תפארת יעקב על חולין חלק א סח

מיהו בעיקר קושיית התוס' נראה לי דלא קשיא ולא מידי, דוודאי מילתא דפשיטא הוא דכל שיש רוב נגד חזקה בענין אחד, כהך דיבמות דף קי"ט דיש חזקת היתר ליבם ונגדו רוב מתעברות ויולדות הרי נראה לעין דהרוב עדיף, דהיאך אפשר להעמיד האשה על חזקתה חזקת היתר ליבם שהרי אנו רואין רוב נשים שיש להן חזקה והן משתנות אח"כ ונעשו באיסור ליבם רק מיעוט נשארו על חזקתן, וא"כ הוי לה חזקה זו רק מיעוט ופשיטא דהרוב עדיף ממיעוט, ותדע לך שהוא כן שהרי הוצרכו לומר דלכך לא תנשא מכח הרוב משום סמוך מיעוט לחזקה והוי פלגא, וקשה בלא"ה נהי דאזלינן בעלמא בתר רובא היינו היכא דליכא חזקה נגדו, אבל כאן נהי דלא תתייבם מכח הרוב המתנגד לחזקה אבל מ"מ לא תנשא, דעכ"פ נגרע כח הרוב מחמת החזקה ואין סומכין לא מל הרוב ולא על החזקה, וע"כ דפשיטא להו דכל שיש רוב נגד חזקה אין החזקה רק כמיעוט נגד הרוב שהרי הרוב יוצאין מחזקתן רק מיעוט נשארין בחזקתן וכיון דאזלינן בתר רובא הרי יש כאן רוב גמור שיצאה מחזקת היתר ליבם להיתר לשוק, והוצרך לומר משום דכל רוב יש לו מיעוט נגדו וכאן יש נמי מיעוט של חזקה והוי פלגא ופלגא, והשתא ה"מ דשמענו דרוב עדיף הוא רק היכא שבאין זה כנגד זה דפשיטא הוא דבהא הוי חזקה רק מיעוט נגד הרוב, והיינו דלא מייתי בשום מקום שום הוכחה וראיה דרוב עדיף מחזקה רק נקט דרך פשיטות דרוב עדיף, אבל חזקה שאין רוב כנגדה אלימא מרוב במקום אחר שאין חזקה כנגדו, דחזקה שאין רוב כנגדה ע"כ כוללת רוב ג"כ דרוב שיש להן אותה חזקה נשארין בחזקתן, שאם אינו כן ממילא אינה חזקה, וע"כ דרוב או כולם נשארין בחזקתן א"כ ממילא עדיפא מרוב אף שאין נגדו חזקה, דכל חזקה שאין רוב כנגדה הוי כרוב וחזקה, משא"כ רוב אינו רק רוב ושפיר בעי הכא רוב מנ"ל וזה ברור לפע"ד:

בא"ד ולמאי דמפרש רבינו חיים וכו'. לכאורה קשה לפי מה שכתבו התוס' לקמן בד"ה אתיא, דהקשו מנא לן להוכיח מפרה דילמא משום חזקה דיש לה ב' שנים וע"כ לא היתה טרפה, ותירצו חדא דיש חזקת טומאה נגדה, והשתא פשיטא דקשה על רבינו חיים היכי יליף דרוב עדיף מחזקה משום דיש חזקת טומאה, שאני פרה דיש לה חזקה של כשרות שלא היתה טרפה לפני יב"ח ואוקי חזקה להדי חזקה ואזלינן בתר רובא, אבל היכא דיש רק רוב וחזקה נגדו מנ"ל דאזלינן בתר רובא, ואפילו לתירוץ השני שתירצו לקמן דהוי חזקה שלא נתבררה מ"מ עכ"פ הוי סיוע לרוב, וא"כ מנ"ל דרובא גרידא עדיף מחזקה, ונראה לי דבלא"ה הקשה מהרש"א דנימא גבי פרה סמוך מיעוט' לחזקה, ולהנ"ל מיושב חדא בחברתה דחזקה של כשרות שלא נתבררה עכ"פ חשיבא ג"כ כמיעוט של הרוב ושוב אין כאן פלגא ופלגא, אבל אי רוב לא עדיף מחזקה כלל והוי הרוב נגד חזקה ולא נשאר לדון רק על חזקה שלא נתבררה בלבד והא לא מהני, ועיקר דברי התוס' לפי דברי הר"ר חיים לא ידעתי מה יענו לר"א דגמר מעולה, אי מסברא ידע למה לי קרא, ואי לא ידע מסברא מנא ליה דרוב עדיף מחזקה, ואי דכל הני אמוראי דלא מפקי מפרה אדומה לא ס"ל דרובא עדיף מחזקה, א"כ עיקר הקושיא לק"מ דהנך אמוראי דהכא פליגי על הנך סוגיות דרובא עדיף מחזקה, וכן המקשה ששואל מנ"ל פליג, ודוחק לומר דמעולה ג"כ מוכח דרובא עדיף מחמת חזקת איסור, ולא אמרינן נשחטה בחזקת היתר רק בתר דידעינן דאזלינן בתר רובא, רק דנקט פרה אדומה משום דהלימוד מעולה נדחה, וכבר כתבתי דבלא"ה לק"מ, ועמ"ש בתוס' בד"ה אתיא מפרה אדומה:

