תפארת יעקב על חולין חלק א נז

דגם עכשיו מותרת היא, אבל בנולד לה ריעותא מחיים הרי מעולם לא הותרה אפילו קודם הריעותא שהרי היתה בחזקת איסור, והרוב בעצמו אינו יכול להועיל כיון שנולד ריעותא ודו"ק, ועמ"ש בסמוך:

ובזה מיושב היטב מה שהקשו התוס' לקמן פרק א"ט למה קי"ל חוששין לספק דרוסה נימא נשחטה הותרה, ואין לומר משום שנולדה הריעותא מחיים דהא בפרק ד' אחין אמרינן אשה זו בחזקת היתר לשוק עומדת וכו' ע"ש, ולהנ"ל לק"מ שאין לבהמה שום חזקת היתר מעיקרא בחיים אפילו בלי שום ריעותא, שאם היתה לה חזקה לא הוי ילפינן דאזלינן בתר רובא מפרה אדומה, וכן מעולה, ומשחיטה עצמה, רק רובא הוא, וכל דאיתייליד ריעותא איתרע רובא שאין רוב אינן טריפות בריעותא זו, והטעם שאין לה חזקת היתר משום דבחזקת איסור קיימא ואנו אומרים שלא תשחט כהוגן עד שיודע לך שנשחטה כהוגן, ולכך לא שייך לומר דבהמה בחייה יש לה חזקה שאם תשחט תהא מותרת, דשמא לא תשחט כהוגן, ואדרבא כל דלא ידענו בבירור שנשחטה כהוגן מוקמינן לה בחזקת איסור, משא"כ שם פרק ד' אחין יש לאשה זו חזקת היתר קודם שזרק לה הגירושין, דאז היתה בחזקת שאם ימות בעלה מותרת לשוק בוודאי, לכך גם אח"כ מוקמינן לה בחזקה דמעיקרא, אבל כאן בחייה של הבהמה אסורה היא, ולא שייך לומר שיש לה חזקת היתר אם תמות תהא מותרת, דאדרבא תהא אסורה, ואין דנין על בהמה דמסתמא תשחט כהוגן, דמהאי טעמא בעינן עד שיודע במה נשחטה, והיינו דאמרינן הכא נשחטה הרי היא בחזקת היתר דכיון שנשחטה כהוגן הותרה וודאי מכח הרוב, וכיון שהותרה ונולד אח"כ ריעותא מוקמינן לה בחזקה שהיתה אחר שחיטה טרם שנולד הריעותא, משא"כ בדרוסה שנולד מחיים שוב אין לה שום חזקה דמעיקרא, פשיטא שאין לה חזקה של היתר, אדרבא חזקת איסור יש לה ואין לה חזקה ברורה שתבא לידי היתר כלל, ואם באנו להקשות מ"ש דגבי ערוה אמרינן דהיתה מעיקרא בחזקת היתר לשוק והרי היתה בחזקת איסור לשוק מכח אשת איש, כמו דכאן אין לה חזקת היתר משום דאסורה בחייה מכח אבר מן החי או אינה זבוחה, ומ"ש התם דמיקרי חזקת היתר, אבל הא לא קשיא כלל דשם אנו דנין להתירה לשוק במיתת הבעל, שפיר אנו אומרין שהיה לה חזקת היתר לשוק מעיקרא ע"י מיתת הבעל, משא"כ כאן לא שייך לומר שיהא לה היתר ע"י מיתת. הבהמה, דאטו מיתת הבהמה מתרת הבהמה, שחיטה מתרת ואינה כלל בחזקת שתשחט כהוגן, דלכך ספק בשחיטה פסול, ולא אמרינן דהיה לה חזקה שתשחט כהוגן ונעמידנה בחזקת היתר דמעיקרא, וע"כ שאין לבהמה חזקה שתשחט כהוגן, א"כ ממילא אין לה שום חזקת היתר מחיים, רק רוב יש לה דאינה טריפה, וכל שנולד ריעותא איתרע הרוב, ואין לבהמה חזקת היתר רק כשנשחטה שחיטה הגונה וודאי אז מותרת היא מכח הרוב, וממילא אי איתייליד ריעותא אח"כ מוקמינן לה אחזקת היתר שהיה לה תיכף אחר שחיטה וזה ברור, ועוד אבאר בזה לקמן פרק א"ט במקומו ולקמן די"א ע"א בס"ד:

