תפארת יעקב על חולין חלק א נג

יש לחלק בין לשחוט ללחתוך, דלחתוך בעי הדחה דוקא, אבל לשחוט אפי' ישאר מעט, בית השחיטה דטרוד לפלוט אינו בולע כמ"ש הש"ך, או דדם ביה"ש שוטפו כמ"ש לעיל באריכות, ואהא תירצו עוד בשם ר"ת דהתם חותך בו איסור רותח ושפיר חיישינן להפליט מקליפה דקה דמזה יכול לפלוט בצונן ג"כ מחמת דוחק, אבל כאן ביה"ש צונן ולא נבלע כלל בסכין אפי' בקליפה דקה, רק להעביר הליכלוך בהא בהדחה סגי, ואפשר עוד דכוונת ר"ת דכיון דחתך בו רותח אין מה שעל פניו עובר ע"י צונן כי נדבק בו יותר לכך צריך נעיצה, דאל"כ אין הבנה לדברי ר"ת צונן דמה בכך דחתך רותח, הא עכשיו חותך בו צונן ואין חשש רק למה שעל פניו, א"כ סגי בהדחה כמו הכא, וע"כ כפי ב' הפירושים שפירשתי, כנ"ל:

בא"ד וקשה לפי' וכו' אלמא קסבר ביה"ש רותח אפ"ה לחתוך צונן לא בעי נעיצה. אבל בפשיטות לא קשיא להו דהכא קי"ל בצונן ולר"ת הטעם דביה"ש צונן, והתם קאמר אסור לחתוך רותח דביה"ש רותח, דיש לומר דהך דהתם כמ"ד הכא בחמין, רק הא קשיא להו דמוכח דאפי' אי רותח לא בעי נעיצה, וזו סתירה לדברי מהרש"א לעיל בתוס' בד"ה סכין טריפה כמו שכתבתי שם:

בא"ד ודם צונן לא בלע כ"כ וכו'. מבואר דכוונתם דלכך לחתוך צונן סגי בהדחת הסכין דאפי' ישאר מעט לא איכפת לן בחותך צונן דמישרק שריק, ולפי מה שכתבתי לעיל דכוונת ר"ת לתרץ דמה שנתלכלך ע"י רתיחה נדבק יפה ואינו עובר רק ע"י נעיצה, א"כ מיושב בפשיטות דדוקא בסכין טריפה הוצרך ר"ת לומר דהכא קסבר ביה"ש צונן, דאל"כ שמנונית הטריפה נדבק יפה ע"י רתיחה וצריך נעיצה, אבל התם דמיירי בסכין כשרה ואין בזה רק משום דם, נהי דסובר התם דהוי רותח ובלע הסכין מן הדם, אבל מ"מ מה שנשאר על פניו שפיר עובר ע"י הדחה, דדם מישרק שריק ואינו נדבק כ"כ כמו שמנונית, הילכך לחתוך צונן סגי בהדחה, ומזה ראיה דהתוס' מפרשים דברי ר"ת מחמת בלוע שבקליפה דקה, דחיישינן דפולט בצונן ג"כ מחמת דוחק הסכין וכשחתך איסור רותח נבלע בסכין, אבל הכא קסבר ביה"ש צונן ולא בלע הסכין כלל, והשתא אי אפשר לחלק דדם מישרק שריק לא בלע הסכין כלל, דהא אסור לחתוך בו רותח אפילו הדיח, והוצרכו לתרץ דמכל מקום שריק בשעה שחותך הצונן ודו"ק:

בא"ד ומ"מ אסור לחתוך בה רותח וכו' משום שיש רוב דם על הסכין וכו'. לכאורה נראה כוונתם שהוקשה להם למה יהא אסור לחתוך רותח נימא ג"כ דרותח אינו בולע מן הסכין דשריק, וכמו כן לחתוך צונן בלא הדחה או קינוח, נימא דשריק כמו דמותר לחתוך בלי נעיצה צונן מהאי טעמא, אבל באמת הא ליתא, דמה זה שתירצו דיש רוב דם על הסכין, הא אסור לחתוך בו רותח אפי' הדיח הסכין, א"כ ליכא רוב דם על הסכין, וצריך לומר דכוונתם להקשות למה יהא אסור לחתוך רותח נימא דהסכין לא בלע מבית השחיטה משום דמישרק שריק, כמו דצונן שחתך אינו בולע אפי' בלי נעיצה כמו כן נימא דהסכין לא בלע, דהך סברא דשריק אמרינן אפי' ברותח לקמן פרק כל הבשר, ואהא תירצו דלפי שיש רוב דם על הסכין לכך הסכין בולע ולא מהני שריק, וכמו כן לחתוך צונן בלא הדחה אסור מהאי טעמא דצונן בולע ולא מהני שריק, מיהו ק"ק למ"ד דבעי הדחה דוקא ולא קינוח, יקשה הא כיון שקינח הרי אין הרבה דם על הסכין וממילא יהא מותר לחתוך צונן דמה שנשאר שריק כמו בלא נעיצה, וצריך לומר דבלי הדחה נשאר דם הרבה דלא שייך שריק משא"כ בלי נעיצה, ולפי זה משמע מדברי התוס' דקינוח זה אינו בליתא דפרסא דפשיטא דאחר בליתא דפרסא לא נשאר רוב דם, וזהו דלא כהרא"ש דפי' דמ"ד לא בעי הדחה היינו דבעי בליתא דפרסא, ולשיטת התוס' צ"ל דמ"ד בעי הדחה היינו נמי בליתא דפרסא דהוי הכא כהדחה, ומ"ד לא בעי הדחה אפי' בליתא דפרסא לא בעי רק קינוח בעלמא כנ"ל, ואמת דלקמן גבי חלבים ובשר כתב הרא"ש קינוח אף דוודאי בעי הדחה, היינו משום דחותך בשר ובלא"ה מדיח הבשר מן הדם הילכך לא חיישינן כולי האי, אבל לחתוך צונן דעלמא בעי הדחה לדידיה ואפי' בליתא דפרסא לא מהני, כנ"ל:

בגמ' אחת ששוחט בה. פירש"י ולא יחתוך בה דבר אחר שלא תפגום ותתקלקל ופעמים שיבוא לידי איסור שישחוט בלי בדיקה ואף דצריך נבדוק הסכין אחר שחיטה ג"כ, מ"מ אסור לשחוט לכתחילה בלי בדיקה והוא יחשוב שאין צריך לפי שבדוק הוא משחיטה ראשונה, ובאמת אינו כן כיון שנשתמש בו, והר"ן הקשה עליו דהא צריך לבדוק כל שעה ששוחט ע"ש, ואין כוונתו דכל סכין צריך לבדוק בכל שעה ששוחט, דמנין לו זה כיון שבדקו תחילה וסוף בשחיטה ראשונה מה צורך לבדוק בשניה, רק כוונתו דכיון שמשתמש בו פשיטא דבעי בדיקה לכל שחיטה ששוחט, אבל באמת כיון דהדין דסכין צריך שיהא מיוחד באמת אין צריך לבדוק לכל שחיטה כל שהוא בחזקתו, והנה מה שפירש הר"ן משום דם שעל הסכין ופעמים דחלליה בי טבחי קודם שיחתוך ולא ידיח מדם הסכין, ולפי מה דקי"ל דאם אחר שהדיח חתך כל נתח לשנים צריך לחזור ולהדיח א"כ אכתי ליכא חשש בזה, ועמ"ש בתוס' בד"ה וליתקן בזה:

שם ואחת שמחתך בה חלבים. פירש"י למכור בשוק, טעמו משום דאין לפרש לנקר הבשר מן החלב, דבהא פשיטא דלא שייך שיהא לו סכין מיוחד לזה, דע"כ חותך ג"כ בבשר בעת ניקור, דמהאי טעמא מצריך ריב"ם קליפה לעיל, וע"כ דבהא דלא אפשר, או קולף או מדיח הבשר היטב, וממילא יכול לנקר בסכין שחותך הבשר דכשם שזכור להדיח או לקלוף הבשר כך יקנח או ידיח הסכין, לכך פי' חלבים למכור בשוק:

שם השתא נמי מיחלף ליה. פירש"י של חלבים בשל בשר ויחתוך בלא קינוח שסבור הוא שהוא סכין של בשר, (ויש ט"ס ברש"י וחסר ציון מיחלף ליה או דצ"ל אתי לאיחלופי והוא הציון בגמרא ומפרש על זה של חלבים וכו'] משמע דסכין שחתך חלב סגי בקינוח, ויש להב לא מיבעי לפי מה שכתבו התוס' בריש ד"ה והלכתא לחלק בין סכין ש נכרים דבעי נעיצה משום דחותכין בו איסור תמיד, א"כ הכא פשיטא כיון דחותך בו חלבים תדיר דבעי נעיצה, ואפי' לר"ת דמחלק בין חתך בו איסור רותח לחתך צונן, ע"כ הדחה בעי, ורחוק לומר דלרש"י הדחה וקינוח חדא הוא, ונראה לי דהכא סגי בקינוח משום דבלא"ה מדיח הבשר מדמו, ועכ"פ יכול לחתוך הבשר בקינוח הסכין על סמך שידיח, ובדיעבד כיון שידיח מדמו אפי' לא יעשה שיפשוף גדול לא אכיל איסורא אח"כ כשיבשל הבשר, משא"כ בסכין טריפה לשחוט בו בעי הדחה, דבלי הדחה חוששין לשחוט משום דביה"ש חם לענין לבלוע מרך לרך כמ"ש רש"י לעיל, ועמ"ש בסמוך בתוס' בד"ה וליתקן, בזה:

בתוס' בד"ה וליתקן חדא ולחתוך בה בשר וכו' ועל הסכין לא פריך שישחוט והדר יחתוך וכו' רגילין לשמרה שלא תתקלקל וכו'. הנה לפי פשוטו יראה דקושייתם דהוי ליה להקשות דלא ניבעי רק חדא שישחוט ויחתוך בשר ואח"כ חלבים, וליכא למימר דאה"נ דהכי פריך דאף דקאמר וליתקן חדא אין ראיה דהכוונה חוץ מה ששוחט, דהא בסמוך פריך וליתקן חדא וע"כ דאחת צריך להיות בלי התקנה, וע"כ דהכוונה דליתקן שידיח בשר מעיקרא, והכא נמי נפרש כך, הא ליתא דהא לא תירץ כלום על זה, דאכתי תיקשי למה ג' בתרי סגי חד לשחוט ולחתוך בשר וחד לחלבים, וכיון דאיכא תרתי מינכר, ואמת דלפי מה שתירצו דרגילין לשומרה יש לומר דמהאי טעמא לא מינכר, אבל מעיקרא דלא ידעו מזה קשיא להו למה לא פריך אסכין של שחיטה, אבל באמת הא ליתא דמה זה שכתבו דרגילין לשומרה, דמשמע דאין זה מתיקון חכמים כלל, א"כ לא היה להם לתקן ג' רק שיהא לו אחת לחתוך חלבים בפני עצמו, ואז אם ירצה לשמור יהא לו עוד אחת לבשר, ואם ירצה ישחוט ויחתוך בשר, והוי להו לומר שזהו מן התקנה ועיכובא שלא ישתמש בו כמו שפירש"י, ולא סגי ליה לרש"י ברגילות:

לכן נראה לי דהא לא קשיא להו לתוס' כלל דלמה לא פריך דליסגי ליה באחת שישחוט ויחתוך בשר ואח"כ חלבים, דיש לומר דבסכין של שחיטה בוודאי אין לחתוך חלבים, דכיון דיצטרך נעיצה בקרקע קשה, דהא יחתוך בו תדיר, פשיטא שיפגום ויתקלקל הרבה ע"י הקרקע הקשה, רק כוונת התוס' להקשות דלמה ליה להקשות ולחתוך בה בשר ואח"כ חלבים, הא בלא"ה קשה דליתקן חדא לחתוך חלבים ובאותו של שחיטה יחתוך בשר, ועל קושיא זו לא יתרץ כלום, כיון שלא יחתוך בשר באותו סכין של חלבים כלל, ואהא כתבו התוס' דהא לא קשיא ליה כלל דהטבח עצמו רגיל לשמור סכין של שחיטה שלא יתקלקל, וממילא יחתוך בשר באותו שיחתוך חלבים, והרי יש לו אחד לבשר וחלבים, ולכך קשיא ליה מה בכך מ"מ יחתוך בשר ואח"כ חלבים, ושפיר משני גזירה שמא יעשה להיפוך, כנ"ל:

בד"ה לא ליסחוף היינו לאחר ניתוח וכו' וישימו החלבים על החזות. ראיה זו יש לדחות בתרתי חדא לפי מה שפי' הרמב"ן ז"ל בחומש שנתן הכליות ויותרת הכבד והאליה על החזות, והחלבים עליהן מלמעלה, ואח"כ הקריב את החלבים קודם, א"כ לפי פירושו לא היו החלבים על החזות ממש, מיהו מפירש"י שם שפירש שאחר התנופה נתנם לכהן אחר ובאו העליונים למטה, משמע דמפרש דלא כהרמב"ן ע"ש, אבל בלא"ה לא ידעתי הא בגמרא פריך אי הכי מעילאי נמי איכא קרמא ומתרץ איידי דממשמשא ידא דטבחי מפחת, ופירש"י שאין לך חלב שלא יהא לו קרום דק מלמעלה, א"כ גבי כהנים לא שייך זה כלל דזריזין הן והיו נזהרין שלא יפתחו הקרום, וממילא לא איכפת לן מה שהיו על החזות, והנה יש בזה מחלוקת אי עשה כך, אי צריך קליפה או שיפשוף, ומדברי הרמב"ם נראה דדיעבד בהדחה סגי, ומדברי התוס' אין להוכיח דסברי דאסור דיעבד דאי רק לכתחילה מאי ראיה מן הכהנים, דיש לומר דמ"מ כיון דהיו צריכין להדיח החזות ולשפשף, ממילא נחסר שמנונית שלהם ע"י המים, ואין מהראוי לגרום פסול לקדשים ולמעטם, ואי נימא דלא הוי רק מדרבנן, מ"מ כיון דמפורש היתר בקרא לא היו אוסרין חכמים, ומ"מ מלישנא דגמרא לו ליסחוף איניש משמע דלא יעשה כן כלל אפי' יצטנן, דפעמים שיעשה בעודן חמים, ואי עשה בעודן חמים משמע דאסור עכ"פ כדי קליפה, דהא ובלע בישרא קאמר, מיהו נראה לי דדיעבד הכל תלוי לפי ראות הענין, אם נראה שנקרע קרום העליון בהרבה מקומות בוודאי יש