בגמ' אתיא מרישא של עולה וכו' וניחוש שמא ניקב קרום של מוח. יש לדקדק למה להו להוכיח מקרום של מוח הוי להו להוכיח מניקב הושט כמו שהוכיח רב אשי לקמן, ונראה לי דידעו דאיכא למימר דלא אפשר, ואף דהתורה אסרה טרפה למזבח היינו טרפה הנראה וידוע אבל כל שאי אפשר לידע התירה תורה לקרבן, אבל מראשה של עולה כיון דבאמת נוכל לבדקו רק התורה אמרה ולא נתחיה לנתחים, א"כ מהא גופא דייקינן דאזלינן בתר רובא דאל"כ לא היתה תורה מקפדת ולא נתחיה לנתחים כדי שנבדוק שמא היא טרפה, גם נראה שאין קפידא בהך ולא נתחיה לנתחים רק לכתחילה אבל אי חתך עוד לנתחים לא נפסל הקרבן, א"כ פשיטא דאי היה ראוי לחוש לטרפה לא היתה הציווי שלא לנתח אפילו לכתחילה:

שם וליחוש שמא נפסקה חוט השדרה. יש לדקדק לדעת הפוסקים דהלכה הוי בדיקה גם על פסיקת החוט, ואפי' הכה במקל דמדינא חוששין לחוט השדרה מ"מ בהלכה הילוך יפה כמקדם מהני, א"כ הכא נמי יש לומר דהלכה מעיקרא הילוך יפה וממילא אין לחוש רק בעת שחיטה נפסק, א"כ הדר לא מוכח דאזלינן בתר רובא רק בתר חזקה אזלינן דהא ידעינן שלא היתה פסיקת חוט השדרה והוי חזקה שנתבררה, וצ"ל דאפי' למ"ד דהלכה מהני לאו דהילוך הוי דבר ברור רק רוב הוי דרוב בהמות בהכאה כזו שהולכין ד' אמות אינן פסוקי חוט, אבל אי לא אזלינן בתר רובא שפיר יש לומר דאפילו הלכה מ"מ מיעוט יש שיכולין לילך והן פסוקת חוט השדרה, ולפי מה שאבאר בתוס' בד"ה אתיא מפרה בלא"ה לק"מ:

שם אבל היכא דלייף לית לן בה. פירש"י שמחובר לחוץ לצד הגב וכו' אלא לצד החלל מבקע את השדרה כולה לארכה ע"כ, ואיני יודע מה הפרש יש בין אי מבקע לצד החלל וצד הגב נשאר מחובר או להיפוך סוף סוף לא נפרד לגמרי ומיקרי תמימה, גם לא הבנתי הא למטה לצד הזנב אין שם חשש פסיקת החוט א"כ יכול לבקע מקום הטרפות לגמרי והחיבור ישאר בצד הזנב סמוך לאליה ממש, ושם לעומת העצה עד מקום שכלה החוט יכול לבקע מעבר לעבר, מיהו בהא אפשר דסובר כל שמחלק האליה לשנים אף שישאר מחובר לצד הזנב לא מיקרי תמימה כיון שנחלק זה מזה אף שיש להם חיבור בסוף, אבל הנ"ל קשה, ואפשר שלא בא רש"י ז"ל להקפיד בין צד הגב לצד החלל רק עיקר בא למעט דלא נפרש דיחתוך מעבר לעבר וסגי במה שישאר מחובר לצד הזנב במקום שכלה החוט,, רק צריך שיהא מחובר כל ארכו והיינו שיחתוך רק בצד אחד, ואפשר לומר עוד דהחוט מונח סמוך לחלל וכשיחתוך מצד הגב יהא רובו נחתך טרם שיגיע לחוט והוי ככולו ולא מיקרי תמימה, לכך הוצרך לחתוך לצד החלל, מיהו לשון הגמרא הני מילי היכא דחתכה לגמרי אבל היכא דלייף לית לן בה לא משמע הכי כלל וצ"ע:

שם אתיא מעגנה ערופה וכו' וליחוש דילמא טרפה הוי. איכא למידק בשלמא בהנך דמעיקרא בעולה ופסח ואליה דהוי קדשים בפנים שפיר מדייק דשמא טריפה היא ונעשה איסור דמקריב קדשים פסולין וכן פסח, אבל כאן בעגלה ערופה שאין במעשה העגלה איסור ואמרה תורה להביא עגלה ערופה מספק שמא כשרה היא ויש בה תועלת ואי טרפה היא מאי איכפת לן ומה עשה כיון דהעריפה בחוץ אין בו איסור, ונראה לי דהיינו דמקשה וכי תימא מה נפקא מינה והיה לו לשאול ומנ"ל דטרפה פסול, ולהנ"ל יש לומר דהכוונה להקשות מה נפקא מינה אי היא טריפה לא תהא מצוה באמת ומאי איכפת לן בעריפתה, ומשני דכיון דכתיב בה כפרה כקדשים ממילא הקפידה תורה כמו דאין מקריבין ספק טרפה בפנים כך אין מביאין עגלה ערופה רק שתהא וודאי אינה טרפה, והיינו שעשאה תורה עריפת עגלה כמו קרבן קדשים, וכה"ג יש לפרש לקמן גבי פרה ושעיר כמו שאבאר שם, ועמ"ש בתוס' בד"ה אתיא ובד"ה הערופה:

בתוס' בד"ה אבל היכא דלייף מקשין וכו' מכל קרבנות דדחי שבת וכו' דמספק נמי אמר רחמנא דלידחי שבת וכו'. דבריהם דחוקין חדא דהא פשיטא דספק טרפה אינה דוחה שבת אפי' לא ימצא רק זו, ועוד היכי שייך לומר דדחי כיון דאי טרפה אינה קרבן כלל, ולא דמי לספק נפשות דחזינן בהיפוך דאפילו עכשיו דאזלינן בתר רובא אין הולכין בו אחר הרוב משא"כ קרבן, ואי משום דלא אפשר בלא"ה א"כ אין כאן שום הוכחה כיון דלא אפשר, אבל עיקר קושייתם לא הבנתי כלל דשאני חילול שבת דכיון דאפי' טעה בדבר מצוה פטור ולא מיקרי מחלל שבת כלל, כ"ש מי שעושה בציווי שכך נצטוה להקריב קרבן א"כ פשיטא דאינו מחלל שבת כלל, ואפי' נמצא טרפה לא חלל שבת כלל שאין חילול שבת רק בעושה לדעתו ולצרכו משא"כ בעושה מה שנצטוה לעשות, אבל לענין קרבן דכבר פסלה תורה טרפה לקרבן וכל שהוא טרפה ע"כ פסול הוא ומקריב פסולים למזבח, משא"כ בשבת שאין העבודה של קרבן בכלל חילול כלל ולא מיקרי מלאכה כלל כיון שלא נעשית רק לעבודה ואין מה שנצטוה בכלל מלאכה שיש בה חילול, כנ"ל:

בד"ה דמנח גומרתא ואפי' חל ערב פסח להיות בשבת מלאכה שאי אפשר לעשות מע"ש דוחה את השבת. דבריהם צ"ע דע"כ לא שייך כל מלאכה שאפשר לעשותה מע"ש או לא אפשר רק מלאכה הצריכה אל הקרבן, אבל כאן במה נפשך אי תמצא טרפה פשיטא דלא היתה צריכה כלל, ואי לא תמצא טרפה ג"כ לא היתה צריכה כלל ולא הועילה השריפה בכאן כלום, ועוד דפשיטא אף דאכתי לא ידעינן מקרא דאזלינן בתר רובא אבל מ"מ עכ"פ אין לנו הוכחה דלא אזלינן בתר רובא א"כ ממילא מוכח דאזלינן בתר רובא, דאי היתה כוונת הכתוב לשרוף בשבת ולבדוק מנין נדע לחלל שבת שמא בתר רובא אזלינן ודו"ק, לכן נראה לי בעיקר קושיית התוס' דבפרק אלו דברים איתא התם דהלל נתן ב' טעמים דפסח דוחה שבת, חדא דגז"ש היא במועדו כמו בתמיד, ועוד מק"ו, והשתא לא מיבעי דלהך טעמא דיליף מק"ו קשיא מנ"ל דאזלינן בתר רובא, דאי משום דילמא ניקב קרום, דמנח גומרתא, ובשבת דלא אפשר ממילא לא דחי, ולא שייך ק"ו מתמיד דבתמיד אפשר לבדוק בשבת משא"כ בפסח בשבת אין מחללין שבת לבדוק מה שאין מלאכה זו צורך כלל בין אי תהא טרפה או לא, ואפילו לטעם השני מגז"ש ג"כ לא מוכח, דשפיר נוכל לומר דגז"ש רק לענין טומאה דמה פסח דוחה טומאה אף תמיד דוחה כדיליף התם, אבל פסח לא דחי שבת מכח דצריך לחלל שבת