תפארת יעקב על חולין חלק א נה

במחשבתו דבר שלא עשה ויחשוב בבירור גמור שעשה דבר שלא עשה, ולא שייך שכחה רק על מה שהיה, לחשוב שלא היה, כמו שהארכתי בזה בספרי תפארת יעקב על ח"מ סי' ע' עיי"ש, ולכך בפרק שבועת העדות שהוא אומר לא עברתי ועדים מעידין שהשתין מים, פירש"י כפשוטו דלפי דדבר זה לא הוי רמי' עליה שכחו שלא שם לבו בשעה שהשתין לזכור מקום שהשתין, אבל בפרק שבועת הדיינין שאמר על דבר שלא היה, שזוכר שהיה, שפרע בפני פלוני ופלוני מה שלא היה, לא שייך לומר שלא שם לבו בשעה שפרע לזכור, דבשביל זה לא שייך שיזכור שפרע בפני פלוני מה שלהד"מ, לכך הוכרח לפרש דעכשיו בשעה שאמר פרעתיך בפני פלוני, לא אמר דרך בירור גמור, שלא שם לבו לומר דבר ברור בזה, כיון שלא היה צריך לאומרו כלל, ולא נתיישב לזכור שמא אינו כן, ובדרך ספק אמרו, לא בוודאי, ומהאי טעמא פי' הרמב"ם שם על העדים, דקשיא ליה כהנ"ל, אבל על העדים שייך שפיר, דבשעה שפרעו בפניהם לא שמו לבם לזכור ושכחו המעשה שנעשה, לכך אומרים להד"מ, ורש"י לא ניחא ליה לומר על ב' עדים דלאו אדעתייהו, לכך הוכרח לפרש מה שפירש, והבט וראה דבשבועת העדות קאמר רבא עביד לה ולאו אדעתיה, ובשבועת הדיינין קאמר מילתא דלא רמיא עליה דאיניש לאו אדעתיה, ולא קאמר עביד לה והיינו כהנ"ל, דשם בשבועת העדות אמרינן דאז כשהשתין מים עשה הדבר ולאו אדעתיה ושכחו, אבל בשבועת הדיינין לא שייך זה רק עכשיו כשאומר פרעתיך בפני פלוני ופלוני לאו אדעתיה, ואינו אומרו בבירור גמור, כיון שאין לו נפקותא בזה, ולא היה צריך לאומרו, ולא דיקדק לומר דבר ברור, ולפי זה הך דהכא דהוא ג"כ כהך דפרק שבועת העדות, שפיר יש לומר דבשעה ששהה או דרס לא הוי רמי' עליה ולאו אדעתיה, ושכחו וחושב שלא שהה ולא דרס, אבל מ"מ נראה לי ברור שאין זו ראיה כלל, ולא דמי להך דשבועת העדות ג"כ, דמ"מ התם בשעה שאמר לא עברתי לא רמי אנפשיה למידכר בבירור אם עבר, דמה נפקא מינה אפילו עבר, כיון שלא לוה מעות מאי איפכת לן, אבל הכא כיון דאומר ברי לי ויודע שיש איסור בדבר, מנין שלא יהא נאמן, דרמי אנפשיה לזכור היטב, כיון דעכשיו רמי' עליה, והיה אפשר לומר דהכא לא מהני מצד אחר, שאנו אומרין שאפילו בשעה ששהה ודרס לא הרגיש כלל ולא ידע כלל שעשה, כיון שלא היה יודע שיש איסור בדבר ולא היה רגע אחת שידע, א"כ אי אפשר למירמי אנפשיה לזכור, אבל אין ראיה לזה מהך דשבועות, ואין זה ענין להתם כלל, ועכ"פ פשיטא דהוי ליה לומר כאן דקמ"ל דאפ"ה לא מהימן ואסור לאכול משחיטתו, וע"כ דכה"ג נאמן, מיהו נראה לי עיקר דלא נתכוון רש"י ז"ל כאן בדבריו להכשיר כשאומר ברי לי כמו שאבאר:

