תפארת יעקב על חולין חלק א נח

א"כ ממילא בטבח שידענו שמשמש ונמצא נקב ג"כ תולין מספק דהוא נקב במשמושו, ובי"ד סי' ל"ו הארכתי בזה, ועוד נדבר מזה אי"ה לקמן דמ"ט גבי מישמוש הטבח ע"ש:

ע"ב בגמ' והא אלו ספק טומאה בר"ה וכו'. סוגיא זו צריכה ביאור דיש לדקדק היכי ס"ד להקשות אטו לא ידע דטומאה מסוטה ילפינן דהא ברה"י באמת טמא, ולא עוד אלא שהוסיף רב שימי להקשות מהך דשרץ בפי חולדה, והרי ע"כ צריך לחלק כמו שדחה דהא ברה"י ספיקו טמא ומ"ש דהכא טהור, אבל הכוונה פשוט דס"ד דאביי שלא למדו מסוטה רק לטמא ברה"י, אבל בר"ה ממילא מסברא טהור כיון שיש לו חזקת טהרה, וממילא רוצה ללמוד דה"ה כל איסור שיש לו חזקת היתר מספק מותר, רק סכנה שאני דאפי' יש לה חזקת היתר אסור מספק, ואהא דחי לי' רבא דמסברא גם בר"ה היה לנו לטמא אפילו יש לו חזקת טהרה כמו בסכנה דחוששין אפילו יש לו חזקת היתר רק טומאה ברשות הרבים מסוטה ילפינן להתיר, דכך הלכתא גמירי שלא לטמאות רק כמו סוטה ואין ללמוד איסור מטומאה, רק איסור דעלמא דמי שפיר לסכנה, והיינו דבא רב שימי להקשות דשם איתא ספק טומאה ברה"י להתיר, והשתא בשלמא אי נימא דבר"ה דטהור מסברא ידעינן כיון שיש לה חזקת היתר, רק ברה"י לטמא ילפינן מסוטה, א"כ אין לנו לטמא רק כמו סוטה ממש דיש בה דעת לישאל, אבל אי נימא דמסברא טמא וכמו כן בכל איסורין כמו סכנה, רק לטהר בר"ה ילפינן מסוטה, א"כ ברה"י יש לנו לטמא בכל גווני כל שאין לנו היתר מסוטה, דהא לא נלמוד היתר רק בר"ה ורה"י קאי אדיניה, ומה הפרש יש בין יש בו דעת לאין בו דעת, ואהא דחי ליה דכמו דילפינן היתר ר"ה מסוטה כן הלכתא למילף היתר רה"י באין בו דעת לישאל, ותרווייהו הלכתא גמירי מסוטה היתר רשות הרבים והיתר רה"י באין בו דעת לישאל, אבל בשאר איסורין לעולם אסור כמו סכנה, ועמ"ש בסמוך בתוס' בד"ה התם:

בתוס' בד"ה הלכתא גמירי לה מסוטה תימא וכו' דבפ' ב' נזירין תנן וכו'. ולפעד"נ דלק"מ דהא בלא"ה יש להבין היכי מקשה התם דהוי ספק טומאה בר"ה, דהא בפרק האשה שנתארמלה דף כ"ז ע"א בעי ר' ירמיה היה שם מחבואה אחת ואינה מחזקת רק אחת אי מצלת על כולם או לא, ופריך מ"ש משני שבילין דאמר ר"י בבת אחת לדברי הכל טמאין ובזה אחר זה לדברי הכל טהורין כי פליגי בבא לשאול עליו ועל חבירו לר"י כבזה אחר זה דמי ולר' יוסי כבבת אחת דמי, והכא נמי כיון דשרי להו לכלהו כבת אחת דמי, והנה רש"י פי' התם דכבת אחת דפליגי דמי ואליבא דר' יוסי דהלכתא כוותיה פריך, והתוס' שם השיגו על פירושו רק הכוונה כבת אחת ממש דלכ"ע טמאין דמי לפי שהדבר ידוע לכל דהרבה כהנות היו שם, והשתא לא מיבעי לפי' התוס' דוודאי הך דשני נזירים כבת אחת דמי, דהא כששואל אחד ואומר שהעיד עליו ע"א שנזרקה טומאה או עליו או על חבירו הרי ממילא שואל הוא על שניהן ולכ"ע טמאין אפי' בר"ה כמו גבי כהנות דהתם, לולא דמי יימר דאיטמי, אבל היכא דבוודאי איטמי הוי כבת אחת, אלא אפי' לפירש"י דהוי כבת אחת דפליגי מ"מ לא שייך לומר דעיקר הקושיא פרק ב' נזירין הוא לר"י דוקא, דהוי ליה לומר דאתיא כר' יוסי, ועכ"פ הוי ליה לומר בקושיא לימא מתניתין דלא כר' יהודה, ומדמקשה סתם ש"מ דלכ"ע פריך, וקשה הא לר' יוסי לא קשיא כלל דאפי' בר"ה טמא דהוי כבת אחת, וכ"ש לשיטת התוס' לכ"ע הוי כבת אחת, וע"כ צריך לומר דאף דהדין שהן טמאים מספק מ"מ כיון דכל אחד ואחד אי לא היתה השאלה רק עליו בלבד כגון שמת השני וכדומה היה הוא טהור מספק דהוי ספק טומאה בר"ה, א"כ ממילא לענין קרבן אפי' נטמא מספק מחמת שהוא שואל בבת אחת ואי אפשר לטהר שניהם, אבל מ"מ קרבן טומאה אינו מחוייב דלא קרינן ביה או הודע אליו חטאתו, דהא לא הודע אליו כלל וכן לחבירו לא הודע, משא"כ ברה"י דכל בפני עצמו ספיקו ברה"י טמא ודינו כוודאי טמא דילפינן מסוטה, א"כ מיקרי שפיר הודע אליו שהוא טמא כיון שהוא טמא מספק כוודאי, רק שאין כל אחד מביא קרבן טומאה מחמת השני, דאי מביאין על תנאי בוודאי יצאו כיון דאחד טהור בוודאי, אבל אחד וודאי מחוייבין דמיקרי שפיר הודע אליו חטאתו, אבל ברשות הרבים דכל אחד טהור גמור, רק מחמת השני שאי אפשר לטהר שניהם הוא שאנו מטמאין, אבל פשיטא שאין זו הודע אליו חטאתו לחייב אותם בקרבן, וכל אחד לא הוי רק ספק מחמת שבאו שניהם בבת אחת, ואין חיוב קרבן בספק כל שלא הודע בוודאי וזה ברור, ומעתה ממילא גם קושיית התוס' לא קשיא כלל, דשפיר ילפינן ספק טומאה בר"ה לטהר מסוטה, ואף דלא דמי להתם דליכא וודאי טומאה, משא"כ בב' נזירות דאיכא וודאי טומאה, מ"מ פשיטא שאין לנו לימוד לטמא בוודאי, דהא לרה"י דסוטה פשיטא דלא דמי, וכיון דאיכא חזקת היתר אי אפשר לומר דשניהם טמאים וודאי רק מספק, ואין כאן קרבן משום אחד מהם בספק, דהודע בעינן והרי לא הודע, משא"כ כדמשני ברה"י, א"כ כל אחד טמא מספק ברה"י כוודאי, רק שאי אפשר שיביאו שניהם קרבן טומאה כיון שאחד טהור בוודאי, ע"כ יוצאין באחד על תנאי, אבל אי מת אחד בוודאי השני מביא קרבן טומאה, דטמא מספק ברה"י כוודאי, כנ"ל:

בא"ד לפי המסקנא דהכא וכו'. הא דלא תירצו בפשיטות כיון דעיקר הקושיא היתה דמשמע הכא דר"ה מסוטה גמרינן והא זהו רק לרבא דלא מחלק בין סכנתא לאיסורא, אבל למסקנא יש לומר דלא ילפינן כלל מסוטה רק כמו שאר איסורין דמותר מספק וסכנה שאני, וצ"ל דהך משמע שכתבו מעיקרא, היינו דמכולה סוגיא הכי משמע, דלא נדחו דברי רבא בהא כלל, רק דמייתי ראיה אחרת לחלק בין איסור לסכנה, לזה הוצרכו לומר דלא ילפינן רק לטהר היכא דליכא חזקה ולא באיכא חזקה, ועוד דמהך דמקוה מוכח דילפינן ר"ה לטהר מסוטה:

בא"ד וא"ת ומסוטה וכו' וא"ת כל ספק טומאה ברה"י וכו'. ולדעתי לק"מ דאטו אנן ילפינן מסוטה, הא פשיטא דליכא למילף מידי, דלטהר בר"ה ליכא למילף, דמאיזה צד נטמא סוטה בר"ה כיון דלא נסתרה, א"כ כל הנשים יהיו טמאות, וכמו כן לטמא ברה"י ליכא למילף כיון שקינא לה ונסתרה, דיחוד אסור בלא"ה וכ"ש כשקינא לה, אבל הלכתא היא הל"מ למילף טומאה מסוטה בכל הפרטים הן בר"ה וברה"י ויש בה דעת לישאל, א"כ ממילא מוכח בר"ה אפי' בלי חזקה, דאי באיכא חזקת טהרה לא צריך הלכתא, דבלא"ה טהור כמו כל האיסורים, וע"כ הלכתא היכא דליכא חזקה, וכמו כן ברה"י לטמא הלכתא היא, ואין נ"מ אי סוטה איתרע חזקה דמ"מ ע"כ הלכתא היא אפי' היכא דאיכא חזקת טהרה, דאי בליכא בלא"ה טמא כמו ספק איסור היכא דליכא חזקת היתר, וע"כ הלכתא לטמא אפילו איכא חזקת טהרה. בא"ד והא דאמרינן פרק כשם וכו'. המשך דבריהם דאי נימא דבר"ה ילפינן היכא דאיכא חזקה, והיינו דבלי הילפותא הוי מטמאין אפי' איכא חזקת טהרה, א"כ לא איצטריך לטומאה ברה"י אפי' היכא דאיכא חזקה, דמ"מ כל שאין ילפותא לטהר ממילא טמא, כמו כל איסורין דאסור מספק אפי' יש חזקת היתר כמו סכנה, אבל לפי מה שהעלו דהיכא דאיכא חזקה בלא"ה טהור, ולא צריך לטהר בר"ה רק בליכא חזקה, א"כ לולא הילפותא לטמא ברה"ר לא היינו מטמאין רק בליכא חזקה, ולא באיכא, דלהא לא צריך קרא לטהר בר"ה דמסברא טהור, א"כ צריך קרא לטמא ברה"י, מיהו עיקר דבריהם תמוהין לפע"ד, דפשיטא דמרב גידל מוכח הכל, דהא קרא קאמר דוקא טהור וודאי יאכל בשר ולא ספק, א"כ מוכח דאפי' איכא חזקה טמא, דהא בעינן דוקא וודאי, גם לא הבנתי כלל הא התם על בשר הקודש דנין, ופשיטא דהיה לבשר חזקת טהרה, מיהו יש לומר דוקא קרא קמא והבשר אשר יגע, וודאי יש לבשר חזקת טהרה ולכך בעינן טמא וודאי, אבל סיפא כל טהור יאכל בשר דמשמע טהור וודאי ולא ספק, שפיר י"ל דוקא אי אותו טהור לא היה לו חזקת טהרה, כגון שטבל במקוה שנמדד ונמצא חסר, אבל באיכא חזקת טהרה יאכל, אבל פשיטא דבלא"ה לא קשיא דהא טהור וודאי אמרינן, וממילא אימעט כל ספק אפי' יש לו חזקת טהרה, כנ"ל:

בגמ' צלוחית שהניחה מגולה ומצאה מכוסה טמאה וכו'. איכא למידק מ"ש מככרות של תרומה דמטהרין אפי' ברה"י משום דאין בהן דעת לישאל, ולמה צלוחית טמאה, ואולי י"ל דדוקא לעיל דהספק הוא אי נגע אי לא נגע, אבל הכא דידענו דנגע אחד רק לא ידעינן אי טהור נגע או טמא נגע, שפיר אזלינן להחמיר שאנו דנין על אדם הנוגע, וזה יש בו דעת לישאל והוא יודע בעצמו מה הוא אי טמא או טהור, ואפשר לומר עוד דמי חטאת שאני דרוב טמאין לחטאת, כמ"ש הרמב"ם בפי' המשנה פי"א דפרה, ובהכי ניחא מה שיש לתמוה לפירש"י דדייק דלא נתקדשו דאי נתקדשו טמאה דקתני למאי דבלא"ה מי חטאת מטמאין, ויש לתמוה הא צריך לומר טמאה לטמא צלוחית, ודוחק לומר דסובר דצלוחית בלא"ה טמאה דמי חטאת שבתוכה מטמאין אותה, ואף שאינה טמאה לחזור ולטמא המי חטאת משום דטומאה מהם באה, אבל לענין לטמא אחרים טמאה מכח מי חטאת, זהו דוחק, ועוד קשיא הא נ"מ טובא בין טומאת מי חטאת טהורין לבין מי חטאת שנטמאו, דקילי טפי ואינן חמורין לטמא כמו מי חטאת המטהרין, ולהנ"ל ניחא דוודאי הך טומאה דהכא רק להחמיר הוא, דהך דרוב טמאים לחטאת אינן טמאין מדאורייתא לחטאת, הילכך ממילא אין טומאה זו רק להחמיר ולא להקל, וכמו כן לענין לטמא צלוחית שפיר מהני שאין בה דעת לישאל, דלטמא צלוחית אין רוב טמאים, כנ"ל:

שם אם יכולה חולדה לשתות. פירש"י ב' טעמים ולשני הטעמים צריך לפרש קודם קידוש, דלאחר קידוש אין מלאכה וחיותו בכלי פוסלת, ולפי זה היה לו לרש"י להכריח מעיקרא ברישא בלא"ה דמיירי קודם קידוש, דאי לאחר קידוש היכי קתני עלה סיפא אם יכולה חולדה לשתות פסולה, מאיזה טעם פסולה כיון דאחר קידוש הוא, ומהאי טעמא נמי אין ליישב דלכך נקט במתניתין פסולה ולא טמאה דמיירי אחר קידוש, דא"ר למה בסיפא פסולה מכח נחש וחולדה, ואפשר לומר דאין כוונת רש"י מכח מלאכה הפוסלת קודם קידוש, דמלאכה זו פוסלת אפי' שלא בגופן, כמו שכתב הר"ש שם פי"א דפרה, וכל המים נפסלו, אבל באמת אין מלאכת החולדה ששתתה פוסלת, רק הכוונה כל שנעשה בהם מלאכה בגופן פוסל משום היסח