תפארת יעקב על חולין חלק א נד

לאסור כדי קליפה, ואי לא נקרע יש להתיר, ואפי' נקרע קצת מ"מ נראה לי דמפסיק מלהתחמם זה בזה ואינו זב כ"כ עד שיאסור, ובזה סגי בהדחה ושיפשוף, כנ"ל:

דף ט ע"א בגמ' כתב שחיטה ומילה. פירש"י כתב לכתוב שידע לחתום שמו אילו ישב בדין או לעדות, שחיטה לאמן ידו לכך אפי' בקי בהלכותיה, אבל הרב בעל העיטור בהקדמת ספרו כתב שבנה יסוד ספרו על דברי רב [שם כתב רבא והוא ט"ס הללו שצריך שילמוד כתב שחיטה ומילה, ופי' רבינו יעקב שטרות, ועל זה היסוד חיבר תיקון שטרות וכל דיני או"ה ומילה, וגם שלשה של היש אומרים, מבואר מדבריו דהיה מפרש כתב תיקון שטרות והלכותיהן, וכן הלכות שחיטה והלכות מילה, אבל וודאי הדבר תמוה דמה קמ"ל דת"ח צריך שידע הלכות גיטין ושטרות וקידושין והלכות או"ה, ואי אינו יודע פשיטא שאינו ת"ח, גם מ"ש אלו דוקא, ואמת דר"ת דפי' כתב שטרות, יש לומר דלא ניחא ליה פירש"י לחתום שמו, דמצינו בגיטין אפי' אמר לב"ד הגדול ילמדו ויכתבו ויתנו, ומפרש בגמרא דאיכא בי דינא חדתא דלא ידעי למיחתם חתימת ידייהו, אלמא דאין צריך לידע לחתום שמו, לכך פי' ר"ת שטרות, ואין כוונתו הלכות שטרות וגיטין דפשיטא, רק שזה ענין בפני עצמו לידע נוסח השטרות שיהיו כתובין בלשון מבורר, שלא יסתפק עלינו הלשון, וכל יפוי כח לבעל השטר, ומי שאינו רגיל בהן אפי' יהא ת"ח גדול ובקי בהלכותיהן, אינו יודע להעלות על הכתב נוסחאות כל מיני שטרות, כדרך שחיבר בעל נחלת שבעה וכדומה, אבל שחיטה ומילה אי אפשר לפרש רק כפירש"י, רק שצריך טעם מה צורך לת"ח שיהא אומן בשחיטה, ואולי מפני שצריך השוחט שיהא אומן במלאכת השחיטה, ואם החכם אינו אומן לא יוכל להבחין לידע אם זה השוחט אומן או לא, וכן מילה כיון שמוטל על הב"ד ג"כ למול, צריך שיהא ת"ח אומן בזה, ופירושו ש הרב בעל העיטור ז"ל באמת צ"ע, ואיני יודע היאך יפרש קשר של תפילין, ואם הכוונה הלכות תפילין למה נקט קשר דוקא, וע"כ דאומנות הקשר קאמר:

שם הני שכיחי. פירש"י שמעצמו יהיה בקי בהן, ודבריו צ"ע דהא מעיקרא פי' שחיטה לאמן ידו לכך, אפילו שבקי בהלכותיה, והיינו דלא יתכן לפרש הלכות שחיטה, דפשיטא דת"ח יודע כל הלכות, וא"כ ציצית ג"כ ע"כ אין הכוונה הלכות ציצית, רק לעשות ציצית, דהיינו לטוות צמר לציצית, א"כ מה בכך דשכיח, אטו כל דבר המצוי יוכל כל אדם לעשותו, וע"כ דהך שכיחי הכוונה שאין צריך לת"ח דוקא להיות אומן בזה כיון שהוא דבר המצוי ויוכל להשיגם בקל אצל אחר, והיינו כפירוש ר"ת בתוס' בד"ה ואידך, והתוס' פרק הקומץ רבה הקשו על פירש"י דשחיטה נמי שכיח טובא, וכתבו שם לפרש בשם ר"ת דלא כמו שנראה מדברי ר"ת כאן עיי"ש, אבל לפיר"ת כאן ניחא, דשחיטה שאני דאין הכוונה כדי שיוכל לשחוט לעצמו, דוודאי יוכל להשיג שישחטו לו טפי מציצית, רק שצריך שיהא אומן לידע להשגיח על השוחטים שיהיו אומנים במלאכתם, ואי הוא לא יהא אומן לא יבחין אומנות השוחט, משא"כ ציצית כיון דמהלכות ציצית לא מיירי רק לעשות הציצית, ושפיר קאמר דשכיחי ובקל ישיגם:

בתוס' בד"ה ואידך מכאן מדקדק ר"ת וכו'. והנה מהך דשבת יש לדחות דדוקא היכא דעשוי להתיר שהוא צריך לזה להתירו מיקרי קשר שאינו של קיימא, אבל מה שמתיר קשר של תפילין, הוא רק כדי לקשרו מיקרי שפיר הקשר של קיימא, מיהו גם ראיית רבינו אלי' אינה ראיה, ולהיפוך יש להוכיח כיון דדייקינן דהנחה בשמאל מדכתיב וקשרתם וכתבתם מה כתיבה בימין אף קשירה בימין, וכיון דקשירה בימין הנחה בשמאל, ואי הכוונה לקשור הקשר בכל יום, א"כ קשר זה אי אפשר שיעשה בידו האחת, וע"כ שעושה בשתי ידיו קודם שמכניסם על זרועו, א"כ היכי מוכח דהנחה בשמאל, גם הא גופא קשיא כיון דילפינן קשירה מכתיבה, היכי יעשה הקשר, דהא כתיבה בימין בלי צירוף שמאל, א"כ קשירה נמי, וע"כ דעל ההידוק קאי, דמהדקם בידו אחת כשמניחם על האחרת, ומה שהביאו התוס' ראיה מאותה אשה פרק אין מעמידין שהיתה קושרת תפילין לבעלה אינה ראיה כלל, דוודאי על הקשר הקיים קאי והיתה קושרת לו בכל פעם שהיה נוטל רצועות חדשות שנקרעו הישנות, דאי בכל יום היתה קושרת לו, א"כ כיון דכתיבה בימין, היה מהראוי ימין דידיה דוקא, דאי של אחר כמו כתיבה, א"כ היכי דייק הנחה בשמאל, שמא אחר קושר לו בימין והוא מניח על הימין, וע"כ דהך קשר היינו הידוק ועושה בעצמו, וקשר של קיימא יכול לעשות מי שירצה, כנ"ל:

בגמ' מאי קמ"ל כלהו תננהו וכו'. פירש"י כלהו תנן במתניתין פרק השוחט שבהמה מתנבלת בהן, וכיון שאין בקי בהן פשיטא שאסור לאכול ע"כ, ופירושו אינו מובן כלל דארכבה אתרי ריכשי, דאי הכוונה להקשות מקמ"ל פשיטא דאסור לאכול, אפילו לא היה מזכיר כלל איזה הלכות שחיטה קשה פשיטא, כיון שאינו בקי בה"ש דאסור לאכול, ואי הכוונה להקשות על מה שאמר ואלו הן ה"ש וכו' דמאי קמ"ל כלהו תננהו, על זה לא תירץ כלום, דמ"מ קשה הא הנך הלכות שחיטה כתיבי במשנה, וכפי הנראה היה רש"י מפרש דעיקר הקושיא רק על מה שאמר כל טבח שאינו יודע ה"ש אסור לאכול משחיטתו, והיינו דבא לגלות שיש הלכות שחיטה המעכבין את השחיטה לאסור אפילו דיעבד, ואהא מקשה כלהו תננהו דבהמה מתנבלת, א"כ פשיטא דאסור לאכול ממי שאינו יודע, אבל לפי זה אכתי הך ואלו הן ה"ש מיותר לגמרי, ויש לדקדק עוד דלקמן במילתא דר"נ פריך ג"כ אי דידע דלא גמיר פשיטא, וקאמר דקמ"ל אפילו שחט לפנינו חד סימן שפיר, ולמה לא משני הכא כך:

לכן נראה לי דתרתי קשיא ליה, חדא מקמ"ל בגופא דמילתא דאינו יודע אסור לאכול ממנו, גם מה קאמר אלו הן ה"ש מקמ"ל דהנך הן, הא כלהו תננהו במשנה, והיינו דמשני דמוחזק הוא לשחוט שפיר, מ"מ אסור לאכול משחיטתו, וקמ"ל ממילא עוד דכיון דמוחזק הוא סגי כל שיודע עיקרי ה"ש, דכולי האי לא חיישינן דאירע לו סיבה ולא ידע שיש להסתפק בו אי מותרת או אסורה, אבל מי שאינו אומן ג"כ בשחיטה דשכיח גבי' סיבה המקלקלת, בעינן דוקא שיודע ה"ש על בורי', דעלול הוא לכל סיבה המקלקלת, וכל שאינו יודע כל פרטי ה"ש לא סמכינן לאכול משחיטתו, וכן משמע מדברי הפוסקים שכתבו שצריך שידע דשהיות מצטרפות לפי שרגילות להיות, א"כ באינו מוחזק כל סיבות שכיחי גבי' וצריך שידע הכל, תדע דאפילו יודע כל ה"ש אסור לו לשחוט לכתחילה בינו לבין עצמו עד שיתחזק לפני חכם, א"כ אפילו דיעבד בעינן שידע כל פרטי ה"ש שנוכל לסמוך דיעבד שלא היה מאכילה לנו, אבל במוחזק לשחוט יפה סגי כשיודע עיקרי ה"ש בלבד, והיינו דנקט כל טבח ולא קאמר כל מי שאינו יודע, דמסתמא זה לאו טבח הוא, רק דקמ"ל אפילו הוא טבח שיכול לשחוט יפה ושוחט לפנינו בלי קילקול כלל, מ"מ כששחט בינו לבין עצמו שחיטתו אסורה, רק כשיודע העקרים סגי בטבח, ונראה עוד דקמ"ל בתיבת טבח אף שהוא טבח מכבר, והיינו שהוחזק לפנינו באומנות השחיטה בלי קילקול, ואח"כ נמצא שאינו יודע ה"ש, וס"ד דמ"מ כיון שלא איתרע באומנות היד שישחוט ויקלקל מותר לאכול משחיטתו קמ"ל דאסור, אבל אי עדיין זוכר ה' עיקרי ה"ש מותר לאכול משחיטתו, משא"כ במי שאינו טבח, כנ"ל, ועמ"ש בסמוך:

שם זימנין דשהי ודריס ולא ידע. פירש"י ז"ל ולא ידע אינו יודע שאסור לעשות כן ומאכילה לנו ע"כ, משמע מפירושו דלא ניחא ליה לפרש דחיישינן דשהה ודרס ולא ידע ששהה ודרס, דלאו אדעתיה, אבל אי היה יודע ששהה ודרס אף שלא ידע שאסור הרי עכשיו יודע שאסור, שנוכל להודיעו שאם עשה כן אסור, דסובר רש"י דכה"ג באמת מותר, רק דמיירי שאינו לפנינו כלל וחיישינן ששהה ודרס משום דלא ידע שהוא אסור, ולכך הלך לו ולא הודיע שאסורה שלא ידע האיסור, ויש ראיה לדבריו שהרי הרשב"א ז"ל הקשה באמת לימא דקמ"ל אפילו אמר ברי לי שלא שהיתי ולא דרסתי אסור לאכול משחיטתו, ומתרץ דהא נמי פשיטא דמילתא דלא רמי' עליה דאיניש לאו אדעתיה, והמרדכי הביא ראיה מהך דשבועות דקאמר התם מילתא דלא רמי' עליה דאיניש לאו אדעתיה, אבל דברי הרשב"א ז"ל תמוהין בזה, דהא ר"נ ור"ש הוי ס"ד התם דהוחזק כפרן, א"כ היכי ס"ד להקשות פשיטא, מה דר"נ ור"ש הוו טעו בהכי, ומזה ראיה לפירש"י דבהא באמת מותר, לכך הוכרח לומר דקמ"ל אפינו שחט ב' וג' פעמים שפיר, עכשיו חיישינן שאירע לו שהייה או דרסה ולא ידע שאסורה ולא הודיע לנו:

ומה שהביאו הרשב"א והמרדכי ראיה מהך דשבועות, הנה שם פרק הדיינים פירש"י ז"ל, דעכשיו בשעה שאמר פרעתיך בפני פלוני ופלוני לא שם לבו לזכור, כיון שלא היה צריך לזה כלל, שהיה יכול לומר פרעתיך סתם ולא רמי' עליה אז ג"כ לכך לאו אדעתיה, ולפי זה פשיטא דלא דמי כלל להך דהכא, דעכשיו עכ"פ רמי' עליה, דהא מודיעין לו שזה אסור, ומ"מ אומר ברי לי לא אמרינן לאו אדעתיה, ולפי זה רש"י לטעמיה יפה פי' כאן מה שפירש, והמרדכי אפשר דמפרש כפי' הרמב"ם שם, דעל העדים המעידין להד"ם אמרינן דלאו אדעתייהו, דבהו פשיטא דעכשיו רמי' עלייהו, ומ"מ אמרינן כיון דאז לא רמי' עלייהו אין זוכרין, א"כ ה"ה הכא:

הן אמת שיש לתמוה לכאורה על פירש"י, דהא שם פרק שבועות העדות דף ל"ד ע"ב איכא נמי עובדא כה"ג, דאמר ליה מנה מניתי לך בצד עמוד זה, והשיב לא עברתי בצד עמוד זה מעולם, אתו סהדי שהשתין מים בצד עמוד זה, ואמר ר"נ הוחזק כפרן, אמר ליה רבא מילתא דלא רמי' עליה דאיניש עביד לה ולאו אדעתיה, ושם פירש"י ז"ל כפשוטו, דאז בשעה שהשתין לא נתן אל לבו לזכור המקום שהשתין, כיון שלא היה נפקותא בזה כלל, א"כ הוא דמי ממש להך דהכא, דבשעה ששהה ודרס לא נתן אל לבו לזכור, כיון שלא ידע שיש חשש איסור בזה:

ודבר ברור הוא דכוונת רש"י בזה במה שהחליף פירושו פרק ש"ה ממה שפי' פרק שבועת העדות, ולפי שהפרש גדול יש בין מי ששכח דבר שעשה וחושב שלא עשה, והיינו שנפל הדבר ממחשבתו וחושב שלא עשה, אבל לא שייך לומר דישכח אדם ויפול