שם ולימא נשחטה הותרה הא קמ"ל כדבעא מיניה רבי אבא מר"ה וכו'. איכא למידק היכי ס"ד להקשות הכי, כיון דבהדיא קאמר עד שיודע לך במה נטרפה, הרי מפורש דבא לומר שאינה טרפה רק כשיתברר בוודאי שהיא טרפה לא מספק, גם למה נקט כדרבי אבא, אטו ליכא שאר ריעותא דאיתייליד רק כדר' אבא, ונראה לי דהכי מקשה דע"כ לא היה כוונת ר"ה שכל שנשחטה שוב לא מיטרפה רק בבירור גמור, דפשיטא דכל דאיתייליד ריעותא בריאה שאנו יודעין דאותה ריעותא היה לה מעיקרא, ממילא לא שייך לאוקמה בחזקת היתר, כיון דחזקה זו אינה רק מכח רובא, והרי נתגלה הדבר בבירור. שלא היתה בהמה זו מכלל הרוב, דהא היה לה ריעותא כגון ריאה דאוושא וכדומה מדבר הצריך בדיקה, ואי לא בדק טריפה דאין רוב בהמות בריעותא זו כשרות, וכל שנתברר בוודאי שאינה מכלל הרוב ולא היתה מעיקרא בכלל הרוב, הרי נתברר בוודאי שלא היתה לה חזקת היתר אחר שחיטה וממילא טרפה מספק, וע"כ דבא לומר שכל שנשחטה אינה צריכה בדיקה עוד ומוקמינן לה בחזקת היתר, ואהא מקשה ולימא נשחטה הותרה ואנו יודעין שהיא מותרת תיכף, ואין צריך שום בירור עוד שאינה טרפה, ואהא משני דקמ"ל בהך עד שיודע כדר' אבא, דריעותא כזו אנו מסופקין שאין לבהמה שום ריעותא כלל רק הזאב נקבה, א"כ אחר שחיטה היתה מותרת בוודאי דאז לא היה לה שום ריעותא, ומה שנולד עכשיו לא נתברר לנו כלל אם היה לה ריעותא מעולם, ושפיר אמרינן כמו אחר שחיטה היתה בחזקת היתר שאין לה ריעותא כלל, מעמידין אותה בחזקתה דגם עכשיו אין לה ריעותא כלל, ובני מעיים שלימין הן כמו שאר ב"מ רק הזאב נקבם, כנ"ל:

שם מי חיישינן שמא במקום נקב נקב. פירש"י מי חיישינן שמא במקום נקב שהיה בו תחילה איתרמי ליה השתא שהכניס בו שיניו וטרפה וכו'. ותמהני מאוד היכי ס"ד לחוש לזה כיון דאי ליתנהו כשר לכ"ע דאין צריכין בדיקה כלל, וכ"ש שהבדיקה תעכב, א"כ כיון דהזאב בוודאי נקב היכי ס"ד לחוש שמא היה נקב במקום זה ממש, דהא הוי ממש כנטל וליתנהו, וצריך לומר דסובר רש"י דאין הזאב נוקב בוודאי בשיניו, ואפשר שאי היה שלם במקום זה לא היה נוקב כלל, רק לפי שהיה נקוב הכניס שיניו בנקבים שהיו מקודם, ושפיר מספקא לן אי באו נקבים הללו מן הזאב, או הוא לא נקב כלל רק הכניס שיניו בנקבים דמעיקרא, אלא שעדיין יש לדקדק למה לו לומר אלא שנטלן והחזירן כשהן נקובים, הא היינו הך דמעיקרא דבא זאב ונקב ב"מ, ואף דחזי ליה מ"מ שמא במקום נקב נקב, ומעיקרא לא ראו אי היה שם נקב, וצ"ל דמשמע להו בא זאב ונקב ב"מ היינו דראינו אותו נוקב, ולא שייך נקב רק במקום שהוא שלם ולא במקום נקוב, ושפיר מקשה הא חזינן דהוא נקבינהו, ואהא משני דהחזירן נקובים דהיינו שיניו תחובים בהם ואין ידוע אי הוא נקבם או הכניס שיניו בנקבים שהיו מעיקרא, אבל כל זה דחוק לפע"ד ולשון במקום נקב נקב משמע דידוע דהזאב נקב, דלא שייך נוקב במקום שהיה נקב רק שמכניס שיניו לא שנוקב, לכן נראה לי דהכוונ' שיש שם הרבה נקבים שלא במקום שיניו כלל, והיינו דקאמר שהחזירן כשהן נקובים, דמשמע לא ששיניו תחובים בהם, רק כיון שמביא אותם בשיניו ממילא שיניו ג"כ תחובים בהם, רק שיש נקבים בלא"ה, ומי חיישינן שמא במקום שהיה שם נקב נקב הזאב עוד, או שכל הנקבים נעשו ע"י הזאב, ואין הכוונה במקום נקב בתוך החור ממש, דבזה לא שייך נקב רק משך הב"מ סביב שם קורא מקום, ובמקום משך שהיה שם נקבים נקב הזאב ג"כ והוסיף נקבים, ועמ"ש עוד בתוס' בזה ובסמוך בגמרא:

שם איתיביה ראה ציפור המנקר בתאנה וכו'. לכאורה תמוה דאי אסור לאכול תאנה ואבטיח בלי בדיקה על נקב, א"כ היכי מקשה מינה להך דהכא, דהכא כיון שאין צריך בדיקה כלל ממילא אין חוששין לנקב, אבל התם עכ"פ כיון דציפור ניקר התאנה הרי אין למקום זה בדיקה כלל עכ"פ, והרי אסור לאכול בלי בדיקה, ואי דבאמת גם תאנה ואבטיח אין צריך בדיקה, וכן הוא האמת שכל שהם שלימים אינן צריכין בדיקה ואוכל אותם בלילה ואינו חושש, א"כ הא מעיקרא כדקס"ד דבא זאב ונקב ב"מ פריך הא חזינן דנקבינהו, אלמא פשיטא ליה דבכה"ג אין לחוש, א"כ הכא הרי קתני ראה ציפור המנקר בתאנה א"כ אין לחוש ג"כ כמו בזאב דלא חיישינן כה"ג, ואי נימא דקשיא ליה אי דחזי דציפור נקב פשיטא דאין לחוש כדפריך בזאב הא חזינן דנקבינהו, אבל מ"מ קשה לפירש"י הנ"ל דעיקר הכוונה דלא ידענו אי הכניס שיניו בנקב שהיה או הוא נקב, א"כ כה"ג לא הוי ליה לומר ראה ציפור המנקר דמשמע בהדיא דהוא ניקר, וגם פשיטא דאפי' היה שלם היה מנקר, א"כ הוי כמו בזאב היכא דנטל וליתנהו כיון דאין צריך בדיקה כל שהפרי שלם, ומזה נראה לי ראיה למה שכתבתי מקודם דהך דזאב מיירי שיש נקבים שלא במקום שיניו, והספק אי נתלה הכל בזאב או דנימא דבלי נקבי הזאב היה ג"כ נקבים שלא במקום שיניו, ומייתי מהך דציפור דג"כ ע"כ בהכי מיירי שיש ניקורין בלא"ה, דאל"כ פשיטא שאין לחוש לכלום דהא הציפור והעכבר בוודאי נקבי, ומאיזה צד ניחוש שהיה ניקב במקום שנקבו הם ממש כיון דאין צריך בדיקה כנ"ל, ועמ"ש בתוס':

בתוס' בד"ה א"ל אין חוששין שמא במקום נקב נקב ואפילו יש נקבים הרבה שלא במקום שיניו מסתברא וכו' כי היכי וכו' דבריהם צריכין ביאור במה נפשך אי ס"ל דכאן במקום שיניו מיירי רק דהם רוצים להוכיח מטבח דאין קפידא בזה רק אפי' שלא במקום שיניו תולין, א"כ היכי ס"ד להוכיח מטבח כיון דטבח דמי לשלא במקום שיניו, והרי התם הך דטבח למדו מכאן משום דתלינן בזאב, ומנא לן להוכיח מזאב לטבח, דזאב הוי במקום שיניו וטבח הוי כשלא במקום שיניו, ואי יש להם הוכחה מהך דהכא דע"כ אפי' שלא במקום שיניו מכשירין הכא, א"כ לא היה להם להביא מטבח רק מהכא, וצריך לומר דכוונת התוס' דהם נסתפקו באמת בפי' סוגיא זו, אי הכוונה כפי הנראה מפירש"י דהך במקום נקב נקב היינו דחיישינן שהזאב לא נקב כלל רק במקום שהיה נקב הכניס הזאב שיניו, או שנפרש במקום ובמשך שהיה נקב הוסיף הזאב ג"כ נקב בשיניו, וכבר כתבתי בגמרא שיש קצת הכרח מלשון במקום נקב נקב, דמשמע דהזאב נקב לא שהיה נקב באותו מקום שיניו ממש דלא שייך נקב בנקב, ועוד קצת הכרח לזה, אבל לפי שלא היה להם זה להכרח גמור, ומפירש"י נראה להיפוך, לכך כתבו דמסתברא אפי' שלא במקום שיניו תולין, והיינו דמשמע להו דטבח דומה לשלא במקום שיניו, ואי ס"ד דהכא הכוונה במקום שיניו היכי ילפינן טבח מהך דזאב דהכא, וע"כ דהכא הכוונה אפי' שלא במקום שיניו, והך במקום נקב נקב הכוונה דלא כפירש"י רק באותו משך היו נקבים בלא"ה והוסיף הזאב נקבים, או דנימא דכולם עשה הזאב, והיינו שאנו מדמין משמוש יד הטבח לנקבי זאב שלא במקום שיניו, משום דשלא במקום שיניו אינו ברור לנו ששם נקב הזאב, רק דתולין דמסתמא משמש בכל מקום ונקב,