תפארת יעקב על חולין חלק א סא

דאין סומכין על מפרקת בנמצא פגום, אבל לר"ח דסומכין על מפרקת א"כ מועיל בדיקה זו על להבא תיבעי בדיקת חכם, ואם באנו להקשות לר"ה עצמו דסובר בשיבר ג"כ טרפה ונאבד אסור תיבעי בדיקת חכם בין כל חדא וחדא, הא וודאי ע"כ לא קשיא כלל דתיקשי ליה השתא דפריך אי הכי תיבעי בדיקת חכם דמאי קושיא, לרב כהנא הא לר"ח עצמו תיקשי, דוודאי סובר דבדיקה מהני לאכשורי בתרייתא דהא סובר עצם מפרקת מציל א"כ תיבעי בדיקת חכם, וע"כ דהא לא קשיא ליה דשמא באמת מצריך בדיקת חכם, רק רב כהנא באמת לא היה מצריך רק לבדוק ולא לחכם קשיא ליה אי כר"ח סובר ליבעי בדיקת חכם, אבל אי סובר דעצם מפרקת אינו מציל כר"ה רק שבירת עצמות מציל, א"כ נאבד כשר לכך לא בעי בדיקת חכם שאין תועלת בבדיקה זו למה שישחוט כלל, ועוד דפשיטא דאפילו אי יסבור כר"ה לגמרי דאפילו שיבר עצמות או שנאבד אסורה מ"מ לא בעי בדיקת חכם בין כל חדא וחדא, דליכא למימר דמחמת דנאבד אסור משום דחיישינן שנפגם בעור יצטרך בדיקה לשחוט אחרת, דא"כ אף הראשונה שבדק קודם, כל ששחט וחתך העור הרי הוי כשיבר עצמות, דהא מטעם פגימת העור מטרפינן לה בנאבד והרי שוחט הוא בלי בדיקה, והרי אין אנו מצריכין אפילו לבדוק בעצמו אחר שחתך העור וכ"ש להראות לחכם, וע"כ דאפילו בס"ד דלהראות לחכם אינו משום כבודו מ"מ פשיטא דלא קפדינן רק להראות קודם שישחוט שישחוט בסכין בדוק, וכל כמה דלא איתרע די בבדיקה זו לפני שחיטה וסומכין על בדיקה דאח"כ, תדע דבלא"ה בדיקה זו לפני שחיטה למה לי כיון דבהכרח יבדוק אח"כ דאל"כ טרפה, וע"כ משום דאף אי נאבד טרפה אינה וודאי טרפה דהא אף דבהמה בחזקת איסור מ"מ סכין בחזקת בדוק, רק דמספק אסרינן לה שמא נפגם ולא סמכינן אחזקת סכין כיון דאיכא חזקת בהמה דאסורה, הילכך מעיקרא דוודאי נבלה דסתם סכין אינו בדוק ס"ד דאינו נאמן וצריך להראות לחכם, אבל כל שהראה לחכם דאינו רק ספק סמכינן על בדיקתו של שוחט בעצמו, דאף דלא ס"ד דע"א נאמן היינו בוודאי איסור כשימצא פגום דכל הסמיכה על בדיקה דמעיקרא, אבל כשבדק מעיקרא ע"י חכם סמכינן על בדיקת השוחט בבדיקה דאח"כ, וא"כ ממילא אפילו הרבה יכול לשחוט ע"י בדיקה לחכם הקודמת וכל זה ברור, גם מה שהביא ראיה מאוקימתא דרב אשי במומר אינה ראיה כלל, דהשתא נמי תיקשי דהא מ"מ לכ"ע צריך בדיקה לכתחילה אחר שחיטה והיכי נסמוך אמומר שאין בדיקתו כלום, וע"כ דדוקא קודם שחיטה חשוד להכשיל משום טירחא דלא טרח, ואי שישחוט ויאמר אח"כ דמצאו פגום ירא שיאמרו דבפגומה שחט, משא"כ אי בדקו לו קודם שחיטה דאי ימצא פגום אין עליו אשמה כלל, לא יכשיל הישראל ויגלה שמצאו פגום, ועמ"ש לעיל שם באריכות:

ומ"מ אף שכתבתי לדחות כל ראיותיו של הרשב"א ז"ל מ"מ האמת הוא כדבריו מכח אותן הקושיות שהקשיתי למעלה, חדא דהיכי נאמין ע"א על בדיקה דאח"כ הא איתחזק איסורא ולאו בידו, ועוד דהוי ליה להש"ס לפרש פלוגתייהו בנאבד כיון דעיקר פלוגתא בנאבד תליא, לכן העיקר דלכ"ע בנאבד כשר, והך שבירת עצמות דהכא דמי ממש להך החזרת ב"מ נקובים של זאב לעיל, שאין העצמות פוגמין בהכרח שיהא כמי ששברו וכתתו בידים, ומה שאמר ר"ח עצם וודאי פוגם הכוונה דאי לא נפגם בעור בוודאי עצם פוגם דע"כ ע"י עצמות נפגם, ואי נפגם בעור כ"ש דעצם פוגם, ועיין במשמרת הבית להרשב"א שסתר דברי הב"ה שם שכתב דשיבר הוי כנאבד דוודאי פוגם דיש ברזל שאין עצמות פוגמין אותו ע"ש, אבל עכ"פ כיון שאתה אומר דברזל זה קיבל פגימה ע"י העור כ"ש דהעצמות פוגמין אותו, והוי הך וודאי וספק ממש כמו ספק ויבם דיבם יורש בכל אופן וספק אינו יורש רק בספק ודו"ק, הילכך הוי עצם וודאי ועור ספק, ובהא פליגי דר"ה כשמעתיה דדוקא בב"מ תולין בזאב, אבל כאן דדנין עכשיו שנמצא פגום על החזקת איסור שאינו זבוח שלא יצאת מעולם מחזקת איסור לכך פסולה, ור"ח מכשיר דדוקא התם לא מכשרינן רק מכח שיצאת מחזקת איסור שאינו זבוח דלא שייך התם אין ספק מוציא מידי וודאי שאם מחיים נקבו ע"י חולי וכדומה ממילא אמרינן דלא נקב הזאב כלל רק הכניס שיניו במקום נקב כפירש"י לעיל, או כפי' התוס' דשלא במקום שיניו לא נקב הזאב, אבל הכא אי קיבל הסכין פגימה ע"י חתיכת העור כ"ש שהעצמות ששיבר פגמוהו, ואי לא קיבל מחתיכת העור ג"כ ע"כ עצמות פגמוהו, והוי פגימת העצמות וודאי ופגם העור ספק ואין ספק מוציא מידי וודאי, ומ"מ נראה לי דלא צריך להך טעמא דספק וודאי רק לס"ד דר"ח דבשיבר דוקא פליג, אבל במסקנא יש לומר דטעמא דר"ח דשפיר דמי ממש להך דזאב, ומ"מ כמו בזאב אמרינן דמוקמינן בחזקת היתר והיינו משום דאחר שנשחטה היתה מותרת כיון דלא בעי בדיקה לב"מ כלל, א"כ אח"כ מוקמינן בחזקת היתר דמעיקרא קודם שנטל הזאב, א"כ הכא נמי כיון דאחר שחיטה אין צריך בדיקת סכין כלל והיתה מותרת דמעמידין הסכין על חזקתו, ממילא אח"כ דאיתייליד ריעותא מוקמינן בחזקת היתר דמעיקרא, ואי משום דאנו דנין על עיקר חזקת היתר שלא יצא מעולם מחזקת איסור, א"כ בב"מ נמי אנו דנין שלא הותרה לעולם ולא היתה בחזקת היתר, ור"ה ס"ל דלא מוקמינן בחזקת היתר גבי ב"מ רק בשביל שיצאה עכ"פ בוודאי מחזקת שאינה זבוחה, אבל היכא דהשתא דנין שלא יצאת מחזקת שאינה זבוחה מעולם אסורה מספק ולא תלינן להיתר, וכתבתי זה לפי שאינו נראה לי שיהא מפרקת ועור אין ספק מוציא מידי וודאי, כיון דכך הוא פעמים שעור פוגמו יותר דפעמים נמצא עליו דבוק חול או צרור דק ופוגם טפי ממפרקת ואין זה ספק וודאי, ומהאי טעמא פירש"י לעיל דעצם ששיבר בו פוגם והיינו דלמסקנא אין זה ספק וודאי כמ"ש, ועמ"ש עוד לקמן בזה דמוכח בגמרא דלמסקנא לר"ח אפילו ספק וספק תולין, והיינו כמו שכתבתי:

שם והא הכא דוודאי טבל. נראה לי דהכוונה שיש לפנינו ב' דברים, טבילתו של זה, ודבר חוצץ הנמצא, ואנו מסופקין על אותו דבר אי היה עליו מעיקרא או עכשיו, והטבילה בפני עצמה וודאי הוא, והיינו לולא דבר הנמצא עליו, אבל אותו דבר הנמצא לולא הטבילה ג"כ ספק הוא אי היה דבר זה עליו שחרית או שבא עליו מהתעסקות באותו המין, הילכך כיון שזה בפני עצמו וודאי, וזה בפני עצמו ספק, אין ספק מוציא מידי וודאי, וכה"ג אמרינן בספק ויבם שבאו לחלוק בנכסי סבא דיבם וודאי וספק ספק, ואף דממילא כיון דספק הוי ספק אף היבם אינו וודאי, ומה שהוא וודאי בחציו אין ראוי שיועיל לחציו השני כמ"ש התוס' ריש שנים אוחזין, וע"כ משום דיבם בעצמו לולא הספק הוי וודאי, אבל אותו הספק לולא היבם ואפילו לא היה בכאן יבם רק איש אחר מעלמא שנשא אמו אשת המת ג"כ היה הוא ספק אי מבנו של