תפארת יעקב על חולין חלק א סב

דהוי מעלמא מעיקרא ספק, שאין זה וודאי וספק כמו עצם ועור רק לפי דלעיל אי אפשר לומר וודאי וספק כמו בטבילה, דהיינו שחיטה ופגימה, דפגימה מכח שחיטה באה, רק לעומת זה יש בפגימה עצמה וודאי וספק עצם ועור, וגבי טבילה דאין טבילה מביאה חשש החציצה ממילא נוכל לדון וודאי וספק, טבילה וודאי, ודבר הנמצא ספק, והשתא משני שפיר דכל שאותו דבר שאנו רוצין לדון עליו וודאי וספק יש לו חזקה של איסור או טומאה, לא אמרינן אין ספק מוציא מידי וודאי, וממילא חלוק טבילה משחיטה, דגבי טבילה כיון דוודאי הוא באדם הטובל והרי יש לו חזקת טומאה, משא"כ גבי סכין דוודאי אינו בבהמה כלל רק שדנין וודאי וספק בסכין עצמו עצם ועור, הילכך אף דסכין איתרע אין ספק מוציא מידי וודאי, וסכין לית ליה חזקת פגום כלל, וממילא נתקן ריעותא דסכין ושוב לא איתרעאי הבהמה כלל, אבל אי היינו דנין וודאי, דנשחטה וודאי, לא הוי מהני דיש לה חזקת איסור, רק דבלא"ה אי אפשר לדון כלל וודאי על שחיטה, דאדרבא השחיטה קלקלה הסכין, כנ"ל, רק על הסכין דנין ואין לו חזקת פגום, ושפיר הוי וודאי וספק דהיינו עצם ועור ונסתלקה בזה ריעותא דסכין ושוב לא איתרעאי הבהמה כלל, אבל בטבילה דע"כ אנו צריכין לדון על האדם שטבל וודאי והרי יש לו חזקת טומאה, ואין דנין אין ספק מוציא מידי וודאי במה שיש לו חזקה נגד הוודאי, והיינו דקאמר סכין איתרעאי בהמה לא איתרעאי, וא"א לדון על הבהמה שתפסל רק מחמת ריעותא דסכין, א"כ מעיקכא דנין על הסכין והרי יש בו וודאי עצם וספק עור ואין ספק מוציא מידי וודאי וזה ברור:

ומעתה אני דן במה שכתב הרב רמ"א בי"ד סי' א' דאם בדקו שוחט שנעל קבלה ונמצא שאינו יודע דאמרינן השתא איתרע ואין מטריפין למפרע מה ששחט, וכן מבואר בתשובת הרשב"א סי' רי"ח שלא הטריף רק לפי שלא נודע מעולם אי ידע ה"ש, ומה שכתב הט"ז דלרווחא דמילתא כתב כן, המעיין בהרשב"א יראה מפורש ממש שלא כדבריו, דא"כ כל פילפולו למותר הוא כיון דאפילו הוחזק לא מהני, ולא עוד אלא שסיים לפיכך איני רואה להתיר וכו', הרי בהדיא דלפי שלא הוחזק מעולם אינו רואה הכשר ואי היה הוחזק היה רואה הכשר, אבל כוונת הרשב"א ז"ל לומר דאף בסכין דהכא אפילו הוחזק שהרי בדקו קודם, מ"מ בעינן שיבר עצמות דוקא, והיינו טעמא דפגימת הסכין ע"כ באה מאיזה מעשה שנעשה בו שנפגם על ידה, והשתא לולא ששיבר עצמות ע"כ אנו צריכין לומר דשחיטה זו פגמתו, ויש לנו ב' דרכים או עור או מפרקת, ומאיזה צד לא נימא דכל שהתחיל בדבר הפוגמו ממנו נפגם, שהעור פוגם כמו מפרקת, ולכך בעינן שיבר דוקא דהשתא עצם וודאי פוגם ועור ספק תלינן בוודאי, וזהו רק בשחט ונמצא פגום, אבל שוחט שהוחזק שיודע ונמצא ששכח שאין השחיטות ששחט סיבות שישכח ולא על ידם שכח רק ממילא באה השכחה, שפיר יש להעמידו על חזקתו דעכשיו שכח, ואי קשיא הא בטבל ועלה גם כן אין שם סיבה שנאמר דמעיקרא היה עליו ומכל מקום טמא והיינו דמוקמינן בחזקת טומאה, א"כ בבהמה נמי נוקמא בחזקת איסור, וצריך לומר משום דבהמה לא איתרע רק סכין, והתם נמי שוחט איתרע ולא בהמה, ולפי זה לפי מה שכתבתי והוכחתי דהך דסכין איתרע לא מהני רק אי יש סברא דאין ספק מוציא מידי וודאי, דאז כיון שנסתלק ריעותא דסכין [שאין לו חזקת פגום] מחמת אין ספק מוציא מידי וודאי שוב לא איתרעאי הבהמה כלל, אבל היכא דליכא אין ספק מוציא מידי וודאי ממילא איתרע השוחט ואיתרעאי נמי הבהמה, וליכא למימר דשוחט יש לו וודאי וספק אחר, דבהמה שחוטה וודאי ושוחט ספק ידע מעיקרא ספק לא ידע כמו בטבילה, דדוקא בפגימה דשחיטה עצמה מביאה הפגימה לא שייך וודאי וספק זה, משא"כ בשוחט, הא ליתא דאם אתה דן כך הרי בהמה בחזקת איסור ואין דנין עליה וודאי וספק כמו בטבילה, וע"כ מצד השוחט והרי אין בשוחט וודאי כלל שלא יוציא הספק, ודוקא בסכין יש וודאי וספק עצם ועור משא"כ בשוחט:

