תפארת יעקב על חולין חלק א נט

הדעת כמו שרצה הר"ש לומר שם, וסובר רש"י דהיסח הדעת פוסל אפי' אחר קידוש כמ"ש התוס' בגיטין פרק המגרש דפ"ו בד"ה כל העופות, והשתא שפיר הוכרח רש"י ז"ל למידק מעיקרא משום דטמאה למאי כנ"ל, וזהו שלא זכר רש"י בטעם ראשון דהוא רק קודם קידוש כמו שזכר אח"כ לטעם השני, וע"כ כמו שכתבתי:

ודע שדברי הרמב"ם ז"ל בזה תמוהין דמעיקרא כתב דכל העופות וחיה ובהמה פוסלין במי חטאת חוץ מיונה ושרצים, ובהך דהכא כתב דלכך אם אין חולדה יכולה לשתות כשר משום דהוי ס"ס ספק אדם ספק חיה או בהמה ואת"ל אדם שמא טהור היה, וכבר תמה הרב ראש יוסף בזה, אבל הדבר. מבואר דכוונת הרמב"ם ז"ל שאין דרך חיה ובהמה לשתות מן המים הנמצאים בבית כה"ג, רק חולדה ונחש דרכן לשתות כל שיכולין, הילכך וודאי כל בהמה וחיה ששתתה פוסלת, אבל לא חיישינן רק לחולדה ונחש שהן דרכן לשתות, והא דקאמר ספק אדם ספק חיה ובהמה, היינו לענין הגילוי ספק גילה אדם ספק בהמה וחיה גילתה ואת"ל אדם שמא טהור גילה, וזה ברור, ועמ"ש בתוס' בד"ה או נחש:

שם ואמר ריב"ל מה טעם וכו'. איכא למידק הא מגופא דברייתא הדבר מוכרח דהא פליגי בנחש שיכול לשתות, והרי לענין גילוי חיישינן לנחש ששתה והטיל בו ארס, א"כ ארס זה מ"ש שלא יפסול המי חטאת כמו רוק שבפיו, וע"כ דרק לענין סכנה חיישינן ששתה והטיל ארס, אבל לענין איסור לא חיישינן, וצריך לומר דארסו של נחש אינו דבר שיש בו ממש שיפסול המים, רק כמו הבלא בעלמא שהוא מזיק ושורף, אבל אין בו ממש לפסול המי חטאת, כנ"ל ואפי' לר' נחמיה דס"ל פרק הגוזל בתרא דמשקין שנתגלו יכול לסננן במסננת, מ"מ מלבד דלא קי"ל הכי רק כת"ק דר' נחמיה דאפי' לסנן במסננת אסורין, [ותמהני על מהרש"ל ביש"ש שם סי' ל"ו דפסק דוקא בלא סינן, ולמה פסק כר' נחמיה דפשיטא דהלכה כת"ק וכן פסק הרמב"ם ז"ל], אלא אפי' לר' נחמיה נראה דהכא לא מהני סינון דהוי כמו מערה מכלי לכלי דפוסל במי חטאת, אמנם מדברי הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה שם משמע דארסו של נחש הוא דבר ממש שמקיא מפיו, ולדבריו עדיין יוקשה כנ"ל וצ"ע בזה:

בתוס' בד"ה טמאה שאני אומר פי' גם הצלוחית וכו'. לפי מה שכתבתי לעיל דטעמא דטמאה, אף דאפי' הוי טומאה ברה"י מ"מ אין בה דעת לישאל, משום דשאני הכא דרוב טמאין למי חטאת כמו שכתב הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה פי"א דפרה, א"כ לא מיבעי אי נפרש קודם קידוש כמו שכתבו בד"ה אם יכולה, א"כ וודאי דלא נטמאה הצלוחית, דאצל צלוחית ליכא רוב טמאים, אלא אפי' אי לפרש אחר קידוש וכפי טעם השלישי שכתבו התוס' לקמן, מ"מ אין הצלוחית טמאה ורק המים טמאין דרוב טמאין לחטאת, אבל צלוחית לענין טומאה דעלמא הוי רוב טהורים אצלה, ואף דהמים נטמאו אין מטמאין צלוחית דאין כלי מקבל טומאה רק מאב הטומאה, ואפילו מדרבנן אינן מטמאין דמי חטאת עצמן לא נטמאו רק לפסול גופן ממי חטאת, אבל לא שיטמאו אחרים מצד טומאה שקיבלו מאדם שנגע דלזה הוי רוב טהורים ועמ"ש לעיל:

בד"ה שאני אומר וא"ת וכו' ואומר ר"ת וכו' ועוד י"ל וכו' הנה שני התירוצים אינן עולין יפה להך צלוחית עם מי חטאת דכאן, וכבר כתבתי דבלא"ה קשה מ"ש מככרות של תרומה דכל ספק הטהור לתרומה טהור לחטאת, והעיקר כדברי הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה דבדין היה שיהא טהור, רק רוב טמאים למי חטאת ותלינן ברובא, הילכך ממילא לא קשיא מהך דנדה:

בד"ה אם יכולה חולדה פי' בקונטרס וכו' וקשה לפירושו וכו'. כבר כתבתי דבלא"ה יש להקשות על פירש"י בלשון זה, חדא שאין מלאכה של אחר פוסלת וכ"ש מלאכה של חולדה ונחש, ואי פוסלת אין צריך שיהא בגופן כמו שהקשה הר"ש בפי"א דפרה, אבל כוונת רש"י כיון שנעשו בהם מלאכה יש בזה משום היסח הדעת ואפילו אחר קידוש פוסל, תדע דאי היתה כוונת רש"י מלאכה ממש הרי מלאכה פוסלת רק קודם קידוש, ולמה בפי' הראשון לא זכר רש"י קודם קידוש רק אח"כ וע"כ כמ"ש, ומ"ש עוד התוס' דאי קודם קידוש איירי, טעמא משום חיותו בכלי כדפי' בקונ' בלשון שני, והנה הם סותרין דבריהם למה שכתבו בהדיא בגיטין דפ"ו ע"ב בד"ה כל העופות, דטעמא משום דבעינן חיותו בכלי, אבל משום מלאכה לא נפסל אחר קידוש, הרי מפורש בדבריהם דמשום חיותו בכלי מיפסל אפי' קודם קידוש, והנה הם סותרין דבריהם כאן, [והנה שם כתבתי דיש לומר דשתיית העופות הוי מלאכה בכל המים, וכעין זה ראיתי כעת להר"ש פי"א דפרה, אבל לפי זה הוה ראוי לפסול אפילו של יונה קודם קידוש], ומה שכתבו מן התוספתא, דע שיש שם בתוספתא ט"ס, דר"א ס"ל כשירה והיא ט"ס כדמוכח בתוס' כאן, רק ר"א ס"ל כשיטה, דהיינו כשימצא הצלוחית מוטה חיישינן, ור' יהושע לא חייש רק כשישתה ופסול משום רוק שבפיו, ולכך בגירגר כשר ע"ש, ומיהו כבר כתבתי דלמה לא ניחוש משום ארס הנחש דמעורב במים דמ"ש מרוק, ואי דבאיסור לא חיישינן רק בסכנה, א"כ מוכר בלא"ה דחמור סכנה מאיסור:

בד"ה או נחש לדברי ר"ג וכו' והא דלא תנא הכא אף העכבר לדברי ר"ח דר"א שמותי הוא. ולא ידעתי למה התם קתני דברי ר"א והכא לא, אבל לדעתי פשוט הוא כמ"ש לעיל מדברי הרמב"ם, שאין דרכן לשתות ממים העומדים בכלי רק חולדה ונחש, אבל שאר חיות ובהמות לא, וכן מוכח עוד להדיא בדברי הרמב"ם בפי' המשנה פי"א דפרה, דלשאר בריות לא חיישינן רק לנגיעה לא לשתי', ולכך משוי לה בהלכותיו ספק ספקא, א"כ לפי זה ניחא נמי דלא נקט עכבר, דדוקא בשתה פליג ר"א ולא דניחוש דשתה, כנ"ל:

בד"ה או שירד בה טל בלילה ברייתא היא זו דבמשנה ברישא נמי נקט פסולה ותימא שלא הביא כאן המשנה וכו'. ולפע"ד נראה דממשנה לא היה יכול להקשות דיש לומר דלטומאה לא חיישינן כלל, דאפילו הוי ספק טומאה ברה"י מ"מ כיון שאין בה דעת לישאל טהורים, רק ברישא החשש כיון דהניח. מגולה ומצא מכוסה חוששין דאותן המים שהיו מעיקרא נשפכו ונתן אחרים בצלוחית וכיסה אותה, דאל"כ לאיזה צורך כיסה כיון שמצאן מגולין מה יועיל לו הכסוי לאותן המים כיון שכבר היו מגולין ולכך פסולין, אבל בהיפוך כיון שדרכן של שרצים לגלות לא חיישינן שנחלפו המים, רק אי יכולה לשתות חולדה ונחש פסולין אפילו לא נחלפו, ולכך מייתי ברייתא דמפורש דחיישינן דאדם טמא נגע ובסופא לא חיישינן, ומוכח שפיר דחמירא סכנתא מאיסורא כנ"ל:

דף י ע"א בגמ' איתמר השוחט בסכין ונמצאת פגומה אמר ר"ה שיבר בה עצמות כל היום פסולה וכו' עד פגם וודאי פוגם וכו' ואין ספק מוציא מידי וודאי דברים הללו צריכין ביאור, כי יש לדקדק הרבה כמו שאבאר, ראשונה צריכין אנו לדעת מה דעתו של ר"ה בלא בדק הסכין אחר שחיטה ונאבד, והנה לר"ח פשיטא דכשר, דאי נאבד טרפה שוב אין מקום להכשיר בנמצא פגום בשום פנים, רק לר"ה יש להסתפק, והנה הרמב"ן ז"ל כתב דר"ה סובר בנאבד טרפה, דאל"כ לא הוי ר"ה כשמעתי', וביאור דבריו כיון דסובר בנאבד הסכין כשר, אלמא דסובר כל שבדק סכין ושחט יצאת מחזקת איסור, א"כ מנין לו ללמוד דאי נמצא פגום ושיבר בה עצמות דפסולה, בשאני לא בדק בסימנין דהוי בחזקת איסור, משא"כ כאן דכבר יצאת מחזקת איסור דהא כשבדק ושחט ונאבד הסכין כשר, ועוד כיון דעצם וודאי פוגם, דמשמע דלא פליגי ר"ה ור"ח במציאות אי עצם וודאי פוגם, א"כ מה נפקא מינה נאבד הסכין או פגמו בידים, א"כ כיון ששיבר בו עצמות כל היום הרי אבד הסכין ממש, אלא שיש לתמוה בהיפוך ג"כ, אי ס"ד דנאבד הסכין לר"ה אסור, ולר"ח פשיטא דמותר, א"כ ליפלגו בנאבד וכ"ש שיבר ונמצא פגום דוודאי פסולה, וליכא למימר דנקט פלוגתייהו בשיבר לרבותא דר"ח דאפילו בשיבר ונמצא פגום מכשיר, הא ליתא דהא וודאי לאו לרבותא דר"ח נקט לה, דהא ר"ח פליג באמת אפילו לא שיבר בה עצמות כלל ונמצא פגום, וע"כ דלרבותא דר"ה נקט לה, וקשה הא אפילו נאבד פוסל ר"ה, ומ"מ יש לומר דעיקרא דמילתא נקט בשוחט ונמצאת פגומה לאשמועינן כח דהיתר דר"ח, דאפילו נמצא פגום מכשיר לה, וממילא נקט בדברי ר"ה אפילו שיבר דהוי כנאבד ממש מ"מ פוסל, אבל גוף פלוגתייהו לא הוי מצי למינקט בנאבד, משום דבא לאשמועינן דר"ח מכשיר אפילו נמצא פגום, ועוד היכי ס"ד דבנאבד מודה ר"ה דכשר, והרי לעיל בעי מיניה ר' אבא מר"ה בא זאב ונטל ב"מ מהו, ופריך נטל והא ליתנהו וקאמר אלא בא זאב ונקב ב"מ, ופריך נקב הא חזינן דנקבינהו, והשתא אי ס"ד דבשחיטה כה"ג אפילו חזינן דנקבינהו אסור, א"כ פשיטא דצריך לאשמועינן דבטריפות כיון שנשחטה לא חיישינן, והשתא הא הכא ג"כ בנאבד כשר, ואי חזינן דפגמו אסור, והיינו דר"ה כשמעתיה דהוי בחזקת איסור כיון שיש ספק בשחיטה, א"כ מאי קושיא אי בעי ר' אבא בטריפות כה"ג, ור"ה השיב דכשר משום דנשחטה הותרה, וע"כ דכה"ג אפילו בשחיטה היתה מותרת כיון שכבר הותרה, מאיזה צד נאסור משום דחזינהו דפגמו בעצמו כיון דכבר איתכשר:

אמנם יש מקום לומר לפי מאי דמסיק לעיל דבא זאב ונטל ב"מ והחזירן כשהן נקובים, והשתא יש לומר דהך דהכא דומה לבא זאב והחזירן נקובים, והיינו דלא ראינו דנקב הזאב וכאן ג"כ לא ראינו דשבירת עצמות פגם הסכין, רק אחר ששיבר בדקו ומצאו פגום והוי ממש כמו התם, ודוקא התם דכבר נשחטה אבל הכא דהספק בשחיטה פליגי בה, מיהו זה ניחא לפירש"י התם דפי' דהספק הוא שהיה שם נקב מעיקרא והזאב הכניס שיניו בנקב, והיינו שלא נקב הזאב כלל, אך צריך לומר לפירושו דהזאב אינו וודאי נוקב, דאל"כ כיון דב"מ פשיטא דאין צריכין בדיקה, וכיון שהחזיר הזאב ושיניו בנקב והוא וודאי נוקב היכי ס"ד לחוש, הא הוי כתחב בהן מחט בידים, דפשיטא דאין לחוש שמא היה נקב במקום שתחב המחט, דא"כ בליתנהו נמי ניחוש שיש שם נקב, וע"כ דהזאב אינו וודאי נוקב ועכשיו שיש נקב אנו מסופקין אי הזאב נקב או היה שם מעיקרא, ובוודאי כה"ג בשחיטה היה מקום לאסור, אבל הך דהכא כיון דעצם פוגם בוודאי, ואי נאבד הסכין כשר, היכי ס"ד לאסור הא הוי ממש כנקב הזאב לפנינו דאין צריכין כלל לטעמא דנשחטה הותרה, וכ"ש דקשה לדברי התוס' שם דהתם מיירי שיש נקבים שלא במקום שיניו ולכך ס"ד