תפארת יעקב על חולין חלק א סד

שחיטתו מ"מ כולן כשרים אף שחשב שהיא אחרונה, דאל"כ אין הכרח כר"ה דדילמא אחר ששחט ראשונה הביאו לו לשחוט, גם מה שכתבו עוד התוס' לעיל משום דאיכא ספיקי טובא, מלבד מה שהקשיתי לעיל קשה עוד אטו אי יש בסכין הרבה פגימות עד שלא היה באפשר לשחוט שלא כנגד הפגימה לא פליגי ר"ה ור"ח הא פשיטא דבכל גווני פליגי, ובשיבר עצמות כל היום וודאי יש שם הרבה פגימות ומ"מ מכשיר ר"ח אפילו לא שיבר, וא"כ יש להקשות לר"ח חדא בשלמא ר"ה כשמעתי' אבל הוא מ"ט כדמקשה לעיל, ולא סגי ליה רק דעצם וודאי פוגם, ואפילו נימא דרק מעיקרא דלא ס"ד משום דסכין איתרעאי קאמר הכי, אבל למה דמסיק סכין איתרעאי ממילא יש להשתמש בסברא זו גם בלא שיבר, מ"מ תיקשי ליה ממקוה דחזינן דלא מהני סברא דמקוה איתרעאי:

ונראה לי דוודאי בלא"ה יש להבין הא לעיל בבא זאב ונטל ב"מ והחזירן כשהן נקובים אמרינן דמעמידין בחזקת היתר, וע"כ הך חזקת היתר הוא משום דכשנשחטה תיכף היתה מותרת מכח הרוב כיון שיצאת מחזקת איסור שאינו זבוח ממילא היתה מותרת מכח הרוב דאינן טריפות, ואח"כ כשבא הזאב ונטל ב"מ והחזירן נקובים מעמידין בחזקת ההיתר שהיתה קודם דאתייליד הריעותא כיון שכבר היתה מותרת, א"כ לפי זה בספק בשחיטה נמי כהך דהכא כיון דלכ"ע נאבד הסכין כשרה ואפילו בדיקה לכתחילה לא בעי מדאורייתא, א"כ הרי קודם שבדק ונמצאת פגומה כבר יצאת מחזקת איסור והיתה מותרת, א"כ אח"כ דאיתייליד ריעותא בסכין ג"כ נעמידנה בחזקת היתר, וצ"ל כמו שכתב הר"ן בשם רבינו יונה דהא דתלינן בזאב ובמשמוש] יד הטבח משום דהיתר יש לפנינו לתלות בו ואיסור אין לפנינו במה לתלות, רק שנאמר שהיו ב"מ נקובים בחיים ואי אתה יודע היאך נקבו ולמה נקבו לכך תלינן בזאב ובטבח, אבל היכא ששניהם אינם לפנינו או ששניהם לפנינו אין תולין רק במצוי, והשתא הכא כיון ששניהם לפנינו מפרקת ועור אין תולין להיתר, אמנם ר"ח סובר להך לישנא דמפרקת פוגם טפי וודאי ניחא דסובר דמפרקת מצוי טפי כדאמרינן שגרונא שכיח חוט השדרה לא שכיח, ולהך לישנא דסובר דמפרקת אינו פוגם טפי מעור ג"כ לא קשיא ליה לר"ח, דסובר כיון דסכין זה פגימתו נעשה ע"י שימוש שמשתמשין בו ופשיטא דכל שמשמשין בו יותר עשוי לפגום יותר [דלכך אמר לעיל אפי' שיבר בה עצמות כל היום], הילכך אף דכל אחד בפני עצמו שוה לחבירו וזה וזה פעמים פוגם פעמים אינו פוגם, אבל מכל מקום יש לתלות טפי בשימוש האחרון מראשון, שאם אתה אומר שסכין זה עשוי ליפגם בשימוש מועט כ"ש בשימוש מרובה, משא"כ אם אתה אומר שעשוי ליפגם בשימוש מרובה אין הכרח שיפגם בשימוש מועט, והיינו דקאמר לעיל עצם וודאי פוגם עור ספק פוגם, ופשיטא שאין לפרש דעצם בפני עצמו בוודאי פוגם דא"כ היכי יחלוק ר"ה כיון דנאבד הסכין כשר פשיטא דאי פגמו בידים דהוי כנאבד, וע"כ דיש ברזל שאינו מקבל פגימה כמ"ש הרשב"א במשמרת הבית, רק ר"ח קאמר דסוף סוף סכין זה שנפגם וקיבל הברזל פגימה אם אתה חושש לעור כ"ש דעצם פוגמו ואי עצם פוגמו עדיין אין הכרח דעור פוגם, הילכך הוי כספק וודאי ואין ספק מוציא מידי וודאי, והשתא קאמר דאפי' בעצם מפרקת אומר כן, דאף אי יש לפנינו איסור והיתר לתלות אין תולין בהיתר היינו אי שניהם שווים ממש וזה בפני עצמו פועל וזה בפני עצמו, אבל כאן דשניהם עושין ג"כ דכל שמשתמש בו יותר הוא עשוי ליפגם ביותר, הילכך ראוי לתלות בשימוש האחרון דהוא וודאי עכשיו דרואין אותו פגום משנתלה בשימוש ראשון דהוא ספק, והיינו דאחר האחרון אנו רואין פגום ואחר הראשון לא ראינו פגום והוי האחרון וודאי וראשון ספק, ולפי זה לא קשיא כלל ממקוה דהתם כיון ששניהם אינן לפנינו לומר דעכשיו חסר או מעיקרא, שאין לפנינו שום סיבה לתלות יותר בהיתר מן האיסור לכך הכל טמא למפרע, משא"כ בסכין דהוי וודאי וספק ואין ספק מוציא מידי וודאי, ואפי' במפרקת, דבפני עצמה לא פגמה טפי מעור, אבל עור תחילה ואח"כ מפרקת יש לתלות טפי במפרקת מעור כמ"ש:

אמנם עדיין יש לדקדק קצת, דנהי דממקוה לא קשיא אבל מ"מ מהך דטבל ועלה ונמצא עליו דבר חוצץ דלעיל קשיא, הא התם יש לתלות בהיתר טפי מאיסור ואדרבא היתר יש לפנינו לתלות בו שהרי נתעסק באותו המין אבל איסור אינו לפנינו, ואף דהתם יש לו חזקת טומאה מ"מ הרי אחר שטבל טרם שנמצא עליו חציצה היה בחזקת טהור, ולמה לא נעמיד אותו בחזקת היתר כמו גבי זאב דלעיל אף דבהמה איתרעאי תולין בהיתר שהוא לפנינו, וצריך לומר דדוקא התם שנשחטה ויצאה מחזקת איסור שאינו זבוח עכ"פ בוודאי, תולין ג"כ להיתר לענין טריפה, אבל היכא דהספק בשחיטה אין תולין מכח חזקת איסור, רק הכא תולין גבי סכין משום דסכין איתרעאי בהמה לא איתרעאי, הילכך בטבל ועלה כיון דאדם איתרע אין תולין מחמת חזקת טומאה, וגבי מקוה דמקוה איתרעאי אדם לא איתרעאי מ"מ אין תולין לפי שאין לפנינו היתר לתלות בו ולא איסור וממילא ריעותא דמקוה הוי ריעותא לאדם, אבל בסכין דסכין איתרעאי ולא בהמה ויש בסכין לתלות בהיתר טפי כנ"ל תולין לר"ח בהיתר, ואנן לא ס"ל בהא כוותיה רק אפי' היכא דסכין איתרע ולא בהמה הוי כריעותא דבהמה, ואין תולין רק בשבירת עצמות דמצד עצמותן פוגמין טפי מעור שאינו פוגם כ"כ בעצמו, אבל לא במפרקת דאינו פוגם בפני עצמו טפי מעור כנ"ל בענין זה, והנה רש"י ז"ל הביא בשם ר"י בר יקר לאסור, וצריך לומר דעיקר כוונתו להביא דהורה לאסור בעוף אף דעורו רך כבשר ממש ובוודאי מפרקת פוגם טפי מ"מ אוסר, ומ"מ יש להסתפק אי אפי' נגע וודאי בעצם מפרקת אין תולין אפי' בעוף, או אפשר דרק בסתמא אין תולין אבל בנגע וודאי דפשיטא דמפרקת פוגם טפי מעור העוף בוודאי תולין וצ"ע, ועמ"ש בסמוך לברר אי יש חומרא בדברי ר"ח ואי נקטינן כוותיה לחומרא, ואי מיירי ר"ח בספק נגע או בוודאי, ודין שיבר בעצם מפרקת דרך שבירה הכל יתבאר לקמן בס"ד:

שם הוי עובדא וטרף ר"י עד תליסר חיותא. לשון זה עד תליסר חיותא תמוה מאוד דאטו כל אחת טרף בפני עצמו, דהא פשיטא דלא בדק הסכין רק אחר האחרונה והטריף כולם כאחת והוי ליה לומר דטרף תליסר חיותא, וברי"ף איתא באמת תליסר חיותא, אבל כפי הנראה קיצר בזה משום דלא אתי ליה שפיר הך לישנא, כי קשה לומר שהיה לו גירסא אחרת, והרא"ש הביא עד תליסר וכן הוא בכל הספרים ויש להבין באמת מהו הכוונה בלשון זה, ועוד יש לי לדקדק מה זה דשקיל וטרי לרב יוסף אי כר"ה אי כר"ח כיון דאיפסקא הלכתא בשיבר עצמות כר"ח ובלא שיבר כר"ה, ומאיזה צד ביקש לאפוקי הוראת ר"י מהלכה, ועכ"פ הוי להו להביא דברי ר"י מעיקרא ובתר הכי לפסוק הלכתא, אבל כיון דכבר פסק הלכתא שוב כל שקלא וטריא אך למותר:

ומה שנראה לי בענין זה לפי מה שנסתפק הר"ן ז"ל בשיבר בעצם מפרקת אי תלינן כמו בשאר עצמות, והמחבר בש"ע סי' י"ח מסיק דאפי' שיבר במפרקת דרך שבירה לא מהני, ותמהו הט"ז והש"ך דמדברי הר"ן לא מוכח מידי ואדרבא רק בחתך דרך הולכה והובאה מיירי, אבל לפע"ד וודאי דעת הר"ן כדעת המחבר, דאי ס"ד דכוונת הר"ן לפסול רק דרך הולכה והובאה, א"כ לפי זה סברא ראשונה שכתב הר"ן דעצם מפרקת רך אין בה נ"מ כלל דלענין שיבר דרך שבירה לא איכפת לן מה שהוא רך ובחתך אפי' עצמות קשים אסורה, א"כ מה זה שסיים הר"ן הילכך נקטינן אפי' נגע ושיבר עצם מפרקת שחיטתו פסולה דהא לא איפסקא הלכתא כר"ח אלא בשיבר עצמות דעלמא אבל עצם מפרקת רך הוא, וקשה כיון דמסכים בשאר עצמות דרך חתיכה אסור א"כ דקדוק זה שדקדק הר"ן מדלא מכשרינן אלא עצמות דעלמא מה טיבו, הא זה נשאר בקושיא דהא דרך שבירה אפילו עצם מפרקת כשרה ודרך חתך אפילו עצמות דעלמא פסולה, ומדברי הר"ן נראה מבואר שהיה קשה לו מה שאמרו עצמות דעלמא, גם קשה למה לו להזכיר עצם מפרקת כלל במסקנא כיון דבשאר עצמות ג"כ כך הדין ולא היה לו להזכיר רק דרך חתוכה אסור, וברור דהאי ועוד שכתב הר"ן לאו למימרא ליתן טעם על מה שפסלו שבירה בעצם מפרקת ונתן שני טעמים אחד משום דרך ועוד דאפילו בשאר עצמות דרך הולכה והובאה אסור כ"ש במפרקת כמו שהבינו הט"ז והש"ך, דמלבד מה דקשה כנ"ל בלא"ה היכי שייך לומר דחקרו על עצם מפרקת מה שבאמת גם בשאר עצמות טרפה, וברור דכוונת הר"ן כך דאחרים מחמירין ב' חומרות, חדא דבמפרקת אפילו שיבר ממש והיינו דדייק תיבת ממש והיינו לפי שהוא רך, ועוד מחמירין דאפילו בשאר עצמות אם חתך דרך הולכה והובאה פסולה, וזה ברור בכוונת המחבר לדעת הר"ן:

אמנם במרדכי הביא מעשה דבמגנצא אירע ששחטו את הפר ונמצאת הסכין פגומה וצוה מורי רבינו יב"ק להדיח הדם מן המפרקת ונמצא חתך בעצם המפרקת שהסכין נכנס לשם והתיר, וכן העידו על רבינו שמרי' שהתיר דכיון שנמצא חתך בעצם הוי כשיבר בה עצמות, וצ"ל לפי זה דפליגי ר"ה ור"ח כגון שנגע הסכין בוודאי בעצם מפרקת אבל לא נכנס הסכין בעצם, דאם לא נגע בוודאי מ"ט דר"ח הא וודאי נגע הסכין בעור וספק אם נגע בעצם ואין ספק מוציא מידי וודאי עכ"ל המרדכי, וברור דהך ולפי זה שכתב אף דלכאורה אין לו ענין להך דמעיקרא, דסוף סוף צריך לומר דנגע וודאי דאל"כ אין ספק נגיעת מפרקת מוציא מידי וודאי נגיעת עור, רק דכוונתו דבלא זה היינו מפרשין שיש חתך במפרקת וסובר ר"ח דתולין במפרקת ואנן בעינן שבירת עצמות דוקא, אבל השתא דחתך הוי כשבירה א"כ מיירי בלא חתך, א"כ צריך לפרש דידוע דנגע, וחתך ליכא כי לא נכנס בעצם, דבלא ידוע כלל לא הוי מכשיר ר"ח וזה ברור:

אך באמת דברי המרדכי תמוהין מאוד בזה דהיכי ס"ד דהא פשיטא דאי לא נגע וודאי גם לר"ח פסולה, א"כ היכי קאמר כמאן כר"ה ואפילו קמייתא, לא כר"ח ולבר מקמייתא, הא מצי אתיא שפיר כר"ח ואפילו קמייתא דלא ידע כלל דנגע בעור, וכ"ש דלא שייך הך איבעית אימא דדייק דע"כ כר"ה דאי כר"ח מכדי מיתלא תלינן וכו', וקשה הא לא תלינן רק בידוע דנגע ואטו בכולהו ידע דנגע ואדרבא אפילו בקמייתא הטריף דלא ידע דנגע, וע"כ דלר"ח וודאי אפילו לא ידע