תפארת יעקב על חולין חלק א סג

והנה רש"י ז"ל פי' נשמטה הגרגרת תחילה הרי נטרפה, משמע דסובר שמוטת הגרגרת טרפה, דלא כבה"ג דסובר דאינה טרפה רק כך הל"מ דשמוטה אינה בשחיטה ואפי' בעוף, אבל תימא למ"ד אין עיקור סימני' בעוף והיינו שמוטה כמו שפירש"י להדיא לקמן ד"כ ע"ב, דמהך ברייתא מוכח דיש עיקור בעוף, והשתא אי עיקור סימני' טרפה, א"כ לא שייך שיחלקו אי העוף יכול לחיות או אינו יכול לחיות וע"כ דלכ"ע יכול לחיות, רק המחלוקת אי מהני ביה שחיטה או לא, ואין לחלק בין נשמט בסכין או נשמט בעצמו דנשמט בעצמו טרפה ולא מהני שחיטה אבל שמטו בסכין סובר שמואל אין עיקור ומהני בתורת שחיטה, הא וודאי ליתא דא"כ היכי דייק רש"י מהך ברייתא דיש עיקור בעוף שאני הכא דנשמט מעצמו, לכן נראה לי דהך שהרי נטרפה דקאמר לאו דוקא רק דכיון דלא מהניא ביה שחיטה ממילא אסורה כמו טרפה שאין שחיטה מטהרתה מידי טרפה, ושמוטה ג"כ אף שאפשר שתחיה ולא תמות מ"מ כיון דלא מהניא בה שחיטה הוי בחיים כטרפה, או דכוונתו דעכשיו דשחט הושט נטרפה מחמת שמוטת הגרגרת, ואפשר דבא להורות דהביצים אסורים בחיים, כנ"ל:

בתוס' בד"ה טבל ועלה הך דהכא וכו' והנך דמייתי התם לא שייך לאתויי הכא וכו'. ולדעתי הנך דהתם בלא"ה לא שייך לאתויי הכא כלל דכיון דאזלינן התם בספיקא לקולא נגד וודאי, כ"ש דראוי לילך לקולא בוודאי נגד ספק:

בד"ה עד שיאמר ברי לי הכא לא מפליג וכו' עד סוף הדיבור הנה תירצו בזה ג' תירוצים וכולם צ"ע, דעכ"פ מוכח מהתם דאי חפפה מעיקרא באמת תלינן דבא אח"כ, א"כ הכא דבדק סכין מעיקרא הוי כחפיפה דהתם, ומאי קושיא הכא מסכין להך דטבל ועלה, אבל עיקר קושייתם לא הבנתי כלל, ומנין להם דכוונת רבא דאי חפפה אינה צריכה לטבול, ואדרבא אי אינה צריכה לטבול למה לו להזכיר חפיפה פשיטא דאינה חופפת כיון שאינה טובלת, וברור דהכוונה דאי חפפה אינה צריכה לחזור ולחוף ולטבול רק טובלת בלא חפיפה, דאף דלענין טבילה לא תלינן אבל לענין חפיפה דרק תקנת עזרא היא תלינן, ועוד דאף שמצאה דבר חוצץ מ"מ בשביל כך לא אמרינן דיש עוד עליה, אבל טבילה צריכה בכל אופן, שוב ראיתי להדיא להרמב"ם ז"ל פ"ב מהלכות מקואות דפסק להדיא דטובלת בכל אופן, רק לחוף תליא אי חפפה מעיקרא או לא ע"ש והיינו כמו שכתבתי ולק"מ:

בד"ה והא הכא דוודאי טבל פי' קרוב לוודאי הוא דטבל שפיר כיון שנתעסק באותו המין אח"כ. דבריהם צ"ע דאי הכוונה מצד הדבר שנתעסק בו והיינו כהך עצם וודאי פוגם דלעיל, דמ"ש דלא נקט הכי לעיל דנשחטה וודאי, ופגימה ספק הוי על הסכין ספק לא הוי, או שיאמר כאן דדבר שנתעסק וודאי הוי עליה ומעלמא ספק, או השתא וודאי הוי עליה ומעיקרא ספק, ועוד דמנא ליה לדמות פגימת עצמות לנתעסק באותו המין, דפשיטא דאינו וודאי שישאר עליו כמו פגימה ע"י שבירת עצם, אבל כבר כתבתי בגמרא לפרש בפשיטות דטבילה מצד עצמה אין לנו להסתפק בה כלל וכל אדם הטובל וודאי יפה טבל, אבל חציצה מצד עצמה ספק דכל שנמצא עליו הדבר אין אנו יודעין אימת בא עליו אותו הדבר ובאיזה שעה, ולולא הטבילה הוי הדבר ספק, אבל הטבילה לולא דבר הנמצא וודאי היא, וא"כ אין ראוי שיוציא הספק מידי וודאי שבלעדי הספק הוי וודאי, וחזינן בעלמא בספק ויבם דאמרינן כה"ג אין ספק מוציא מידי וודאי, אף דעכשיו לפי ספיקו של הספק ממילא גם היבם בספק, מ"מ כיון דלולא הספק היבם וודאי יורש, משא"כ הספק לולא היבם אפי' היתה אמו נשואה לאחר ולא היה כאן יבם כלל היה הוא ספק יורש, ולכך כשבאין ספק נגד וודאי אין ספק מוציא מידי וודאי, והיינו דלא חשיב גבי שנים אוחזין בטלית וודאי וספק כמו בספק ויבם, משום דבחציו השני שהם דנין שווין הם דזה בלא זה הוי וודאי ושניהם ספק, משא"כ בספק ויבם דספק בלא יבם הוי ספק ויבם בלא ספק וודאי, [וזהו כוונת התוס' ריש שנים אוחזין, אף שכבר כתבתי לפרש עוד באופן אחר קרוב לזה], וכאן הוי ממש כמו ספק ויבם, וע"כ דבאיסורין לא אמרינן אין ספק מוציא מידי וודאי, והא דלא קאמר לעיל נשחטה וודאי ופגימה ספק כמו הכא בטבילה, דשחיטה שאני דהיא עצמה מביאה הפגימה ומחמתה בא החשש לחוש לסכין, לכך אי אפשר לדון שחיטה וודאי ופגימה ספק, וכל שיש פגימה ע"כ מאיזה סיבה שפגמה באה, הילכך ממילא יש לדון בשחיטה ולא שייך בהא אין ספק מוציא מידי וודאי, ולכך קאמר עצם וודאי פוגם עור ספק פוגם, והכא בטבילה דאין הטבילה מביאה החציצה ואינה סיבה כלל לחציצה, שפיר יש כאן וודאי וספק מכח דטבילה עצמה וודאי ומה דהוי עליה ספק, וגם בהך דלעיל עצם וודאי פוגם אין צריך לומר, דדבר ברור הוא דסכין נפגם בוודאי מעצמות, שאילו היה כן הוי כאילו פגמו בידים, וכיון דנאבד הסכין כשר פשיטא דלא הוי פליג ר"ה בשיבר עצמות, אלא הכוונה ג"כ עצם בלי עור וודאי פוגם כיון דנמצא פגום ע"כ עצם פגמו, אבל עור בלי עצם הוי ספק דשמא במפרקת נפגם ובסוף שחיטה, [ועצם מפרקת הוי כמו עור לענין פגימה כדמוכח בגמרא לקמן ובפירש"י ע"ב], או דהכוונה דוודאי אין עצמות פוגמין בבירור שיש ברזל שהוא קשה ואינו מקבל פגימה אפי' משבירת עצמות כמ"ש הרשב"א במשמרת הבית, רק מ"מ הכא הוי אין ספק מוציא מידי וודאי דעצם פוגם במה נפשך, אי עור אינו פוגם ע"כ עצם פגמו דחזינן דפגום, ואי עור פוגם כיון דהברזל עלול לקבל פגימה מעור כ"ש מעצמות, ועכ"פ עצמות פוגמין בכל אופן אבל עור ספק הוא, ולכך מקשה מטבילה דמוכח דלא מהני אין ספק מוציא מידי וודאי לטומאה וה"ה לאיסור ועמ"ש בסמוך:

בד"ה סכין איתרעאי תימא דליכא לשנויי הכא אההיא דמקוה וכו' תמוה לי דהיכי ס"ד להקשות הכי כיון דבהדיא אמרינן לעיל עצם וודאי פוגם, הרי דלא מהני הך דסכין איתרעאי בהמה לא איתרעאי רק משום דעצמות וודאי פוגמין, והכא פשיטא דלא שייך וודאי טבל כיון דגם בטבל ועלה כתבו התוס' מעיקרא דאינו רק לפי שנתעסק באותו המין, א"כ במקוה לא שייך זה כלל ואין כאן וודאי כלל, וצריך לומר דכוונת התוס' דע"כ לא כתבו לעיל דלא אמרינן וודאי טבל רק מכח התעסקות במין, רק משום דהריעותא נמצא על האדם שטבל, א"כ לא שייך לומר שיהא וודאי טבל כיון שיש בעצמותו ריעותא, ולכך הוצרכו לסלק ממנו הריעותא לפי שנתעסק ואז הוי וודאי טבל, אבל במקוה כיון שלא נמצא הריעותא על האדם שפיר אמרינן וודאי טבל בלא"ה, ואף דבסכין דהכא דאין הריעותא רק בסכין ומ"מ הוצרך לומר עצם וודאי פוגם, ולא סגי ליה לומר בלא"ה דשחיטה וודאי וסכין ספק הוי ליה פגימה מעיקרא או אח"כ, משום דשאני שחיטה דהיא מקלקלת הסכין ומחמתה אנו חוששין לפגימה, משא"כ מקוה שפיר י"ל בלא"ה וודאי טבל כיון דאדם לא איתרע, אבל באמת כבר כתבתי דוודאי לעיל הכוונה וודאי טבל כפשוטו, והיינו כמו ספק ויבם דטבילה לולא דבר הנמצא אין מקום להסתפק בה כלל, ודבר הנמצא בעצמותו הוי דבר ספק באיזה שעה באה עליו או השתא או מעיקרא, ובסכין הוצרך לומר הוודאי והספק באופן אחר משום דשחיטה עצמה סיבה לפגימת הסכין ומחמתה אנו מסופקין, משא"כ בטבילה, ואהא משני דהיכא דיש חזקת טומאה באותו דבר שאנו דנין לוודאי לא מהני, ושפיר אתי ספק ומוציאו מידי וודאי, רק סכין שאני דכיון דהוודאי הוא בסכין עצמו וכן הספק ובסכין ליכא חזקת פגום שפיר דנין אצלו אין ספק מוציא מידי וודאי, ואף דבהמה יש לה חזקת איסור היא לא איתרעאי רק סכין איתרע, ואף דממילא איתרעאי בהמה מ"מ אין ספק עור מוציא מידי וודאי עצם ונסתלקה ריעותא דסכין ושוב ליכא ריעותא בבהמה, משא"כ בטבילה דהוודאי הוא באדם שטבל שיש לו חזקת טומאה, וכן במקוה הוודאי הוא באדם שטבל והרי יש לו חזקת טומאה, אבל במקוה עצמה אין לה וודאי וספק שלא יוציא הספק מידי וודאי, רק הוודאי הוא באדם דוודאי טבל ויש לו חזקת טומאה וריעותא דמקוה הוי ריעותא לאדם, ואין במקוה עצמה לסלק הריעותא כמו שיש כאן בסכין עצמו, וזה ברור אך הא וודאי דלפי מה דמסיק דר"ח פליג אפי' בלא שיבר בה עצמות בהא וודאי יש להקשות עליו ממקוה דהא לא נשאר רק אותה מעלה דסכין איתרעאי בהמה לא איתרעאי א"כ ה"ה מקוה, ויתבאר לקמן ע"ב בס"ד בגמרא:

בא"ד והא דאמרינן בסמוך וכו'. פי' דבלא זה הוי ניחא מה דאמרינן דפליג ר"ח אפילו לא שיבר, לא משום דסובר עצם מפרקת פוגם טפי מעור, רק כיון דסכין איתרע בהמה לא איתרע תולין להקל אפילו בשווין אבל השתא שהכריחו ממקוה דאין תולין אפילו אדם לא איתרע רק בעינן סברא דעצם וודאי פוגם, א"כ היכי ס"ד לר"ח דאפילו בתרייתא מכשיר דמ"ש מפרקת זה טפי מזה, לזה כתבו דיש סברא דבאחרונה איפגם טפי מראשונות, ועמ"ש לקמן ע"ב:

בא"ד ועוד יש לומר וכו' ספיקי טובא. [כתבו ספיקי טובא ולא זכרו רק ב'] דבריהם דחוקין דא"כ הוי ליה לתרץ בפשיטות מהך דטבל ועלה דהתם חד ספק הכא ס"ס, גם מה שכתבו דהשתא פריך שפיר אין דבריהם מובנים, דאי הכוונה להקשות משום דמשמע אפילו יותר נוטה להתיר ומשני ספק שהה דג"כ יותר נוטה להתיר, א"כ תיקשי באמת מ"ש, ומה דמשני סכין איתרעאי הא זה אינו כלום רק הכוונה יותר נוטה להתיר, והרי גם ספק שהה יותר נוטה להתיר, אם לא שנאמ' דכאן נוטה להתיר טפי ואין זה במשמע כלל שבא לחלק בשיעור יתר ההיתר על האיסור, וכבר כתבתי בגמרא לפרש בפשיטות הך קושיא ומ"ש עיי"ש:

ע"ב בגמ' והלכתא כוותיה דר"ה וכו' אימא בעצם דמפרקת איפגם פירש"י ולא ס"ל כוותיה למיתלי לקולא דההוא נגיעה דעצם מפרקת לא פגמה טפי מעור, פי' דאין וודאי הכי ס"ל דלא פגמה טפי מעור, אבל ר"ח עצמו לא נתברר טעמו אי משום דסובר דפוגם טפי מעור והוי לדידיה כשבירת עצמות, או דסובר דאפילו שווין תולין בהיתר, ותליא בהנך תרי לישני דבסמוך בשחט הרבה אי רק קמייתא מותרת או דכולם מותרין דתולין במפרקת אחרונה, והתוס' כתבו לעיל דלר"ח לעולם מפרקת פוגם טפי רק בשחט הרבה תולין באחרונה דמעיקרא רגיל להיות נזהר, ואין זה במשמע בלשון הגמרא מכדי מיתלא תלינן ממאי דבעצם מפרקת וכו' דילמא וכו' משמע דשווין הן ומספק תולין, ועוד דמשמע דאפילו שחט והביאו לו עוד לשחוט אחר שגמר