תפארת יעקב על חולין חלק א נב

להפליט מדבר קשה אין כח בחום ביה"ש להפליט, ולכך הך דסכין טרפה פסק הלכתא בצונן דאפי' אי ביה"ש רותח אין כח בחום ביה"ש להפליט מן הסכין בשחיטה אחרת, אבל לחתוך רותח אפילו בסכין כשרה אסור אפי' הודח, דרק להפליט אין חום ביה"ש פועל מדבר קשה, אבל להבליע יכול אפי' בקשה כמו שחילק הט"ז בשם הרשב"א, וע"כ לא הביא הרא"ש דברי רש"י דאין הסכין בולע לפי שהוא קשה, רק אי ביה"ש צונן ובדוחק הסכין תלוי וכל בקשה לא שייך דוחק בין להפליט בין להבליע, אבל אי ביה"ש רותח מחלק הרא"ש שפיר בין להפליט בין להבליע, ואתי שפיר כל פסקי הרא"ש וטור דבשוחט בסכין של נכרים קולף, וסכין טרפה בצונן, וסכין ששחט אסור לחתוך בה רותח, כנ"ל:

אמנם בכוונת הטור לדעת הרא"ש יש לי לומר בדרך אחר קצת, והוא לפי דבלא"ה יש לתמוה על הטור שפסק בסכין טרפה שלא הדיחו כלל ושחט בה דמדיח ביה"ש, ותמהו עליו כל האחרונים מהרש"ל והש"ך ויתר מחברים דכיון שלא הדיחו הוי ממש כמו שוחט בסכין של נכרים דפסק קולף, והרי הרא"ש לא חילק רק בין קשה לרך וכיון דיש בעין על הסכין מה הפרש יש בין סכין טריפה לסכין של נכרים, ואף אי נימא דכיון דסימנים טרודים לפלוט דם אינו בולע, אבל שמנונית בולע כיון דאיפסקא הלכתא בסכין נכרים ששחט בו קולף, ומה שנראה לי בדעת הטור דבלא"ה יש להבין הא דמשני בסכין כשרה אימת בלעה לכי חיימא, וקשה מ"מ כששוחט בסכין ארוך שיש בו חוץ לצואר, א"כ כשהוליך הסכין ועדיין לא גמר השחיטה הרי יצא דם ושמנונית של אבר מן החי חוץ לבהמה ואח"כ כשהביא הסכין וגמר השחיטה בלע ביה"ש מאבר מן החי, ולא הותר בגמר שחיטה כיון שפירש לרוץ, וצ"ל דמ"מ כיון שאותו דם ושמנונית מעורב הכל והסימנים טרודין לפלוט גם דם ושמנונית מעורב בו, הילכך איידי דטריד למיפלט לא בלע, ואף דלעיל אמרינן קולף דשמנונית בלע ביה"ש, היינו שמנונית שעל סכין של נכרים דדבוק בו שמנונית בלבד ואינו מתערב עם הדם של ביה"ש, אבל שמנונית מבית השחיטה שהוא מעורב בדם כיון דלא בלע דם לא בלע נמי שמנונית המעורב בתוך הדם, כי הדם הרבה ושמנונית מעט מעורב בתוכו, ופליטת הסימנים ג"כ כך הוא דם ושמנונית מעורב בו כדמוכח בזבחים ריש דף כ"ו ע"א וכמו שפולט כך אינו בולע, והשתא ממילא יפה פסק הטור בסכין טריפה דידיח ואי לא הדיח ידיח ביה"ש דלא בלע בית השחיטה משמנונית טריפה מכח רוב הדם המעורב בו, ואל תתמה בזה שהרי בקשו לעיל לומר למ"ד מדיח דכיון דטריד לפלוט דם לא בלע, ואף דבעלמא וודאי מודה דבלע ציר כדאיתא לקמן פרק כל הבשר בעובדא דרב מרי בר רחל, וע"כ דוקא הכא כיון דשמנונית מועט ודם מרובה מאוד אמרינן דלא בלע אפי' שמנונית כיון דמיעוט הוא, ולפי זה שפיר י"ל דאפי' לדידן דקולף היינו דוקא שמנונית של סכין של איסור שהוא עומד בפני עצמו ונדבק בסכין ואינו מעורב עם דם, אבל הכא שאין כאן רק שמנונית מיעוט ומעורב בדם הרבה, בהא לכ"ע לא בלע ביה"ש כיון דטרוד לפלוט דם ושמנונית מעורב בו לא בלע דם, וממילא לא בלע נמי שמנונית מיעוט המעורב בו ולא היה בפני עצמו מעולם, ועל דרך זה יש ליישב ג"כ דברי הרא"ש הנ"ל, דאף שהביא דברי רש"י היינו לפום הך לישנא דכ"ע צונן ס"ל וודאי יש לחלק כך בין רך לקשה, דבהא לא שייך לומר אגב דטרידי לפלוט לא בלעי דבדוחקא דסכינא לא שייך זה כלל, וצריך לחלק דבקשה לא אמרינן דוחקא, אבל מ"מ צריך לחלק למ"ד ביה"ש רותח וקי"ל קולף ולמה כאן פסק הלכתא בצונן, ולטעם זה צריך לחלק דאף דלעיל למ"ד קולן בלע שמנונית, היינו שמנונית העומד בפני עצמו, אבל שמנונית דלעולם מעורב בדם, וכשנבלע בסכין ג"כ נבלע בליעה מועטת של שמנונית בבליעת דם הרבה, וכשפולט אותם כמו שאין ביה"ש בולע פליטת הדם כן אינו בולע פליטת מיעוט שמנונית המעורב בו, משא"כ לחתוך רותח דבולע הכל דלא פליט מידי, כנ"ל:

ובהכי ניחא לי מאוד מה שיש לתמוה על הרא"ש ז"ל, דכתב דהא דפליגי בסכין טריפה היינו לשחוט אבל לחתוך רותח אפילו בכשרה אסור, דהא בפרק כ"ה קאמר סכין ששחט בה אסור לחתוך בה רותח, והיינו אפי' הדיחה דהא בתר הכי פליגי לחתוך צונן למר בעי הדחה ולמר לא בעי הדחה רק בליתא דפרסא, וע"כ דוקא לשחוט דיש בלא"ה דם הרבה אינו בולע, אבל שמנונית טריפה בולע, לכך לא פליגי הכא רק בטריפה ולא בכשרה, אבל לחתוך רותח אפי' בכשרה אסור ע"ש, והדבר תמוה מה שכתב דלמ"ד לא בעי הדחה אבל בליתא דפרסא בעי, א"כ למאן דבעי הדחה לא מהני בליתא דפרסא, והרי הכא מבואר דבליתא דפרסא הוי כהדחה ואפי' לשחוט, כ"ש צונן גמור דלא בעי הדחה וסגי בבליתא דפרסא, ומהרש"ל ביש"ש מחמת קושיא זו הגיה ברא"ש ומחק תיבת אלא והגיה ולא בליתא דפרסא, אבל באמת דבריו תמוהין כמו שהכריח הש"ך ביו"ד סימן יו"ד, דע"כ הגירסא ברא"ש אלא ע"ש, ודברי ונכונים מאוד, אבל מ"מ קשיא מ"ש לחתוך צונן מלשחוט אדרבא לשחוט גרע דביה"ש רותח, ואי משום דטריד לפלוט דם הא בסכין טרפה נמי סגי בהכי, ובשמנונית לא מהני טירדת דם דהא קי"ל השוחט בסכין של נכרים קולף ומכל מקום סגי בבליתא דפרסא:

ועל כי האופנים הנ"ל מיושבין דברי הרא"ש לנכון. דהא בלא"ה דברי הרא"ש תמוהין דתינח למ"ד סכין טריפה בחמין שייך לחלק בין דם לשמנונית, אבל אנן הא כמ"ד בצונן קי"ל ואין הפרש בין דם לשמנונית, וע"כ משום דסכין קשה לבלוע, א"כ למה לחתוך רותח אסור אפי' שחט כשרה ולשחוט מותר אפי' שחט טריפה, ובוודאי לא שייך לומר דבאמת לדידן מותר לחתוך רותח ע"י הדחה, א"כ כיון דקי"ל כמ"ד בצונן למה לו להרא"ש לפלפל למ"ד בחמין דלא נ"מ מידי לדידן, וברור דסובר הרא"ש וודאי להך לישנא דדוחקא דסכינא וכ"ע ביה"ש צונן, מספיק חילוקו של רש"י לחלק בין רך לקשה דבקשה אינו בולע ואינו פולט, אבל להך לישנא דביה"ש רותח ובהא חזינן דבולע בקשה, דהא אסור לחתוך רותח בסכין ששחט אפי' הדיחו, וע"כ משום דבלע, בהא צריך לחלק דאף דאמרינן לעיל דלמ"ד קולף בולע ביה"ש שמנונית שעל הסכין של נכרים או מה שפולט ממנו ע"י רתיחת ביה"ש, היינו דוקא שמנונית שהוא בפני עצמו דבוק על הסכין או בלוע בו) אבל שמנונית של סכין טרפה שאינו רק שמנונית מועט המעורב בתוך רוב דם כיון שאינו בולע הדם איידי דטריד לפלוט כך אינו בולע השמנונית המועט ונבלל בו, וקצת ראיה לזה מדברי הרא"ש פרק כל הבשר דקאמר התם אף דדם מישרק שריק מ"מ אם רוב ציר ומיעוט דם לפי שבולע הציר בולע נמי מיעוט דם, וכך אמרינן כאן בהיפוך דלפי שאינו בולע רוב הדם אינו בולע מיעוט שמנונית הנבלע בו כיון דטרוד לפלוט וגם מישרק שריק כמו שכתב הרא"ש בסכין טריפה, אבל שמנונית גרידא שפיר קי"ל כמ"ד קולף דבולע, הילכך סכין ששחט אסור לחתוך בו רותח דהסכין בלע דם ופולט ברותח דאותו רותח אינו טרוד לפלוט כלל, ומעתה ממילא כיון שנתברר דסכין טריפה דהכא אין לחוש בו לבליעה של בית השחיטה שישחוט אח"כ, ולא מיבעי לשיטת הטור הנ"ל דאפי' לא הדיחו אין בית השחיטה בולע ואין צריך רק הדחה, אלא אפי' אי נימא כשיש דם ושמנונית בעין עליו יש לחוש דיבלע שמנונית הטריפה ובעי קליפה, אבל עכ"פ פשיטא דאי נתקנח אפי' בבליתא דפרסא שוב לא שייך לחוש שמא לא נתקנח יפה ונשאר עוד מעט דם ושמנונית, מ"מ פשיטא דמיעוט כזה ורובו דם ומיעוט דמיעוטא שמנונית דלא בלע ביה"ש, דאל"כ לא הוי סגי רק בהגעלה כמו סכין של נכרים, וכמו שאסור לחתוך רותח דהסכין בלע, ולעיל מוכח דבית השחיטה בולע, וע"כ דמיעוט כזה בוודאי לא בלע משום דרוב דם שבו שריק ואינו נבלע, וכן משום דטריד למיפלט כמו כן מיעוט שמנונית המעורב ברוב דם אינו נבלע, ולא נשאר כאן רק לענין חשש הדחה שישאר מעט בבית השחיטה אף שלא יהא נבלע, ולהא מילתא פשיטא דלשחוט עדיף טפי מלחתוך צונן, דלשחוט דבלא"ה ביה"ש מלא דם וכשמדיחין ביה"ש מדמו ממילא אותו מיעוט דם ומיעוטא דמיעוטא שמנונית הנבלל בו ג"כ מודח ממילא, ועוד שאין המיעוט זה נדבק כלל בדופני ביה"ש, דדם ביה"ש שוטפו תיכף, משא"כ לחתוך צונן דעלמא שכל שישאר משהו דם על הסכין, כשיחתוך ישאר על דבר הנחתך ויאכלנו בלא הדחה או בלי גרירה בדבר הצריך גרירה, והוצרכתי להאריך בזה משום דבפשיטות לא היה באפשר לחלק חילוק זה, משום דלכאורה הדבר מוכרח דבבליתא דכרסא נתקנח יפה ולא נשאר מידי על הסכין, דאל"כ מ"ש מסכין של נכרים דקי"ל קולף, ולא חילקו רש"י והרא"ש רק בין קשה לרך, ואי נשאר מעט על הסכין הוי מרך לרך ממש, וע"כ דלא נשאר כלום א"כ מ"ש לחתוך צונן דבעי הדחה, לכן הוכרחתי לבאר דלמ"ד ביה"ש רותח שפיר אמרינן דנשאר מעט, ומ"מ אין לחוש בסכין טריפה, א"כ ממילא יש חילוק בין לשחוט ללחתוך צונן דהתם בעי הדחה דוקא, ודוק כי זה ברור לפע"ד, ועמ"ש בדיבור שאחר זה ולקמן בד"ה וליתקן:

בד"ה והלכתא אפי' בצונן ואי איכא בליתא דפרסא והא דבעי בסוף ע"ז נעיצה י' פעמים וכו'. כדבריהם כתב הרא"ש ג"כ, ותמה הרב בעל תב"ש דהא כפי הנראה מהרא"ש דלחתוך צונן לא מהני בליתא דפרסא רק הדחה דוקא, א"כ ע"כ יש חילוק בין לחתוך צונן ללשחוט, דלשחוט קיל טפי דסגי בבליתא דפרסא, א"כ מאי קשיא להו מסכין של נכרים דבעי נעיצה לחתוך צונן מלשחוט דהכא ע"ש שהאריך, ולי לא קשיא מידי דוודאי בס"ד בקושיא לא היתה כוונת התוס' להקשות דניבעי נעיצה לנקות הסכין ממה שעל פניו, דמילתא דפשיטא הוא דע"י הדחה היטב מעביר יפה מה שנתלכלך בשחיטה, וכן שם לא שייך למיבעי נעיצה דוקא להעביר מה שעל פניו, והחוש מעיד דהדחה מעביר טפי מנעיצה דבר המלוכלך, רק דס"ד דתוס' כיון דחזינן התם דבעי נעיצה, ע"כ דחוששין לכתחילה דאפי' לחתוך צונן מחמת דוחק הסכין יפלוט מהקליפה הדקה שעל פני הסכין, ואף דלא קי"ל כריב"ם בדיבור הקודם, היינו דיעבד, אבל לכתחילה חוששין לזה וצריך נעיצה להוציא הבלוע בקליפה דקה שעליו שלא יפליט עוד כשיחתוך צונן ואהא קשיא להו דבסכין טריפה נמי ניחוש להכי וניבעי נעיצה לכתחילה, ואהא תירצו דסכין טריפה באקראי אבל התם מתוך שחותכין בו איסור תמיד נדבק בו השמנונית ואינו יוצא רק בנעיצה, ולפי תירוצם באמת אין חשש רק במה שעל פניו והיכא דדבוק הרבה אינו יוצא רק בנעיצה, ולפי זה כיון דאין חשש רק ממה שעל פניו, ממילא