והוא דבלא"ה נראה לי ברור, שאינו נאמן כאן לומר ברי לי שלא שהיתי ולא דרסתי, דהא ע"א אינו נאמן באיסורין באיתחזק איסורא, רק היכא דהוי בידו, או מכח רוב מצויין אצל שחיטה מומחין, וזה כיון שאינו יודע ה"ש, ואין בידו לשחוט יפה, פשיטא דאינו נאמן, ואדרבא הרי עבר ושחט מה שלא היה רשאי לשחוט, ונפיק מכלל הרוב שאין שוחטין רק מומחין, א"כ היכי נאמין לו שלא שהה, זהו כוונת רש"י ולא ידע, דלכך אין לסמוך עליו משום שהיה בידו שלא ישהה ולא ידרוס, דאינו יודע שאסור לעשות כן, וממילא מאכילה לנו, אף דעכשיו יודע דאסור דמשקר כיון שלא היה בידו לשחוט יפה, והיינו דלא קאמר הכא דקמ"ל אפילו אמר ברי לי, דפשיטא דע"א אינו נאמן באיסורין באיתחזק איסורא ולאו בידו, ואי דיאמר דקמ"ל אפילו יש עוד אחד שאינו יודע ה"ש ומעיד כדבריו, מ"מ חדא דזה לא הוזכר רמז שיש כאן עוד אחר עמו ואומרים ברי, ועוד דבב' אפשר דנאמנים באמת, דלא דמי להתם כלל, ואפילו לפי' הרמב"ם התם דעדים לאו אדעתייהו, שאני הכא דעכשיו שחט ואומר ברי לי לא אמרינן דשכח תיכף כנ"ל, ובעיקר קושית הרשב"א דנימא דקמ"ל אפילו אמר ברי לי, לפי מה שכתבתי מקודם דעיקר בא ליישב הך אלו הן ה"ש דבמוחזק סגי בעיקרי ה"ש, א"כ לא מצי לשנויי דקמ"ל אפילו אמר ברי לי, דמ"מ אלו הן הלכות שחיטה למה לי הא כלהו תננהו, והוצרך לאוקמא במוחזק וזה ברור לפע"ד:

בתוס' בד"ה כלהו תננהו פי' בקונ' וכו' ותימא וכו' ששחט בסכין פגומה וכו'. דבריהם אינם מובנים דהיכי ס"ד דכוונת רש"י ששחט בסכין פגומה, מה צורך לו להביא מהך דשחט ושט ופסק גרגרת באידך פירקין, הוי ליה להביא מהך דחוץ ממגל קציר והמגירה דאיתא לקמן בפירקין, ודוחק לומר משום דאינך הלכות שחיטה הם בפרק השוחט, מייתי עיקור נמי מהתם, כיון דהתם לא הוזכר סכין פגום כלל, ובפרקין מפורש מגל קציר ומגירה, [ועוד אבאר בסמוך דסכין פגומה לא מצי לחשוב כלל], ונראה לי דוודאי כוונת רש"י כפשוטו שפסקו ביד, ומ"מ שייך לה"ש, תדע דלקמן קאמר שחט את הושט ופסק הגרגרת, ולמה נקט לה כיון דאינו בכלל שחיטה כלל הוי ליה לומר שהרגה, גם בתר הכי קתני שהמתין עד שמתה, ומה נפקא מינה שמתה או הרגה, וכיון דלקט פסק הגרגרת היינו הך שמתה, וברור דפסיקה בגרגרת הוי שחיטה פסולה, והיינו כיון דחזינן דהיכא דחצי קנה פגום והוסיף כל שהוא וגמרו כשר, ובהיפוך פסול אף ששחט משהו ראשון ופגמו מצד השני חציו, והיינו דוודאי בשחט משהו האחרון מצטרף חצי הנפגם לשחיטה כאילו שחט רוב, אבל זהו מהלכות שחיטה שאינו מצטרף רק בהתחלת השחיטה, לא בגמרו, ועכ"פ כיון דפסוקת גרגרת מצטרף להכשר השחיטה, ממילא אפילו פסקו כולו חשיבא שחיטה פסולה, דס"ד שתצטרף לשחיטת ושט כאילו שחט שניהם, והיינו דלא הוזכר שם שחט גרגרת ופסק ושט, משום דפסיקה בושט אינה שחיטה כלל, דלעולם אין צירוף פסוקה בושט, והוי כמו שהרגה או מתה כנ"ל. ועמ"ש בסמוך:

בא"ד ובה"ג פי' וכו' כשנשמט הסימן ואח"כ שחטו וכו'. תמוה לי היכי ס"ד דעיקור דהכא היינו שמוטה שנשמט הסימן ואח"כ שחטו, דהיכי קאמר דכל טבח שאינו יודע ה"ש אסור לאכול משחיטתו, והיינו עיקור דשמוטה, דהא קי"ל שאין צריך לבדוק אחר שמוטה כלל, ואפילו הפוסקים דמצרכו בדיקה לכתחילה, אבל דיעבד בלא בדק וודאי מותר, וא"כ פשיטא דאפילו אינו יודע עיקור דשמוטה, מותר לאכול משחיטתו, ואמת דבה"ג לשיטתו סובר דאי לא בדק אחר שמוטה אסור דיעבד, והש"ך בי"ד סי' כ"ה ס"ק ב' כתב, דטעמו שהוא סובר גם בריאה אי נאבדה אסורה בלא בדק, והוא תמוה, דע"כ צריך לסבור כן, כיון דמפרש עיקור דהכא שמוטה, א"כ מוכח בש"ס דאסור דיעבד בלא בדק, דאל"כ למה אסור לאכול משחיטתו באינו יודע דין שמוטה, אבל לדידן דקי"ל בנאבדה הריאה כשר, וכן שאין צריך לבדוק אחר שמוטה, פשיטא דאי אפשר לפרש עיקור דהכא שמוטה, ועכ"פ מה שטרחו התוס' ליתן טעם על מה שלא חשב לפירש"י שמוטה, וכתבו דסובר דהוי טריפה ששחטה והוא תמוה, דא"כ היכי יחלוק שמואל לקמן דאין עיקור סימנין בעוף אפילו בשחיטה, דהא מ"מ טריפה הוא, ורש"י עצמו פי' לקמן הך אין עיקור בעוף היינו שמוטה, ולפי הנ"ל בלא"ה ניחא, דלא מצי רש"י לומר שמוטה דסובר דאין צריך לבדוק אחר שמוטה, ועכ"פ דיעבד מותר בלא בדק, א"כ פשיטא דמותר לאכול משחיטתו אפילו אינו יודע דין שמוטה, ועמ"ש בסמוך:

