תפארת יעקב על חולין חלק א נא

אמנם נראה לי ליישב דברי הרא"ש והטור [ונוכל ליישב גם דברי מהרש"א בזה], ויען כי כל דברי הרא"ש תמוהין לכאור' מאוד וצריכין ביאור, אשיב ידי על כל דבריו בסוגיא זו, והנה תורף דברי הרא"ש דמעיקרא מייתי פלוגתא דרב ורבב"ח ותרי לישני קמייתא, ומוקי לה בידוע שהיא בת יומא, ופסק כרב כמו שפסקו רש"י ורבינו חננאל, והדר מייתי איבעית אימא שלישי דכ"ע צונן ופליגי בדוחקא דסכינא, ומייתי דעת ריב"ם דמצריך לקלוף בחתך בשר צונן בסכין שנקרו בו חלב מכח דוחקא, והשיג עליו דלא מהני דוחקא רק בצירוף חום ביה"ש, והוכיח בראיות כמו שכתבו התוס' בדיבור לפני זה, והדר מייתי פלוגתא דסכין טרפה ופסק הלכתא בצונן, ומייתי חילוק רש"י דסכין קשה לבלוע ובשר רך לבלוע, והדר מייתי הא מילתא דלא פליגי רק לשחוט אבל לחתוך רותח אמרינן בפרק כל הבשר סכין ששחט אסור לחתוך רותח ע"כ:

והנה יש לתמוה הרבה, חדא מה שהביא ראיות לדחות דברי הריב"ם מהא דסכין כשרה דהכא, דנהי דלא חיימא רק בגמר שחיטה מ"מ מעיקרא משום דוחקא בולע הסכין, וא"כ להך לישנא דדוחקא תיקשי סכין כשרה, וקשה הא כפי הנראה מדברי ריב"ם הוא דמצריך קליפה לאותן המקומות שחתך בסכין בשעת ניקור החלב, א"כ הסכין מלוכלך בחלב, והרי הרא"ש גופא כתב לחלק בין סכין טריפה לסכין של נכרים, דסכין קשה לבלוע משא"כ בשר רך לבלוע, א"כ מאי קשיא ליה מסכין כשרה, דסכין קשה לבלוע, והך דריב"ם ג"כ רך לבלוע חלב בבשר, ואמת דבלא"ה קשה ברא"ש היכי מחלק חילוקו של רש"י, בשלמא רש"י שפיר כתב לחלק, דאיהו מפרש סכין של נכרים דיש בעין על פניו והוי שפיר מרך לרך, וסכין כשרה קשה לבלוע, אבל הרא"ש עצמו דמוקי הך דסכין של נכרים בידוע שהיא בת יומא, אלמא דלית ליה מכח בעין של הסכין, א"כ היכי מחלק בין קשה לרך, מ"מ הסכין קשה לפלוט כמו שהוא קשה לבלוע, ואדרבא משמע בהדיא בדברי הרשב"א בתה"ב דיותר נקל לסכין לבלוע מלפלוט, והביאו הט"ז בי"ד סימן י', ואם נפרש דמה דמוקי הרא"ש בב"י היינו משום דסובר דבעין של אב"י ג"כ פגום, כמ"ש ג"כ סברא זו הט"ז בשם הרשב"א הנ"ל, ולכך מוקי בבת יומא, אבל מ"מ יש בעין ג"כ ובבת יומא אינו פגום, וא"כ הוי שפיר דוחקא דסכינא מאותו הבעין לבשר ביה"ש, ושפיר מחלק חילוקו של רש"י בין קשה לרך, אבל לפי זה תגדל התימא הנ"ל, דמאי קשיא ליה על ריב"ם הא הוא נמי מיירי בהכי מרך לרך ומנא ליה להוכיח דבהא בעינן צירוף ביה"ש, ואי קשיא להך לישנא דדוחקא דסכינא סכין כשרה, הא פשיטא דלא קשיא כלל דסכין קשה הוא ואינו בולע, אבל רך בולע משום דוחקא אפי' בצונן גמור, וראיתי להרב בעל מע"מ שהקשה קושיא זו דהא יש חילוק בין קשה לרך, ותירץ דהך מ"ד דסובר בחמין לא ס"ל לחלק בכך, דהא סובר דסכין בולע בקשה, ודבריו תמוהין דוודאי סובר סכין בולע דסובר בגמר שחיטה חיימא והוי רותח, ופשיטא דקשה בולע ברותח, אבל מעיקרא קודם גמר שחיטה דהוי צונן מודה דבקשה אינו בולע, אבל מר לרך י"ל דבולע אפי' בצונן:

ומה שנראה לי בכוונת הרא"ש ז"ל בפשיטות דלא משמע ליה לומר דהנך דפליגי בסכין טרפה פליגי בהכרח דלמר ביה"ש רותח ולמר ביה"ש צונן, דהוי להו לומר דבהא קא מיפלגי כדקאמר מעיקרא, ועוד כיון דמעיקרא איכא ג' לישני, א', דפליגי בביה"ש אי רותח או צונן, ב', דלכ"ע רותח, ג', דלכ"ע צונן, א"כ לא שייך לומר דהני פליגי אי רותח אי צונן, א"כ מ"ד רותח חולק אתרווייהו דלעיל לפום הך לישנא דכ"ע צונן, ומ"ד צונן חולק אתרווייהו דלעיל דכ"ע רותח, ועוד אי הנך ס"ל דפליגי רב ורבב"ח אי רותח אי צונן ומ"ד בחמין פסק כרב ובצונן פסק כרבב"ח, א"כ היכי ניקום אנן ונפסוק כמ"ד בצונן, וכרב דאמר קולף, כיון דמ"ד בצונן הוא עצמו פוסק כן משום דלא ס"ל כרב, ואי דבהא פליגי דמ"ד בחמין סובר דתרווייהו דלעיל ס"ל רותח, ומ"ד בצונן סובר דתרווייהו צונן ס"ל, א"כ כיון דאיפסקא הלכתא בצונן הרי אנו תופסין לעיקר דרב ורבב"ח תרווייהו צונן ס"ל, ובפרק כל הבשר קאמר סכין ששחט בה אסור לחתוך רותח, ואי ביה"ש צונן לכ"ע, ע"כ דסכין אינו בולע לפי שהוא קשה, דהא לעיל הלכה קולף, א"כ לחתוך רותח נמי מותר, ובוודאי לא שייך לומר דהך דפרק כל הבשר דלא כרב ורבב"ח, ולא כהלכה הכא בצונן, רק כמ"ד בחמין דלית הלכתא כוותיה, לכן סובר הרא"ש מדלא מפרש בגמ' במאי פליגי ע"כ דפלוגתייהו אתי שפיר לפום כלהו לישנא דלעיל, דלהך לישנא דפליגי אי צונן או רותח כ"ע רותח ס"ל, ומ"ד בחמין שפיר, ומ"ד בצונן סובר דוקא סכין של נכרים דבלוע מאיסור הרבה ע"י רותח, בהא רותח של ביה"ש פועל ג"כ להפליט ממנו כיון שיש בו איסור מרובה, אבל סכין טרפה שלא נבלע בו איסור רק ע"י חום ביה"ש ולא בלע רק מעט, שאין כח בחום ביה"ש להבליע בסכין איסור מרובה בזו הרגע בגמר שחיטה, הילכך אותו איסור מועט אין כח בחום ביה"ש להפליט מן הסכין, וכן נמי להך לישנא דלכ"ע ביה"ש רותח פליגי בהא, דמ"ד בחמין שפיר דבולע שמנונית ופולט בשחיטה האחרת, ומ"ד בצונן סובר דדוקא מן סכין של איסור דיש בו איסור מרובה יש כח בחום ביה"ש להפליט, ולא להפליט מה שנבלע ע"י חום ביה"ש דהוא דבר מועט, ולהך לישנא דלכ"ע צונן ומשום דוחקא דסכינא סובר רב קולף, א"כ מ"ד בחמין סובר כמ"ד קולף והכא נמי מהני דוחקא, ומ"ד בצונן סובר לחלק דדוקא בשר שהוא רך בולע ולא סכין שהוא קשה, והשתא ניחא מה שיש לתמוה כיון דהביא חילוקו של רש"י, א"כ ממילא מותר לחתוך רותח, ולהנ"ל ניחא דוודאי מה שפסק לעיל כרב דקולף לכלהו לישני מחמירין כרב, והשתא להך לישנא דכ"ע בית השחיטה רותח, או דלרב עכ"פ רותח, לא שייך לחלק בין קשה לרך, רק דבליעה מועטת שנבלע ע"י חום ביה"ש אין חום ביה"ש מפליטו, א"כ להנך טעמא אסור לחתוך רותח, דרותח גמור פשיטא דיפליט אפי' בליעה מועטת, רק להך לישנא דלכ"ע צונן צריך לחלק בין קשה לרך, ושפיר פסקו הרא"ש וטור כרב דאמר קולף, וכמו כן הלכה כמ"ד בצונן, דלכלהו טעמא אתי שפיר, וכמו כן פסקו דאסור לחתוך רותח, דנהי דאי נחלוט סברת רב משום דוחקא, ע"כ צריך לומר דסכין קשה ואינו בולע, אבל אנו מחמירין כאידך לישני, דרב סובר רותח ולא מחלקינן רק בין בליעה מרובה לבליעה מועטת, וחילוק זה לא שייך רק בביה"ש ולא לחתוך רותח גמור, ושמואל בפרק כל הבשר וודאי סובר ביה"ש רותח ופסקינן כוותי' משום דאמרינן דרב נמי סבר הכי, ומ"ד בצונן טעמו משום דחום ביה"ש אינו מפליט בליעה מועטת מה שנבלע ע"י חום ביה"ש, ולפי זה גם דברי מהרש"א ז"ל מיושבין, דהוא סובר דנהי דלהך לישנא דכ"ע צונן מחלק הרא"ש בין קשה לרך, אבל להך לישנא דכ"ע רותח, מחלקינן כך, דדוקא לעיל אמרינן דאין טירדת הדם מעכבת לבלוע שמנונית, דיש שם שמנונית מרובה דהסכין בלע ע"י רותח גמור, אבל שמנונית מועט שנבלע ע"י חום ביה"ש שפיר מעכבו טירדת הדם מלבלוע, אבל לחתוך רותח דליכא טירדא כלל אפילו איסור מועט בולע, רק לדעתי אין צורך לזה רק בלא"ה אין חום ביה"ש מפליט בליעה מועטת שבסכין שנבלע ע"י חום ביה"ש:

ולפי זה גם מה שהקשה הרא"ש על ריב"ם יפה הקשה, ולא היתה כוונתו להקשות על לישנא דדוחקא דמה יעשה בכשרה, דהא וודאי לא קשיא, דשאני סכין שאינו בולע בקשה, רק הקושיא היתה כיון דפריך בסמוך למ"ד בחמין סכין כשרה נמי, ומשני אימת חיימא וכו', והשתא כיון דפלוגתייהו דהנך אמוראי לפום כלהו לישני דלעיל הוא, א"כ תיקשי ליה למ"ד בחמין לפום הך לישנא דדוחקא דסכינא, דלפום הך לישנא ע"כ פלוגתייהו דמ"ד בחמין סובר דאין חילוק בין קשה לרך ולעולם מהני דוחקא, ומ"ד בצונן מחלק בהא, והשתא אי דוחקא דלעיל הכוונה בצונן גמור, היכי משני אימת בלע לכי חיימא, דהא דוחקא דלעיל בלי חום בית השחיטה הוא, וליכא למימר דלעיל דרך הוא הוי דוחקא בלי חום בית השחיטה, אבל כאן בקשה בעינן חום ביה"ש, א"כ כיון דיש חילוק בין רך לקשה גם לדידיה, וכמו כן מחלק בין חום ביה"ש לצונן גמור אפי' בית השחיטה צונן, א"כ למה יסבור בחמין, הא לעיל איכא תרתי רך וחום בית השחיטה, ובסכין ליכא רק חום בלבד, וע"כ דאיהו לא מחלק כלל בין קשה לרך, רק הכל תלוי בחום ביה"ש, והשתא ממילא מאיזה צד נימא דלמ"ד בצונן לא בעי ברך חום ביה"ש, רק דסובר בקשה לא מהני חום ביה"ש וזה ברור:

ויש לי מקום ליישב דברי הרא"ש ז"ל בפשיטות טפי על דרך הנ"ל והוא דהא וודאי אף שהביא הרא"ש ז"ל דברי רש"י לחלק בין קשה לרך דקשה אינו בולע, מ"מ פשיטא דמה דהחליט רש"י דהך מ"ד בצונן סובר ביה"ש צונן, ולפי פירושו לא אתי שפיר הא דפסק הכא הלכתא בצונן, ולעיל לא פסק כי אם ללישנא בתרא, דאפי' אי ביה"ש צונן מ"מ קולף משום דוחקא דסכינא, א"כ מחלקינן בין רך לקשה, אבל אי ביה"ש רותח לא אתי שפיר הך הלכה בצונן, אבל הרא"ש ע"כ לא ס"ל הא מילתא, דהא לעיל פסק כרב להני תרי לישני קמאי, והך איכא דאמרי דכ"ע צונן זכר אח"כ, ואי היה דעתו דהא דהלכה בצונן אינו רק אי ביה"ש צונן, לא היה לו לפסוק כרב בתרי לישני קמאי, דסותר הלכה דבתר הכי רק בתר איכא דאמרי דכ"ע צונן, וע"כ דאף דמודה לסברת רש"י דלהך לישנא דדוחקא דסכינא מחלקינן בין קשה לרך, דוודאי בקשה לא שייך דוחקא בין להפליט בין להבליע, אבל בהא פליג עליה דלהנך לישני דביה"ש רותח לרב מ"מ אף דקי"ל כרב הכא הלכה בצונן, דע"כ לא אמרו לעיל ביה"ש רותח, רק לפי שיש שם בעין על הסכין, [דאף דהרא"ש מוקי לה בב"י, היינו לפי דאב"י אף הטוח על פניו פגום הוא כמ"ש הרשב"א במשמרת הבית להדיא, דאל"כ היכי מייתי חילוק רש"י לחלק בין רך לקשה, דהא לעיל נמי קשה הוא, וכיון דמפליט מדבר קשה כ"ש דמבליע בקשה, כמ"ש הרשב"א להדיא דיותר מבליע ממה שהוא מפליט, וע"כ דסובר הרא"ש ממש כפירש"י דהך דלעיל ג"כ יש שומן על פניו], אבל