תפארת יעקב על חולין חלק א נו

בעיקור או פיסוק סימני' ובהמה מתה בעקירה זו, פשיטא דמודה שמואל דעקירה אינה שחוטה, ואי יפסיק ביד ושט וקנה של עוף פשיטא דאסור, וממילא לכ"ע לא מהני בהא שחיטה, כיון שנטרפה ונתנבלה קודם, רק עיקור דהתם היינו שמוטה, והא דלא פי' כאן שמוטה, או משום דמרא דשמעתא שמואל, ואסור לאכול סתמא קאמר, אפילו שחיטת עוף, או משום דטבח אין צריך שידע זה כלל כיון שאין צריך נבדוק, ומן הטעם זה אני תמה ביותר על דברי הר"ן, דכאן פי' כבה"ג דעיקור דהכא היינו שמוטה, ובתר הכי גבי טבח צריך שיבדוק בסימני' הביא דברי בה"ג שצריך לבדוק ג"כ על סימני' עקורים, והשיג עליו דבהמה בחייה בחזקת שלא נעקרו סימני' קיימא, והרי הוא סותר דברי עצמו, שאם נפרש עיקור דכאן על שמוטה וסימני' עקורים דלא מהניא בהו שחיטה, ע"כ צריך לומר דצריך לבדוק אחר זה ואי לא בדק טריפה, דאל"כ מה צורך שידע דין שמוטה, ולמה אסור באינו יודע לאכול משחיטתו, כיון דאפילו יודע אין צריך לבדוק ולא חיישינן לזה כלל, וזה ברור:

בגמ' לא בדק מאי טרפה ואסורה באכילה וכו' בחזקת איסור אמרינן בחזקת טומאה לא אמרינן. דבר זה צריך בירור, דהיכי ס"ד לומר שתהא טרפה ולא נבלה, דאי גמר השחיטה אף טרפה אינה, ואי לא שחט רוב סימני' ממילא נבלה הוי, [ומהאי טעמא נראה דכתבו התוס' דמדאורייתא שרי' דרוב שוחטין ב' סימני' ולא החמירו לעשות נבלה, אבל יש לתמוה על פירושם כמו שאבאר בתוס', ולפי מה שפירשתי דברי התוס' ממילא אי אפשר לומר כן לדעת הרמב"ם דפסק דהוי נבלה וודאי דאורייתא, עיי"ש] ונראה לי ליתן קצת טעם לזה לפי דמצינו שנחלקו ר"ע ור' ישבב בכל פסול בשחיטה דלר"ע אינו רק טריפה ולר' ישבב נבלה, ותנן התם דכלל אמר ר' ישבב כל שנפסלה בשחיטתה הוי נבלה, וכל ששחיטתה כראוי ודבר אחר גרם לפסול הוי טריפה, ולזה סובר הך מ"ד טרפה דכיון דבחזקת טומאה לא אמרינן (וממילא יש לה חזקת טהרה דמעיקרא היתה טהורה, א"כ מצד טומאה לא היה לנו לטמאות אותה, ולא היה לנו לחוש, רק מה שאנו חוששין הוא מצד חזקת איסור דמעיקרא, א"כ הוי כדבר אחר גרם לה לפסול, כיון שאין מה שאנו פוסלין שחיטתה מצד השחיטה שלא היתה כהוגן ונתנבלה, דאדרבא חזקת טומאה אין לה, רק שפוסלין אותה מכח חזקת איסור, שהרי הוא שחט ככל השוחטין, ומצד טומאה לא היה צריך לבדוק כלל, שאינה בחזקת טמאה מעיקרא, דמהאי טעמא אין צריך לבדוק על עיקר סימני' שאינה בחזקת סימני' עקורים, א"כ גם בחזקת טומאה לא היתה, רק מצד חזקת איסור דנין, ובכה"ג לא מיקרי נפסלה בשחיטתה רק דבר אחר גרם, ומ"ד נבלה ומטמאה סובר כיון דענין נבלה הוא שאינה זבוחה וגם מעיקרא היתה אינה זבוחה, מיקרי שפיר נפסלה בשחיטתה ולא דבר אחר גרם, מיהו יש לדקדק נהי דלית לה חזקת טומאה, מ"מ מספק תהא מטמאה עכ"פ, וצריך לומר דכיון דלא חשיב לה חזקת טומאה ממילא יש לה בהיפוך חזקת טהרה ועמ"ש בסמוך בגוף דברי ר"ה ובתוס' בד"ה ואסורה באכילה:

בתוס' בד"ה כדי ביקור טבח חכם ואע"פ שיש סכין גדולה וכו'. ולדעתי נראה דוודאי עיקר טעמא דר"ש דת"ק סובר כדי שחיטת בהמה אחרת, דאי ששהה שיעור זה הוי מה שישחוט כאן כשחיטה אחרת, ור"ש סובר דאין צורך רק כל ששהה שיעור שיבדוק הסכין לשחוט בו בהמה אחרת הוי מה שגמר כאן כשחיטה אחרת, וממילא לעולם תלוי באותו סכין ששחט בו, כל ששהה כדי שיבדקנו לשחוט בו בהמה אחרת, הוי הגמר שחיטה אחרת, והוי כב' שחיטות, תדע דלפי דבריהם אכתי נתת דבריך לשיעורין, דאי הבהמה גדולה צריך שיעור יותר, ובקטנה שיעור קטן, והרי לת"ק בשיעור שחיטת בהמה אחרת לא חילקו, רק בין דקה לגסה ובהמה לעוף, אבל בגסה עצמה לא חילקו בין גדולה לקטנה, ולמה לר"ש נחלק בכך, ובהכי ניחא לי מה שיש לדקדק היכי ס"ד דר"י קאמר שיעור שילך לחכם לבדוק הסכין, והרי אפילו תימא דנתן דבריו לשיעורין, דהיינו אי החכם רחוק או קרוב, אבל בלא"ה אי אפשר לומר כן, דהא שיעור שהייה מהל"מ הוא, וכיון דבדיקת סכין לחכם אינו מן התורה כלל, רק מדרבנן מפני כבודו של חכם, א"כ פשיטא דשיעור התורה אינו אלא כבדיקת סכין סתם, והיכי נימא שילך לחכם ופחות מזה אינה שהייה, ולהנ"ל ניחא דענין שיעור השהייה מן התורה היתה שיהא שהות לבדוק הסכין לשחוט בו אחרת, וממילא הוי שחיטה זו שיגמור כב' שחיטות, כיון שהיה באפשר לשחוט אחרת בשהייה זו, ולכך ס"ד דממילא כיון שאמרו חכמים שצריך לילך לחכם ובלעדו לא יוכל לשחוט, א"כ ממילא לא שהה כשיעור שיוכל לשחוט אחרת, וכיון דאחרת לא היה יכול לשחוט וזו יכול לשחוט דכבר נבדק אצל חכם לבהמה זו הוי שחיטה אחת, ולכך מקשה דנתן דבריו לשיעורין רק כל שהיה יכול לבדוק הסכין לשחוט אחרת כשהוא עצמו חכם הוי שהייה, כנ"ל:

בד"ה אסורה באכילה משום דרוב פעמים שוחט שפיר ושרי' מדאורייתא לא החמירו לעשות נבלה. תמוה לי דא"כ היכי קאמר דפליגי בחזקת טומאה וחזקת איסור, דהא טעמו משום דמדאורייתא שריא, והרי חזקת איסור אמרינן ומ"מ שרי' מדאורייתא, א"כ אפילו אי חזקת טומאה אמרינן ג"כ מ"מ בטומאה לא החמירו ועוד דמשמע מדבריהם דלכ"ע שרי' מדאורייתא, דאי דפליגי בהא, לא הוי להו לומר משום דרוב פעמים וכו', רק הך מ"ד הכי ס"ל, ועוד אי פליג אידך דמדאורייתא אסורה, במאי פליגי בהא, דהא חזינן דמ"ד טריפה דמודה לחזקת איסור ומ"מ שריא מדאורייתא, מיהו בהא היה אפשר לומר דבהא תליא, דאי חזקת טומאה ג"כ אמרינן לא שריא מדאורייתא ולכך מטמאה, אבל אי רק חזקת איסור אמרינן, ממילא מוקמינן חזקת איסור נגד חזקת טהרה ושרי' מדאורייתא מכח רובא, אבל וודאי אין זה במשמע בדברי התוס' דפליגי בהא, ואי תרווייהו מודה דהוי דרבנן, א"כ לימא דבהא פליגי, דמ"ד טרפה סובר דלא החמירו, ומ"ד מטמאה סובר דכיון דפסול בשחיטה הוא החמירו גם לענין טומאה, לכן נראה לי דכוונת התוס' לפי מה שנודע דעת ר"ת, דאף דלא קיימא לן כר"מ דחייש למיעוטא, היינו דוקא היכא דליכא חזקה בהדה, אבל היכא דאיכא חזקה בהדי מיעוט חוששין להחמיר כר"מ, והיינו מדרבנן, דר"מ דחייש למיעוט היינו מדרבנן], ודוקא לענין רוב מצויין דהוי מיעוט דלא שכיח, אבל היכא דהוי מיעוט דשכיח חוששין לו היכא דאיכא חזקה, והשתא שפיר כתבו התוס' דמ"ד טרפה סובר כיון דמדאורייתא שריא רק מדרבנן החמירו, וה"מ לאכילה דאיכא חזקת איסור בהדי מיעוטא, וכאן הוי מיעוט דשכיח דהא צריך לבדוק אחר זה, אבל לענין טומאה כיון דבחזקת טומאה לא אמרינן, הוי ליה מיעוט גרידא ולא חיישינן ליה, ומ"ד מטמאה סובר דחזקת טומאה ג"כ אמרינן, כיון דטומאה בשחיטה תליא כנ"ל, וכבר כתבתי בגמרא לפרש לדעת הרמב"ם ז"ל דסובר דהוי נבלה וודאי, עיי"ש:

בגמ' בחזקת איסור עומדת וכו' בחזקת היתר. כבר ביארנו ריש פירקין שזה שאמר בחזקת איסור עומדת, אין הכוונה כמו חזקת היתר ממש שיהא וודאי נבלה, דהא כל ספק בשחיטה אינו רק ספק ולא וודאי, רק הכוונה שאם לא היינו מחשבין בחזקת איסור ממילא הוי בחזקת היתר, כי כל בהמה שלא נפל בה ספק, אי אפשר רק או שנחשוב אותה בחזקת איסור מחמת אבר מן החי, ואי לא נחשב זה חזקת איסור ממילא ע"כ היתה בחזקת היתר כי מסתמא תשחט כהוגן ותהא מותרת, וכיון שבהמה טהורה היא חשובה בחזקת היתר, קמ"ל דכל בהמה בחזקת איסור מיקרי כל שלא נשחטה, הילכך ממילא אף שאי אפשר לדון מחמת זה דוודאי שהה או דרס, דאטו בשביל שהיתה בחזקת זה מעיקרא כשל נשחטה נאמר דעכשיו דנשחטה נתחדש בה מעשה המנבל אותה, ורק הכוונה כיון שהיתה בחזקת איסור, ממילא לא היה לה חזקת היתר ואסורה מספק, וזהו בספק אם אירע ונתחדש בה מעשה המנבל כגון שהייה דרסה וכדומה או שמוטה, אבל לא בדק בסימני' דהחשש הוא שלא נתחדש בה מעשה המכשיר, ממילא הוי חזקת איסור כמו חזקת היתר דדנין לוודאי שלא נתחדש בה מעשה המטריף, כמו כן מחמת חזקת איסור דנין לוודאי שלא נתחדש בה מעשה המתיר והוי וודאי נבלה, ולכך בכל ספק בשחיטה פסק הרמב"ם דהוי ספק נבלה, רק בלא בדק בסימנין פסק דהוי וודאי כפשטא דברייתא נבלה ומטמאה במשא, כנ"ל:

ודע דמה שאמר נשחטה בחזקת היתר עומדת אין זו חזקה גמורה, דאיזה חזקה היה לה, לא מיבעי אם היא פחותה מי"ב חודש, דלא היה לה חזקה מעולם שנעמידנה על חזקתה, אלא אפילו היא יתירה על יב"ח, מ"מ כבר כתבו התוס' לקמן דהא לא הוי חזקה כיון שלא נתבררה בשעתה, ועכ"פ מוכח כיון דילפינן דאזלינן בתר רובא מפרה אדומה, שאין לבהמה שום חזקה, רק הך חזקה דהכא היינו מכח רובא דרוב בהמות אינן טריפות, וכן משמע בפירש"י בד"ה ואע"ג דכתב מוקמינן לה אחזקת היתר דסתם בהמה אינה טרפה, משמע דחזקה מכח הרוב הוא, אבל מ"מ יש להבין למה נקט חזקת היתר ולא קאמר נשחטה אזלינן בתר רובא, ונראה לי דלא שייך דאזלינן בתר רובא, רק אי אותו הדבר שדנין אין בו השתנות מן הרוב, כגון רוב מצויין אצל שחיטה, ורוב נשים בתולות נשאות וכדומה, אבל כאן באתייליד ריעותא שיש בזו שינוי מן השאר, לא שייך בזה רוב, דאין רוב בהמות עם ריעותא כזו כשרות, והיינו דקאמר דכיון שנשחטה כל דלא אתייליד ריעותא הרי הותרה מכח הרוב, וממילא מוקמינן לה בחזקתה של היתר עד שיודע שהיא אסורה, ואפי' אתייליד ריעותא הרי היא בחזקתה שהיתה קודם דאיתייליד הריעותא, ובהכי ניחא מה דלא מוקמינן בחזקת היתר גם באיתייליד ריעותא מחיים, כיון דמתורת רוב אנו דנין דרוב בהמות אינן טריפות, א"כ רוב זה יש לה מחיים ג"כ, ולהנ"ל ניחא דוודאי כל היכא דאיכא ריעותא לא שייך רוב, רק באיתייליד ריעותא אחר שחיטה, אז דנין מכח חזקה שהיה לה קודם שנולד הריעותא היתה בחזקת היתר, מוקמינן לה אחזקתה