלא"ה לא קשיא אפי' אי רישא נמי באחרים רואין, דרישא קמ"ל אפי' לכלבים אסור לכתחילה וסיפא קמ"ל אפי' באכילה כשר דיעבד, אבל באמת כוונת התוס' ליישב קושיא אחרת שהוקשה להם עוד לפירש"י מלבד קושיא דמעיקרא, דמשמע במתני' דרק בסיפא הוזכר דין התלוי באחרים רואין אבל רישא אכתי לא נחית לאחרים רואין דוקא, ולפירש"י מעיקרא נמי לא שייך הך דינא דשמא יקלקלו רק ברואין דבלי רואין אפי' דיעבד אסור, לזה כתבו דלפיר"ת ניחא הא נמי דמעיקרא לאו באחרים רואין דוקא מיירי דבלי רואין ג"כ צריך לאשמועינן דאסור למסור להאכיל לכלבים ולפי זה נראה לי דגם באחרים רואין אוסר ר"ת למסור להאכיל לכלבים, וכן בדין כיון דלאכילה אסור ברואין לכתחילה א"כ אפילו ימסור להאכיל לכלבים הרי בדיעבד יהא מותר באכילה והוי כמו שמוסר לאכילה דמ"מ יטעו להכשיר שחיטתן:

בגמרא הכל שוחטין לכתחילה ושחיטתן כשרה דיעבד. פרש"י וקשה רישא דמשמע דההוא דאיתרבי מהכל וכו', ונראה לי דקשיא ליה שיש לפרש דנקט התנא דהכל יש מהן שוחטין ושחיטתן כשרה שהרי ע"כ ידע שיש מדריגות בשחיטה, דמילתא דפשיטא דשוחט שאין בו חסרון כלל דשוחט לכתחילה, רק יש בכלל שוחטים שאין בהם חסרון ויש שיש בהם איזה חסרון ועכ"פ בין כולם שוחטין ושחיטתן כשרה, לזה פירש דהכל וודאי לרבותא אתי והרי הגרוע נתרבה כמו העיקר לשחוט לכתחילה ובסיפא משמע דלא איתרבו רק דיעבד, מיהו איכא למידק כיון דלא ידע השתא מאי בא לרבות א"כ איכא למימר דאיכא גרועים דאיתרבו לענין לכתחילה ואיכא גרועים טפי דאיתרבו לענין דיעבד, וצריך לומר דלשון ושחיטתן כשרה משמע דהנך גופייהו דאיתרבו לענין לכתחילה שחיטתן כשרה דיעבד לא אחריני, ולכך כלהו אמוראי דמפרשי לה