אבל מ"מ נראה לי ליישב דברי הרשב"א ז"ל דוודאי הכא היה די שנאמר סכין איתרעאי ובהמה לא איתרעאי, וריעותא דסכין מסתלק בלי הך דאין ספק מוציא מידי וודאי, רק משום דיש לו בהיפוך חזקת בדוק שהרי בדקו קידם שחיטה ואמרינן השתא הוא דניפגם, וטבילה שאני שאין לזה הטובל חזקה שלא היה עליו דבר חוצץ מעיקרא, רק שאנו באין לדון מצד אין ספק מוציא מידי דוודאי טבל, ובהא יש חזקת טומאה ולא מהני וודאי שלא יוציא הספק מידי וודאי, משא"כ בסכין דאנו דנין מעיק רא על ריעותא דסכין ויש לסלק ריעותא זו מצד שהסכין בחזקת בדוק, שהרי בדקוהו קודם שחיטה, ואין אנו צריכין כלל לוודאי וספק, ובאמת יש להבין למה לי הך אין ספק מוציא מידי וודאי בסכין, כיון דבלא"ה לא דמי כלל לטבל ועלה שאין לו חזקה דלא היה מעיקרא, וע"כ צריך לומר דחזקת סכין זה אינו מועיל כלל לומר השתא נפגם, דפגימת סכין ע"כ בא ע"י סיבות הפוגמות אותו, וממילא כשאנו יודעין הסיבות לא שייך שנאמר דבסיבה אחרונה נפגם, כיון דמעיקרא נמי נעשה בו סיבה הפוגמת אותו, לכך בעינן דוקא שיבר עצמות דאז תנינן יותר בסיבה הפוגמת וודאי משנתלה בסיבה הספק אי פוגם, והשתא ממילא בשוחט שאין לנו לתלות בסיבות עד שנאמר דסיבה ראשונה גרמה, רק שיש לומר שלא למד ושכח, א"כ תולין דהשתא שכח מחמת חזקה דמעיקרא דהיה יודע, וכמו כן נראה לי דמקוה דמיא בהא לסכין דע"י סיבות מיחסרא, א"כ טבילת הטמאים היא ג"כ סיבה שתחסר מחמת זה, וממילא לא מוקמינן אחזקה כיון שנעשו סיבות המחסרין תולין בסיבות ראשונות כמו באחרונות, ובסכין יש וודאי וספק, ובמקוה דליכא וודאי וספק הכל טמא, גם במקוה יש לומר דסובר הרשב"א חסר ואתאי כמ"ש התוס', ומה שכתב הט"ז דגם בשוחט שייך זה והביא ראיות, אינו נראה כלל, דוודאי לשכוח הרבה הלכות הוא מעט מעט, אבל כל אחת ששוכח הוא שוכח בפעם אחת ושוחט מפסל באחת ג"כ או בשתים, והך דהרשב"א מבואר שם דשכח שלשה ויכול להיות ששכח בפעם אחת, ועכ"פ דברי הרשב"א ז"ל וודאי הם כמו שכתבתי, ואפשר ג"כ דסובר כפי תירוץ השלישי בתוס' ואף דקי"ל דלא מהני ס"ס רק בשיבר דוקא מתירין, היינו משום דחזקת סכין גרוע משא"כ בשוחט, והרי למסקנא דסובר ר"ח אפילו לא שיבר ע"כ רק מטעם חזקת סכין מכשיר, דהא ליכא וודאי וספק בלא שיבר וכ"ש כששחט הרבה להכשיר כולם משום דבאחרונה במפרקת נפגם, וע"כ משום חזקת סכין, הילכך אפילו לדידן דלא קי"ל כוותיה רק בשיבר היינו דווקא משום דחזקת סכין גריעא כמ"ש, אבל בעלמא דיש חזקה גמורה שפיר תולין אפילו היכא דליכא וודאי וספק, כנ"ל, ועמ"ש בתוס' בד"ה סכין ובד"ה והא:

שם לא לאתויי ספק שהה ספק דרס. יש לתמוה מה בא לאתויי הא היינו הך נמצא גרגרת שמוט, גם קשה דפריך בתר הכי מ"ש, והשתא כיון דאינו יודע לחלק למה ליה להקשות מכל ספק בשחיטה הא מגוף הברייתא קשה, ונראה לי דוודאי ידע דגרגרת שמוטה הוי ריעותא בבהמה עצמה, רק דס"ד דבא לרבות אפילו נולד ריעותא בסכין, ואהא דחה לא ספק שהה ספק דרס, וקמ"ל דלאו דוקא שמוטה דהריעותא ניכרת בבהמה עצמה שיש ריעותא בסימנים מה שאין כן בשאר בהמות, אלא אפי' ספק שהה ספק דרס שאין שום שינוי בבהמה זו משאר בהמות מ"מ פסול, ואהא מקשה כיון דליכא ריעותא בבהמה, ושחיטה זו הוי כשאר שחיטות בלי הבדל, א"כ מ"ש מריעותא דסכין דמתיר ר"ח לפי שאין ריעותא בבהמה, ספק שהה נמי הרי אין כאן ריעותא בבהמה, ואהא משני לחלק דריעותא דסכין לא נולד כלל בעת שחיטה רק בסכין נולד אחר שחיטה, אבל ספק שהה נולדה הריעותא בבהמה, דהיינו בשעת שחיטה ששחט הבהמה נולדה הריעותא, אבל סכין כשנולדה הריעותא לא היתה בבהמה, שכבר נשחטה, רק בסכין נולדה אחר שגמר השחיטה, וזה ברור, ועמ"ש בתוס' בד"ה סכין בסופו:

מיהו יש לתמוה בעיקר קושיית הש"ס, כיון דהשתא ס"ד דר"ח לא פליג רק בשיבר עצמות כדפירש טעמא דעצם וודאי פוגם ופי' רש"י עצם ששיבר בו, ועוד דבתר הכי קאמר מכלל דר"ח אפילו בלא שיבר, משמע דמעיקרא ס"ד בשיבר דוקא פליג, וכ"ש לפי תירוץ האמצעי בתוס' בד"ה סכין ע"כ אינו רק משום דעצמות פוגמין, א"כ מאי קשיא ליה מהך ברייתא ולמה לו לאוקמא בספק שהה ספק דרס, הוי ליה לומר דבא לאתויי שוחט בסכין ונמצאת פגומה רק בלא שיבר עצמות, ופשיטא דלא שייך לומר דאין בזה שום רבותא טפי מנמצא גרגרת שמוטה, דהא חזינן דבאמת פליג ר"ח גם בהא א"כ בס"ד דלא פליג עכ"פ שפיר הוי רבותא, ומאיזה צד נימא דברייתא קמ"ל אפי' שיבר בה עצמות כל היום להקשות על ר"ח, הא בלא"ה שפיר קמ"ל דלאו דוקא שנמצא ריעותא בבהמה אלא אפי' נמצא ריעותא בסכין פסול, אבל לא היכא דשיבר בה עצמות כל היום דאין ספק מוציא מידי וודאי, ונראה לי דס"ד השתא דהך דגרגרת שמוטה עדיף שפי מנמצא ריעותא בסכין ולא שיבר בה עצמות, דריעותא דסכין הוי ריעותא בבהמה דגוף השחיטה לא היתה כהוגן רק בסכין פגום, אבל בנמצא גרגרת שמוטה כיון דעוף הכשירו בסי' אחד והרי הושט נשחט בוודאי כהוגן, ומצד אחר אתה בא עליו לפוסלו והוי כוודאי, וספק, דשחיטת ושט וודאי ושמוטת גרגרת ספק, וגבי סכין לולא דעצם וודאי פוגם לא הוי שחיטה וודאי, דשחיטה עצמה היא המביאה פגם בסכין וממילא לא היתה כהוגן, ולכך אי אפשר דקמ"ל מצא הסכין פגום דהא גרע משמוטת גרגרת, וע"כ אפי' שיבר בה עצמות דעצם וודאי פוגם, ומשני לא ספק שהה, דהתם אין השחיטה מביאה שהייה דרסה ואין ניכר שום שינוי בבהמה וס"ד דכשר קמ"ל דפסול, ולפי מה דמסיק דר"ח פליג אפי' בלא שיבר, ס"ל דשמוטת גרגרת גרע דכיון דצריך לבדוק בסימני' אחר שחיטה, א"כ לא מיבעי אי סובר ר"ח דצריך לבדוק אחר שמוטה ג"כ א"כ לא היה לה מעולם שום חזקה של כשרות, אלא אפי' אי צריך לבדוק רק אחר שחיטת הרוב, מכל מקום כיון דכל שלא בדק לא נתכשרה וכשבדק הרי מצא שמוטה, משא"כ בסכין כיון שבדקו קודם אין צריך לבדקו אחר כך כלל ומוקמינן ליה בחזקה שהיה מעיקרא שהרי נבדק קודם שחיטה ועמ"ש בגמרא ריש ע"ב: