תפארת יעקב על חולין חלק א ס

לחוש, א"כ הכא הוי ממש כמו במקום שיניו, ומכל זה נראה לכאורה כדברי הרמב"ן ז"ל. דלר"ה בנאבד ג"כ טרפה, ושפיר פליגי בנמצא פגום ע"י שבירת עצמות דהוי כנאבד, כנ"ל:

מיהו קשיא לי דהא לר"ח וודאי בנאבד כשר, דאי אסור היכי ס"ד הכשיר בנמצא פגום ואפילו ע"י שבירת עצמות וכ"ש בלא שיבר דלא גרע מנאבד, וע"כ דנאבד כשר לר"ח א"כ למה טרח ליתן טעם לר"ח עצם וודאי פוגם ואין ספק מוציא מידי וודאי, למה לי כל זה כיון דנאבד כשר ממילא אין מקום לאסור בשיבר עצמות, ולס"ד ר"ח בשיבר דוקא פליג כמו שפירש"י, והרי רב הונא עצמו אי היה מכשיר בנאבד לא היה אוסר בשיבר כנ"ל, ואין זה טעם על הכשר בנאבד, וכן לר"ה כיון דאוסר בנאבד ע"כ בנאבד פליגי בענין אחר, דפשיטא דר"ח מודה לר"ה דבהמה בחייה בחזקת איסור, דלא יחלוק על ברייתא ור"א בן אנטיגנוס דהוי טרפה או נבלה, וכן לא יחלוק על לא בדק בסימנים דטרפה, וע"כ דר"ח סובר כיון שבדק הסכין קודם שחיטה שוב אין לחוש כלל והוי בחזקתו ואפילו נאבד כשר, ור"ה סובר דחוששין שמא נתקלקל באמצע שחיטה, א"כ אין זה הטעם שפירשו בגמרא כלל, וממילא כיון דסובר ר"ה נאבד טרפה מטריף גם בשיבר, ור"ח דמכשיר בנאבד מכשיר בשיבר, והוי להו לפרש בגמרא פלוגתייהו בנאבד, שאין זה מכח עצם וודאי פוגם ואין ספק מוציא מידי וודאי, רק ר"ה מטריף בנאבד מטריף כ"ש בשיבר, ור"ח מכשיר בנאבד מכשיר בשיבר, ומזה מוכח דנאבד כשר לכ"ע ורק בשיבר נחלקו, ולכך הוצרך לפרש טעמא דפלוגתייהו בשיבר גרידא לא מכח נאבד, ועוד אי ס"ד דבבדיקה ראשונה עדיין לא יצאה לר"ה מחזקת איסור עד שיבדוק אחר שחיטה, א"כ היכי נאמין ע"א על בדיקת סכין של אחר שחיטה, בשלמא קודם שחיטה כיון דיכול לשחוט בסכין יפה הוי בידו, אבל אחר שחיטה דאינו בידו היכי נאמין לע"א, הא בחזקת איסור עומדת עד שיבדוק אחר שחיטה ולא ימצא פגום, וכל מה שנאמר בזה ליישב על מה שהאמינו ע"א בשחיטה לא שייך כאן על בדיקת סכין, כיון דעדיין בחזקת איסור עומדת ולא שייך בזה לא רוב מצויין ולא בידו, זולתי מה שתירץ הרא"מ במרדכי דשוחט שאני דמוחזק לנאמן האמינו לו אפילו באיתחזק איסור, ודבר זה זר מאוד וכל הפוסקים אינם מודים לו, אם לא שנאמר דדוקא היכא דבלי העד הוי בחזקת איסור וודאי, כגון להעיד על א"א שנתגרשה או שמת בעלה, אבל כאן כיון שבדק קודם שחיטה ושחט אין זה רק ספק שמא נפגם הסכין, דסכין ג"כ יש לו חזקה והוי עכ"פ רק ספק איסור ובספק ע"א נאמן בכה"ג, ואין להקשות הא בלא בדק בסימנים משמע מדברי הרמב"ם דהוי נבלה וודאי וכן משמע לעיל בגמ', א"כ היכי נאמין ע"א שבדק הסימני' ונשחטו רובן הא בהא נמי לא שייכי הני תירוצים שבמרדכי הנ"ל, דיש לומר כיון שהיה בידו לתפוס הסימני' ולשוחטן כולם בתפיסת ידו, או שיגמור קודם שיעור שהייה, וכיון שהיה בידו אף דעכשיו אינו בידו נאמן כמ"ש התוס' בגיטין דף ב' ע"ב עיי"ש, אבל על בדיקת סכין אחר שחיטה פשיטא דלא שייך בידו כלל, ואפשר דבהא נמי היה בידו לבדוק הסכין אחר שחתך העור, ומשמע דכל דלא נפגם ע"י העור בוודאי לא חיישינן לבדיקה דאחר שחיטה וצ"ע בזה, ועוד יתבאר בסמוך בביאור דברי הרשב"א בחידושיו מה שיש עוד להקשות בזה אי נימא דנאבד טרפה לר"ה:

לכן נראה לי ברור דהך סוגיא דהכא תליא ממש בהך סוגיא דלעיל בבא זאב ונטל ב"מ, ושבירת עצמות דמי ממש לשיני הזאב, כמו התם דחזינן דלכ"ע ב"מ לא בעי בדיקה, ומ"מ אי החזירן כשהן נקובים דראינו נקוב ס"ד דבעינן שנדע בבירור שנקב זה לא היה בו מעיקרא, ואף דזאב מצוי לנקוב ס"ד שאין תולין במצוי רק משום דנשחטה הותרה, והכא נמי אין שבירת עצמות פוגם בוודאי רק מצוי לפגום טפי מעור, וסובר ר"ה כיון דספק בשחיטה הוא לא תלינן, ודוקא בבני מעים תלינן דנשחטה בחזקת היתר כיון שיצאה בוודאי מחזקת איסור אינו זבוחה, אבל כאן הספק הוא על השחיטה עצמה ובוודאי כל כמה דלא חזינן פגם וודאי כשר, אבל אי נמצא פגם צריכין אנו לידע בבירור שלא בא מן העור, ור"ח פליג וקאמר עצם וודאי פוגם היינו שתולין במצוי כמו שפי' הרשב"א בחידושיו ולאו דוקא נקט וודאי, ויש לי לומר עוד בפשיטות דוודאי אי נימא דהעור פוגמו אלמא דסכין זה עשוי ליפגם בעור א"כ כ"ש דהעצמות פגמוהו, משא"כ אי העצמות פגמוהו אין הכרח דהעור פוגמו, ושפיר קאמר עצם וודאי פוגם דבין אי נימא דעצם פוגמו ולא העור בין אי נימא דהעור פוגמו סוף סוף עצמות וודאי פגמוהו כיון שהיה עשוי ליפגם מן העור כ"ש מן העצמות, הילכך אין ספק מוציא מידי וודאי ור"ה סובר כיון דמ"מ העצמות עצמן אינן בירור שפגמו רק אי העור פגם, א"כ ממילא אין להתיר ע"י שבירת העצמות, ואין צורך לומר דהך וודאי פוגם לאו דוקא רק מצוי ליפגם, דבפשיטות ניח כנ"ל, וזה ברור:

וראיתי להרשב"א ז"ל בחידושיו שהביא דברי הרמב"ן ז"ל והאריך בזה ולפי שנראה לי שכל דבריו צ"ע. גם דברי הרב ר' יונה ז"ל שם, לכן ראיתי להאריך בזה קצת, אף שלענין דינא עיקר דברי הרמב"ן ז"ל אני מודה לו אבל לאו מטעמיה רק כמ"ש מקודם, אף דלענין דינא אין נ"מ כלל דפשיטא דמודה הרמב"ן דלר"ח דקי"ל כוותיה בשיבר פשיטא דנאבד כשר:

והנה ראשית דבריו הביא דברי הרמב"ן ז"ל, דה"ה אי נאבד הסכין לר"ה פסולה, דהא איהו כשמעתיה אמרה ואמרינן לעיל דלר"ה אי לא בדק בסימנין אסורה ואיכא מ"ד נבלה, ודבר זה תמוה מאוד דהא לר"ח מודה הרמב"ן ז"ל דנאבד כשר, א"כ וכי ס"ד דפליג ר"ח על שמעתיה דר"ה דלעיל, תדע דאי פליג א"כ למה ליה ליתן טעם לר"ח כיון דר"ה אמרה כשמעתיה שפיר פליג ר"ח דלית ליה שמעתתא דר"ה, וע"כ דוודאי לא פליג ר"ח על ראב"א בשם ר' ינאי וברייתא דלעיל לכך ביקש ליתן טעם לר"ח לחלק, א"כ ממילא כמו לר"ח נאבד הסכין לא דמי ללא בדק בסימנים כמו כן יש לומר ר"ה, ובאמת כפי הנראה נתכוון הרמב"ן ז"ל לומר דאי ס"ד דסובר ר"ה ג"כ לחלק בין הך דלא בדק בסימנין לנאבד הסכין משום דשם יש חזקת איסור, אבל כאן בבדיקה ראשונה דקודם שחיטה יצאה מחזקת איסור לכך בנאבד כשר, א"כ היכי קאמר דר"ה כשמעתיה הא לענין נמצאת פגומה ג"כ לא דמי מהאי טעמא, דאילו התם בחזקת איסור היא אבל הכא כיון דבבדיק' ראשונה כבר יצאה מחזקת איסור שהרי נאבד כשר, ממילא כשנמצאת פגומה ויש לנו לתלות בעצמות תולין להקל כמו שתולין בזאב בנקבו ב"מ לפי שכבר יצאת מחזקת איסור, ומדקאמר ר"ה כשמעתיה ע"כ לא יצאת מחזקת איסור בבדיקה ראשונה, וממילא מוכח דנאבד ג"כ אסורה, ובזה נסתלק מה שכתב הרב ר' יונה לפרש הך כשמעתיה, דהכוונה דאי לאו טעמא דבהמה בחייה בחזקת איסור היינו מכשירין אותה וכו', ולהנ"ל הא ליתא דעיקר כוונת הרמב"ן ז"ל דע"כ לא דמי לשמעתיה, כיון דמודה להכשיר בנאבד ע"כ יצאתה מחזקת איסור וזה ברור, אבל מ"מ עדיין דברי הרמב"ן ז"ל קשין מאוד, דהרי לר"ח דמכשרי בוודאי בנאבד ע"כ מחלק בכך וסובר דבבדיקה ראשונה יצאת מחזקת איסור, א"כ מאי קאמר בשלמא לר"ה כשמעתיה אלא ר"ח מ"ט, והרי לר"ח ע"כ לא דמי לשמעתיה דהא מכשיר בנאבד, א"כ שפיר ס"ל דבנמצאת פגומה נמי לא דמי לשמעתיה, דהא ר"ה אי היה מכשיר בנאבד, ג"כ היה מכשיר בפגומה משום דלא דמי לשמעתיה לפי דברי הרמב"ן ז"ל, א"כ ר"ח דבאמת מכשיר מאי קושיא מ"ט מכשיר בפגומה, וע"כ דמה דמקשה לר"ח הכוונה דע"כ לא מכשרינן התם בנקבו ב"מ רק משום דעכ"פ כבר יצאת מחזקת איסור שאינה זבוחה בוודאי, דאפילו נקבו ב"מ מעיקרא יצאת מכלל אינה זבוחה, אבל הכא כיון שנולד ריעותא בסכין על זה אנו דנין שלא יצאת כלל מחזקת שאינה זבוחה, והוצרך לומר טעמא לר"ח, א"כ ממילא שפיר קאמר בשלמא ר"ה כשמעתיה אף דמכשיר בנאבד, אך מה שרצה להוכיח דנאבד כשר מהא דקאמר כמאן כר"ה ולמיפסל קמייתא, ואי נאבד אסור אדרבא הוי ליה לומר להכשיר קמיייתא, ולא ירדתי לסוף דעתו דפשיטא דהשתא נמי דנאבד כשרה יכול לומר להכשיר קמייתא, דסוף סוף אי ימצא פגום יפסלו כולם ובבדיקה זו מציל אותן שלא ימצאו פגום אף שימצאו פגום באחרונה, רק דהכוונה לשאול אי סובר כר"ה או כר"ת, והרי ר"ה להחמיר הוא לפסול נקט כמאן כר"ה למיפסל קמייתא, והיינו לר"ה אי ימצא פגום באחרונה אף קמייתא תפסל, לכך הצריך לבדוק אחר כל אחת כדי להצילה, דשמא באמת יפגם באחרונה ואי לא יבדוק לא נדע ויפסלו כולם, דוודאי פשיטא שאין לפרש דהכוונה שהצריך בדיקה כדי לפסול קמייתא, דפשיטא דאי לא היה מצריך רק באחרונה דהיתה נפסלת קמייתא אי ימצא פגום, ואי לא תמצא פגום לעולם לא תפסל, רק הכוונה לפי שסובר כר"ה דקמייתא נמי פסולה הצריך בדיקה כדי להצילה, ודחי לא לאכשורי בתרייתא דקמייתא בלא"ה כשרה אפי' ימצא פגום, רק כדי להכשיר אותה שישחוט אחר בדיקה דאי לא תמצא פגום גם אותה שישחוט אחר כך תהא כשרה אפילו ימצא אח"כ פגום, ועוד תמוה לי טובא על דבריו דהא פשיטא דהכא לאו בשיבר עצמות מיירי, והכוונה דפסיק כר"ח אפילו לא שיבר וס"ד דבהא כר"ה ס"ל, אבל כיון דבשיבר וודאי כר"ח ס"ל א"כ נאבד הסכין כשר בוודאי ושפיר קאמר למיפסל קמייתא, ובזה נדחה ג"כ ראיית רבינו יונה בסמוך, ומה שהביא עוד בשם רבו ז"ל לדחות דברי הרמב"ן דאל"כ לא הוי כשמעתיה, כבר כתבתי ביאור דברי הרמב"ן ואין בדברי רבו מעלה ארוכה לזה כלל כנ"ל, גם מה שהביא הרשב"א ז"ל ראי' לדברי רבו מהא דפריך תיבעי נמי בדיקת חכם, והשתא אי לר"ה בנאבד טרפה דחוששין לו שנתקלקל בשחיטה בעור, א"כ וודאי אסור לשחוט עוד בלי בדיקה דהוי כשוחט בסכין ששיבר בה עצמות, א"כ תיבעי בדיקת חכם, וכתב שזו היא ראיה גמורה, ואני תמה דפשיטא דאין זו ראיה כלל מתרי טעמי, חדא דהא דקאמר לא כר"ח ולאכשורי בתרייתא, היינו שיש לתלות בעצם מפרקת דפשיטא דלא מיירי הכא בשיבר בה עצמות, א"כ שפיר קאמר בשלמא אי כר"ה קאמר ושלא נסמוך על עצם מפרקת שבר לא בעי בדיקת חכם, כיון דבשיבר לא ס"ל כר"ה רק על עצם מפרקת אנן סומכין א"כ פשיטא דבנאבד ולא בדק כלל כשר, א"כ לא בעי בדיקת חכם דכל כמה דלא נפגמה וודאי מעמידין בחזקתו ואם תפגם אח"כ לא תועיל מה שבדק קודם