בא"ד וא"ת ולמה אינו מונה פסק הגרגרת בסכין פגומה וכו' שאינו אלא חונק וכו'. גם בזה דבריהם צ"ע דמה בכך מ"מ תיקשי על ר"י אמר שמואל עצמו למה לא מנה דצריך השוחט לידע מזה, כיון דמשנתינו קמ"ל דין זה דאסור לשחוט במגירה ובמגל קציר, א"כ פשיטא דאי אין השוחט יודע מזה אסור לאכול משחיטתו, והרי משנתינו הכל שוחטין מפרשינן לה במומר, וע"י בדיקת סכין, והיינו שחוששין לו לסכין פגום, א"כ פשיטא דשוחט צריך שידע זה, ומה בכך דהוי חונק, ולדעתי נראה דלא חשיב כאן רק מה שאסור לאכול משחיטתו ואין לו היתר כלל, אבל סכין פגומה יכול לאכול ע"י שיבדוק אחריו הסכין, או יתן לו סכין בדוק, והכא קאמר דכל ששחט בינו לבין עצמו חוששין לשחיטתו כנ"ל:

בא"ד ולפי' הקונ' ניחא וכו' דהוי טריפה ששחטה. כבר כתבתי שזה תמוה דפשיטא דאינו טריפה דהא איכא מאן דאמר אין עיקור בעוף אבל אי אפשר לחשבה לדעת רש"י, משום דאין צריך לבדוק אחר שמוטה כמו שכתבתי, ועוד נראה לי דוודאי הכא קאמר דאסור לאכול משחיטתו אפילו משחיטת עוף, ושמואל לטעמיה דסובר אין עיקור בשחיטת עוף, והיינו הך עיקור שלא נעשה טריפה, רק שאינו בשחיטה כיון שנשמט, זה אינו בעוף, אבל עיקור שהוא שוחטה בעיקור, זה פשיטא דמודה דישנו בעוף, דפשיטא אי יפסוק הקנה של עוף ביד דלא הוי שחיטה והוי נבלה, וממילא אפילו ישחוט אח"כ לא מהני, כמו נבלה וטרפה ששחטה, וגם זה נכון לפע"ד, אלא שאין צורך דפשיטא דלק"מ כנ"ל, גם לא ידעתי מה צורך להם ליתן טעם לרש"י שאינו מונה שמוטה, דהא כלהו תננהו קאמר והיכן הוזכר במשנה שמוטה, ונוחר ומעקר משמע דמתה בעקירה זו, לא שנעקרו סימנין ושחט כמ"ש התוס' בסמוך, א"כ הוכרח רש"י שלא לפרש שמוטה, ואי הכוונה להקשות דמה מקשה כלהו תננהו דהא שמוטה לא הוזכר במשנה, ודילמא נתכוון לשמוטה הא גם לבה"ג קשה דמנא ליה דמעקר היינו שמוטה, דילמא שעוקרן ומתה בכך, עכ"פ דבריהם צ"ע בזה:

וראיתי להר"ן ז"ל דברים מתמיהים בענין זה, בראשונה הקשוה על פירש"י ז"ל דעיקור היינו פסוקת הגרגרת, מהך דשמואל לקמן דסובר אין עיקור בעוף, ופסוקת גרגרת וודאי איתא, דבהדיא קתני אלו טרפות בעוף נקובת ושט ופסוקת גרגרת, והוא תמוה לפע"ד, דפשיטא דהך עיקור דהתם היינו שמוטה, וכן רש"י ז"ל עצמו פי' התם דהלכה כהך ברייתא, נמצא גרגרת שמוט ואינו ידוע ואמרו כל ספק בשחיטה פסול, ש"מ דבשמוטה מפרש נה, מדלא הביא ממתניתין פסוקת הגרגרת, וע"כ דבמידי דמיטרפה לא מיירי שמואל כלל, רק רש"י סובר ג"כ דשמוטה אינה טריפה. והך אין עיקור סימנין, הכוונה לפסול השחיטה בסימנין עקורים, אבל