סבא הוא או לא, הילכך הוי ספק וודאי, משא"כ בשנים אוחזין בטלית דעל חציו השנית שניהם שווין וכל אחד בלא חבירו היה וודאי עליו ועכשיו לשניהם ספק, משא"כ ביבם אפילו לא היה היבם יורש כלל רק איש אחר היה הוא ספק יורש, אבל לולא זה הספק היה היבם יורש הכל בוודאי, והשתא הכא נמי דמי ממש לספק ליבם, ושם אמרינן בכה"ג אין ספק מוציא מידי וודאי והכא לא אמרינן, וע"כ דגבי איסורא כה"ג לא מהני אין ספק מוציא מידי וודאי להתיר איסור או טומאה, א"כ הכא נמי למה יועיל לר"ח, [ואמת דסברת התוס' ריש שנים אוחזין יש לי לומר בסגנון אחר קרוב לזה, דענין הירושה אף שיש הרבה יורשין כל יורש מתפשט ירושתו בכל הנכסים, כי נכסי אב אינן רק ליורשין, ואם יסלק יורש אחד עצמו ויאמר איני רוצה לירש יורש השני הכל, רק לפי ששניהם רוצין בירושה ממילא חולקין, הילכך הוי יבם וודאי יורש וספק ספק יורש, אבל בשנים אוחזין בטלית אין לאותו שאומר כולה שלי שום יתר מן אותו שאומר חצי שלי על חציו השני, שאם יסלק זה מן אותו חצי אינה לשני והוי הפקר, הילכך שניהם שווים בחצי השני, משא"כ התם הוי זה יורש וודאי בכולו וזה ספק יורש בכולו ודו"ק, אבל מ"מ דמי שפיר הך דספק ויבם להכא כנ"ל], והך אין ספק מוציא מידי וודאי דהכא ג"כ יתפרש כך דעצמות בלי עור וודאי פוגמין דהא פגום לפנינו, אבל עור לולא העצמות ג"כ אינו וודאי דשמא במפרקת נפגם, דמפרקת הוי כמו עור כדמוכח לקמן ע"ב בפירש"י וגמרא מכדי מיתלא תלינן ודו"ק, ובהכי ניחא לי מה שיש לתמוה מ"ש דגבי טבילה נקט ספק וודאי, וודאי טבל, וחציצה ספק, ולמה לא אמר לעיל ג"כ דשחיטה וודאי ופגימה ספק, וכן להיפוך שיאמר כאן דהתעסקות במין הוי וודאי, ומעלמא הוי ספק, ולהנ"ל ניחא דהכא לא שייך לומר שחיטה וודאי ופגימה ספק, דממילא הוי שחיטה ספק, וליכא למימר דשחיטה בפני עצמה וודאי ופגימה בפני עצמה ספק, דאדרבא פגימה בפני עצמה לולא השחיטה היתה וודאי מעצמות, ומחמת השחיטה אנו דנין שנעשה בסכין מעיקרא פגימה, והשחיטה עצמה היא הריעותא שיש לדון שנפגם על ידה הסכין, משא"כ גבי טבילה אין הטבילה הריעותא שנאמר על ידה שהיה עליו דבר חוצץ, לכך שפיר הוי טבילה וודאי בפני עצמה, וחציצה דהיינו דבר הנמצא עליו ספק בפני עצמו, וגבי טבילה לא שייך לומר דמה שנתעסק הוי וודאי, דאין ההתעסקות וודאי כלל שישאר עליו ממנו כמו עצמות דפוגמין כיון ששיבר בהם, רק גבי טבילה אין אנו צריכין לזה, דרק גבי שחיטה הוצרך לעשות ספק וודאי מעצם ועור, משום דלא היה יכול לומר שחיטה וודאי, כיון דפגימה על ידי שחיטה דנין דבאה, הילכך הוצרך לומר דעצם וודאי ועור ספק כפי מה שפירשתי לעיל [או כמ"ש בסמוך], אבל בטבילה אין צריך לזה כיון שאין הטבילה סיבה לחציצה, והוי שפיר בלא"ה וודאי וחציצה ספק, וכיון דחזינן דבאיסור וטומאה לא מהני זה ה"ה דלא מהני הך דר"ח, ועמ"ש בסמוך:

שם סכין איתרעאי בהמה לא איתרעאי. דברים הללו צריכין ביאור, דמה נ"מ סכין או בהמה דכיון דאיתרע הסכין ממילא איתרע בהמה, וכבר דחקו התוס' בזה בד"ה סכין ודבריהם צ"ע כמו שאבאר בדבריהם, אבל לדעתי הסוגיא פשוטה ומבוארת, דכבר ביארנו מקודם שאי אפשר לדון גבי טבילה ספק עם וודאי בדבר החוצץ עצמו. שנאמר דההתעסקות באותו המין וודאי, ולומר